העמידה בדממה עצובה בהלוויה של הראש ישיבה זצ"ל, סמוך למקום בו העברתי את השנים היפות של בחרותי, הציפה אותי בזיכרונות.
הגעתי לאור אלחנן בשנת תשנ"ז ומיד התחברתי.
הבחורים מאירי פנים ונחמדים, ללא צל של התנשאות, הישיבה ברמה של בית מלון (שירותים ומקלחת בכל חדר היוו אז חידוש בעולם הישיבות) - ובעיקר האווירה, אווירת הברען בבית המדרש, אווירה אותה יצר בכישרונו הראש ישיבה זצ"ל.
וכמובן מאור פניו לכל תלמיד כבן ממש. התחברתי מיד.
ברמקול אחד המספידים בוכה ומחשבותיי נודדות לשיעור כללי המתוק של הראש ישיבה, לחיבור המיוחד בחדר האוכל של הבחורים, בשירה אדירה בלילות שבת הקרירים, ומשם לר' מוישה עומד במרכז המעגל בשמחת בית השואבה, מלהיב את הבחורים; ובחתונות רוקד סולו בין שני טורים של בחורים משולהבים.
ואי אפשר בלי להזכיר את העובדה שהראש ישיבה דאג לגור בישיבה עצמה, ממש בסוף המסדרון, כמו אב מסור שסוכך על תלמידיו.
החתן הרב וינפלד, שנהיה אתמול ראש ישיבה, בוכה ללא הפסק. תכף תשקע השמש וחייבים להספיק לקבור לפני השקיעה. אני אוחז בידו של אבי היקר בן ה-75 (שלמד עם הראש ישיבה זצ"ל בחברון), הולכים מעט אחר המיטה..
ואני חושב לעצמי תוך כדי הליכה: ראשי ישיבות עם עצמה וכוח כשל הראש ישיבה זצ"ל כבר כמעט ואין; הפירות שהצמיח דורות על דורות של בני תורה, הסניפים הרבים שהקים לישיבה, ובעיקר מאור פניו ותורתו יעמדו לזכותו ולעילוי נשמתו הטהורה. אמן.
