בן ישיבה לומד כדי לקבל דירה מהחותן?

איני מכירה אותך, דידי שור. אבל, כמו רבים, הצצתי בקטעים קצרים שהופצו מהתחקיר שלך על עולם הישיבות, ונראה לי שהבנתי את הרעיון.

ראשית אבהיר: אין לי שום כעס עליך. אני מניחה שאת עובדת לפרנסתך, וזה בסדר; אני גם מתארת לעצמי שכדי להתפרנס את צריכה להצליח לעשות טוב את עבודתך, להביא אייטמים שיגרפו רייטינג גבוה, והאייטם הזה, על ישיבות ודירות, בהחלט הביא רייטינג.

מה כן כואב לי, ואני רק רוצה להביע כאב: קראתי בקבוצות השונות הגיגים שנכתבו בידי אנשים ששוחחו איתך, שניסו להבין מה הוביל אותך לממצאים שהוצגו בתוכנית ‘פנים אמיתיות’ של אמנון לוי וקלטתי, שאת באמת ובתמים ובכנות מאמינה למה שהוצג בתוכנית; שאת באמת סבורה, אחרי התחקיר המעמיק שערכת, שבחור ליטאי לומד כדי לקבל דירה.

אני מניחה שהגעת את, או תחקירנים נוספים, לישיבות ושוחחתם עם בחורים. וכן, אני מאמינה שזה באמת מה שהם אמרו. השאלה היא, האם הם מייצגים את עולם הישיבות הליטאי?

•

הבה נחזור שמונים-תשעים שנים לאחור, אל העיר הגדולה וולקוביסט שבליטא, שם ישבה אשה בשם דבורה וחלמה על חיים של תורה לבן שלה. כששמעה על ישיבתו של מרן ‘החפץ חיים’ החליטה שזה בדיוק המקום בו ילמד שלום, בנה האהוב.

יחד יצאו למסע, אם ובנה, בדרך אל עולם התורה. היא ביקשה לראות במו-עיניה כי הכל מסודר על הצד היותר טוב. הדרך הייתה קשה מאד. המהמורות טלטלו את העגלה. האם, אשר הייתה לפני לידה, לא חשה בטוב. מפעם לפעם התבונן בה בנה בעיניים בוחנות, משתאה למראה נחישותה העצומה. הדרך הזו, כך יספר לימים, חתמה את רישומה בעזות על לוח ליבו. מסירות נפש של אם יהודיה בשביל לימוד התורה של בנה.

היה זה המסע הראשון שלו בדרך התורה. ב-94 שנות חייו לא הפסיק לרגע לצעוד בדרך הזו. למרות הקשיים, על אף מהמורות העיתים והזמנים. האיש הזה, דידי, הוא סבי זצ”ל, הרב שלום גלאי. שנים נהג לספר לי את הסיפור הזה. אני זוכרת את עצמי כילדה קטנה מביטה בו בעיניים מהורהרות וחולמת על המסע שלי עם הבן שלי, בדרך לעולם התורה.

לא, דידי, איש לא הבטיח אז דירות עבור לימוד תורה. כשהיה לומד בשעות הקטנות של הלילה, עד יומו האחרון עלי אדמות, אי-שם בדירה קטנה בחליסה החיפאית, אף אחד לא שילם על כך. הוא למד כי הבין תורה מהי.

אז נכון, שמתוך כבוד לתורה, ומתוך דרך שנוצרה, מתוך הסכמה שבשתיקה, איכשהו יצא שבעולם הליטאי נוהגים ההורים לתת דירה לחתנם, בן התורה. אבל האם בשביל זה הוא יושב ולומד?

האם שני הילדים שלי, ששקדו על דפי הגמרא בעת שלמדו בישיבה, עשו זאת ‘בשביל הכסף’? בחיים לא. הם עשו זאת כי זה היה חלומה של אמא שלהם, מאז ימי ילדותה.

האם הילד שלי, שגדל והפך לאב לשלושה ילדים מתוקים, יושב ושוקד על תלמודו יום יום, מבוקר עד לילה, בשביל הכסף? וכי אם היה יוצא לעולם העסקים לא היה משתכר יותר? ואשתו, שמפרנסת את ביתם בעמל כפיים יום יומי בחנות אותה הקימה בעשר אצבעותיה, האם מסירותה ללימוד שלו נובעת מאיזה שהוא שיקול כלכלי?

זר, לא יבין זאת.

•

“חיה’לה תני לו מיד לאכול”, היה החפץ חיים מבקש מהמשרתת שעבדה בביתו, כשהוא מצביע על סבי. חרד היה מפני כל רגע של ביטול תורה. עבור סבא שלי היה כל משפט כזה אבן דרך. צידה של רוח למסע החיים. חיים של תורה.

זהו המטען אותו העניק גם לי, נכדתו. על זה גדלנו.

כל ילד שילדתי, הייתי נוטלת בעגלה ומביאה לבית סבי. הוא לא נהג מעולם לשבת איתנו ולארח לנו לחברה. הוא היה אומר ‘שלום’, שואל לשלומנו, ושב לרכון על הגמרא בעלת הדפים המרופטים.

ואני הייתי מניחה את עגלת התינוק, ליד הכיסא של סבא כדי שיספוג. כדי שאווירת התורה תיכנס לו לנשמה. ולא, לא כדי שיום יבוא ויקבל דירה. האמיני לי, יש עסקים טובים יותר בעולם.

בעולם ממנו הגעת, דידי, נוהגים כשנה אחרי החתונה לצאת לעסקים או לשליחות. בעולם הליטאי, ממנו באתי אני, נוהגים לדבוק בדפים המצהיבים עד זקנה ושיבה. רק מי שלא הצליח מרים ידיים ביאוש ויוצא לעולם המלאכה. השאיפה הטהורה היא לזכות, להצליח להתפרנס איכשהו, להצטמצם, להסתפק במועט, ולזכות לשקוד על תלמודו כל ימי חייו. למרות הדחקות. למרות הקשיים.

זה כל כך שונה ממה שתיארת בתחקיר שלך, אם הבנתי אותו נכון.

כמה חבל שלא יצא לך לראיין בחורים, שכל שאיפתם היא תורה לשם תורה. לרבים מהם אין מושג איך בדיוק יסתדרו כספית, והם מותירים את העיסוק הזה בידי הוריהם.

•

אני זוכרת איך מיד אחרי ההלוויה של סבי ניגשה אלינו אישה, כשהיא מתייפחת כולה. “ילדה קטנה הייתי בחליסה של אותם הימים”, שפכה את לבה. “אבי היה תמיד מספר לנו על לימוד התורה של ר’ שולם. לא פעם אירע שחזרנו מחתונה משפחתית. וכמו במשפחה חסידית, היה זה לאחר ריקוד ‘המצווה טאנץ’ ובשעות המאוד מאוחרות של הלילה. אבא היה אז לוקח אותנו אל חלון המרפסת, מורה לנו להתבונן אל דירתם של בני משפחת גלאי. שם, מבעד לחלון, דלק האור בפרוזדור. ליד השולחן יושב היה כמו באורח קבע סבכם, רכון על הגמרא. לא זע ולא נע. רק אחת לזמן קצוב נראתה תזוזה. עת הפך דף נוסף. ברגעים הללו ידענו, אנו הקטנים, תורה מהי”.

כי אכן, קשה היה לראות אותו שלא בשעת לימוד. הגמרא הפכה לחלק ממנו. ומיומו. פעם, כשהגיע לבית הכנסת הגדול בחליסה הייתה הדלת נעולה. וכמו טבעי היה הדבר, השתחל בקושי רב מבעד לחלון הגבוה, קפץ אל רצפת בית הכנסת והתיישב ללמוד. כך מצא אותו השמש יושב על תלמודו, בתוך המקום הנעול, והיה תמה הכיצד נכנס פנימה.

תמה, אך הבין.

כי ידע, כפי שידעו הכל: דבר בעולם לא יצליח לחסום את דרכו של ר’ שולם אל מקום תלמודו.

•

תאמיני או לא, אנשים כאלו חיים עדיין עמנו. אנשים שכל מהותם תורה. אני רואה אותם סביבי, במקום בו אני מתגוררת, במודיעין עילית. בתים שקירותיהם מקולפים, הריהוט שלהם כבר מזמן בלה, אבל התורה ספוגה בנשמות. כן, יתכן שהדירה הזו ניתנה במתנה לאבא מאת חמיו. אבל האם לשם כך ישב ולמד בשנות בחרותו? אם אכן כך תטעני, איך תסבירי את המשך שקידתו למרות הדחקות והעוני?

הייתי מציעה לך, דידי, לצאת למסע. לבקר בבתים בקרית ספר, ברכסים, לצאת לעוד ישיבות בהן אולי לא ניסית לבקר, לתפוס בחורים שקטים שישיבו לך תשובות שונות בתכלית מאלו שקיבלת.

אבל, מצד שני, אני לא מציעה לך. אני יודעת שכל אלו לא ישתפו פעולה עם תוכניתך. אז בינתיים התנדבתי אני להיות לפה לכל אותם שבחרו בשתיקה הרועמת.