הסוד של “מס הכנסה כבר היה כאן”

לשאול מה “מס הכנסה”, ואיך זה שכל יום, כמו שעון, הם באים דווקא לפלאפל ברחוב הנביאים לא העזתי לשאול. רק המשכתי להאריך את צעדי עד הפלאפל של ‘מעוז’, שעדיין היה פתוח, ואכלתי מנה על רגל אחת.

לפעמים הלכתי לרחוב הושע, ושם – בפלאפל של התימני – הייתי מזמין מנה, אבל תוך כדי ההכנה הוא כבר היה מזרז אותנו: “לכו לאכול וללכת כי מס הכנסה כבר מגיע”.

ואני השתגעתי: מה הם רוצים ממס הכנסה, ומה מס הכנסה רוצה מכל חנויות הפלאפל באזור?

באחת הפעמים, כשכבר ישבתי לאכול מוקדם, אחרי שחזרתי מהכותל, שתיתי את הגזוז שלי לאט, מתענג עליו, ועל כל ביס בפיתה שמתי כמות טחינה כזו שיכלה להטביע את שכם. ואז שמעתי את דני צועק לעובדים: “חברים יש עוד פיתות? או שכל מה שיש בשקית זה למס הכנסה…”

כעת סקרנותי גברה.

החלטתי להמתין ולראות את מס הכנסה הזה.

דקות ארוכות לאחר מכן ניגש אלי הנער שמנקה את השולחנות ושאל: “אתה מסיים את המנה או שנותנים את זה למס הכנסה?”

כעת לא ויתרתי. אמרתי שאני אוכל את המנה עד תומה, ונשארתי לעמוד בחלל הצר בין הדלפק לקיר.

•

לפתע נכנס אדם כפוף גב, זקן לבן מעטר את פניו, סל של פעם פעם בידיו, חיוך רחב על פניו, והא מביט בעובדים ואומר להם במנגינה תימנית עסיסית:”תתנו לי מס הכנסה. ולא תתנו להם לעולם מס הכנסה”.

בתוך דקות, כל שאריות הפיתות והכדורים נארזו בשקית יפה – שהוגשה לידו.

נתתי את הביס האחרון, בירכתי, ורצתי אחריו.

וכך בצעידה איטית קבועה ומדודה, הוא הלך חנות-חנות, אסף את שיירי הלחם, הפיתות, הבאגטים והלחמניות, כשבכל חנות הוא אומר רק משפט אחד: “תתנו לי מס הכנסה, ולא תתנו להם לעולם מס הכנסה”.

כעת התחלתי להבין את חלקו הראשון של המשפט הכי מעצבן ביקום. כשנגשתי לשאול אותו על כך, הוא חייך ואמר לי: “אתה רוצה לתת לי שקל למס הכנסה? או שאתה מעדיף שהם ייקחו ממך שני שקלים”.

נתתי לו את שלושת וחצי השקלים האחרונים שהיו בכיסי, אמרתי לעצמי שאלך ברגל ולא אסע הפעם הביתה באוטובוס.

אבל הוא שמר על שתיקה, חייך ואמר תודה.

•

בוקר אחד, שנים אחרי, קמתי לתפילה בנץ בכותל המערבי. מעולם לא קמתי כל-כך מוקדם.

לאחר התפילה, כשיצאתי לרחבה העליונה, ראיתי אותו עומד עם הסל. הייתי המום. לא האמנתי שהוא עדיין חי. מאות יונים רחפו סביבו והוא עמד, מפורר להם לחם ומאכיל אותם בכל טוב. אף יונה לא פחדה ממנו, והוא בחיוך מפזר מצד לצד, עד שסיים את כל מה שהיה בסל, ולחש:

“ומשביע לכל חי רצון, שיהיה לכולם פרנסה טובה”.

המתנתי בצד, מאושר על הסוד שפצחתי. ניגשתי אליו אחרי שסיים והחל לצעוד לעבר היציאה מרחבת הכותל, ואמרתי לו בחיוך של אושר: אז לכאן הולך כל המס הכנסה?

הוא הביט אלי, חייך, ובעדינות חצי לוחש חצי אומר, במנגינה מוכרת לי מפעם: “תיתן שקל, שלא ייקחו ממך שניים…”

נתתי לו את כל מה שהיה לי בכיס. אוותר על המונית, אמרתי לעצמי, אחזור הביתה ברגל.