אם נרצה, מסוגלים להיות מאוחדים

מי שיסתובב ברחובות בני ברק ביום הזכרון לחללי צה”ל לא ירגיש שזה יום מיוחד.

בבתי הספר ובישיבות לומדים, והכל נראה כרגיל. גם עם רוב רובו של הציבור החרדי יעמוד דום בצפירה, מתוך כבוד לנופלים – ברור שיום ממלכתי לזכר נופלים, טקסים ממלכתיים וצפירות הם לא הדרך החרדית לציין אבל או זכרון.

יחד עם זה, כאשר תסתובבו בתל אביב בתשעה באב, המציין אסונות לאומיים מחטא העגל והמרגלים וכמובן חורבנם של בתי המקדש, לא תרגישו אווירה של אבל, ובקושי יהיה אפשר להרגיש את ציון היום.

האם זה משקף מציאות עמוקה יותר של פערים וניכור, או אולי עלינו להשלים עם הבדלי התרבות בין חלקים שונים בעם?

לפני שבוע השתתפתי בערב של שיח בין פעילים חילונים וחרדים, כאשר הנושא היה יום השואה והגבורה.

בדומה להרבה מאד מפגשים מסוג זה, השיח ההתחלתי התמקד במוקדי המתח והסכסוך. מי עומד (או לא עומד) בצפירה? מה מייצגת צפירה במסורת היהודית (אם בכלל)? למה חרדים לא מנציחים את שואה? איך החילוניות החליפה גבורה יהודית אמיתית לגבורה של הגויים?

במהלך המפגש כל צד למד משהו על חווית השואה או החורבן של השני. הזכירו את סיפורה של ישיבת פונוביז’ כאשר בתודעה החרדית מהווה מוסד זה סוג של אנדרטה חיה ופעילה המנציחה את זכר ההרוגים בשואה והשמדת עולם התורה שקדם לשואה. עוד דברו על ההבדל בין יום השואה ליום הקדיש הכללי, ואף העלו רעיונות שונים איך לקרב בין שתי החווית  – אפילו להזיז את יום השואה לתשעה באב.

מצד שני לחילונים הייתה הזדמנות לחלוק את התחושה הקשה שציבור שלם אינו שותף לאתוס הלאומי, ומה ניתן לעשות כדי לפתוח מקום לאתוס החרדי.

הטקס בבית שמש

מטרת הערב לא הייתה ליישב מחלוקות ובוודאי לא לנסות לשנות זהות או ערכים, אבל בהחלט ניתן לקבוע כי האנשים יצאו עם תובנות חדשות, לא רק לגבי זהותם וערכיהם של האחר, אלא גם עם הזדמנות בירור וחיזוק לזהות העצמית.

בעיר בה אני מתגורר, בית שמש, יום הזיכרון הגיע כתרופה ליום השואה של שבוע שעבר.

לפני שבוע קרתה תקלה פוגעת כאשר באחת מהמתנ”סים המקומיים היו חוגים שהתקיימו בניגוד להוראות, וחמור יותר בניגוד מוחלט לאווירת היום.

קמה סערה ובהחלט הוחלפו מילים קשות – וחבל.

מספר תושבים החליטו שתחת המילים הקשות, ניתן אולי לנתב את האירוע למקום אחר, טוב יותר, מאחד יותר. כיוזמה מקומית לא רשמית יצאה קריאה לטקס עם הפנים לקהילה החרדית. מי שארגן לא ידע כמה יגיעו, אם בכלל. הרי בבית שמש ובפרט בחלקים של רמת בית שמש המתח רב וקיצונים יש בשפע.

לשמחת כולם הגיעו חרדים, בערך 150, והשתתפו בטקס מכובד ומרגש, כאשר התכנים והסגנון התאימו לרוח החרדית. בנוסף, בהרבה פינות בעיר היו אירועים, רשמיים פחות ורשמיים יותר.

גם הנהגת העיר החרדית (ראש העיר אבוטבול וסגנו גרינברג) פקדו את האירועים, הניחו זרים, שרו את המנון ‘התקווה’ והביעו הזדהות מוחלטת עם משפחות השכולות בפרט והתושבים בכלל.

נכון, ראש עיר בית שמש חייב להיות ולנאום בטקס המרכזי, כמו עמיתיו בבני ברק ואלעד, ועם זאת מגיע לו פרגון על המאמץ והרגישות להגיע לכמה שיותר מקומות בשכונות שונות בעיר.

זה חשוב, חשוב מאוד, כדי לנסות לייצר אחדות במקום שיש פילוג.

סקר התרומה

ובחזרה לשאלה שפתחנו בה.

קשה ואפילו לא נכון לכפות אטוס של חלק מהחברה (אף עם הוא הרוב ובמיוחד עם הוא הרוב) על מיעוט. במקום ליצור שיתוף פעולה יקרה ההיפך. אין זה אומר שהציבור החרדי צריך לוותר על דרכו בציון אירועים לאומיים, כמו השואה ומסירות הנפש של רבבות חיילנו.

בסקר שנערך לאחרונה מדדו אצל קבוצות שונות בחברה ישראלית את רמת התרומה של חלקים שונים בעם – חיילים, תלמידי ישיבות, קיבצניקים, חילונים וכו.

באופן לא מפתיע קיבלו החיילים בכלל האוכלוסיה את הציון הגבוה (3.84 מתוך 4). החרדים נתנו את הציון הגבוה לתלמידי הישיבה (3.90), במקום השני נתנו ציון 3.85 “לחרדים”, וקרוב מאד במקום השלישי באו החיילים עם ניקוד של 3.81.

אותי זה בכלל לא מפתיע, גם אם זה פחות מסתדר עם הביטוי היותר פומבי ביום הזיכרון לחללי צה”ל.

האם לחברה ישראלית יש דרך לקרב בין יום הזיכרון ותשעה באב? האם נגיע למצב שירגישו את יום הזיכרון ברח’ רבי עקיבא בבני ברק ותשעה באב בככר רבין בתל אביב?

התשובה היא שיש ניצנים בשני הכיוונים.

כבר שנים שיש פעילות של “הלילה לא לומדים תורה” בככר רבין ונקודות רבות במדינה.

מי שייסד את המסורת היה אלוף (מיל.) עוזי דיין, והיום זה הפך לאירוע שמחבר אלפים לאווריה של תשעה באב, גם אם באופן שונה ממה שתראו בבית הכנסת, ומאידך יש תחילה של דרך של התקרבות של הציבור החרדי ליום הזיכרון, עם דרך טקסים לא רשמיים וכמובן עיסוק בנושא בתקשורת בחרדית הלא מפלגתית.

אני בעצמי השתתפתי בשנה שעברה בטקס זיכרון בהר נוף, בעקבות כניסתם למעגל הדמים לאחר הפיגוע בבית הכנסת והשנה טקס לזיכרון חיילים חרדים שנפלו בקרב.

מה סוד העניין?

אני סבור כי נתינת מקום ולגיטימציה לאנשים המבקשים לבנות מסורת זיכרון התואמת את ערכי הקהילה שלהם עשויה לעזור.

כל הנהגת כבוד זה בזה תוביל אותנו צעד קדימה, כאשר בימים אלה של ספירת העומר נוכל לתקן ולו במעט את האסון שפקד את תלמידי רבי עקיבא ושגרם לתקנת מנהגי האבל בתקופה זו.

•דניאל גולדמן הוא יו”ר גשר, ואיש עסקים המתגורר בבית שמש.