כשאלמוג ליזרוביץ התייצב לצו ראשון בלשכת גיוס • חוויה מטלטלת

1.

יום שלישי השבוע.

יצאתי מביתי ב-6:00 בבוקר כדי להגיע ללשכת הגיוס ברחוב רש”י בירושלים, על מנת לקבל דיחוי של תלמיד ישיבה. בהחלט לא הייתה מזיקה התחשבות בשעה, נוכח העובדה שאני מגיע מעיר אחרת.

מה כבר יכול להיות, חשבתי בדרכי. אולי קצת יחס לא נחמד. אז הייתי עדיין אופטימי.

אלא שחוויה כה רעה כפי שחוויתי נראה לי שלא אשכח עוד זמן רב.

הגעתי לפני השעה 7:00 והתייצבתי ליד הלשכה. בשער אמרו שלא מכניסים, עד שכולם מגיעים ב-7:30. המתנתי בקור המקפיא של ירושלים במשך חצי שעה. עם שיעול עז, צינון וחבילת טישו צמודה. החום שוב התחיל לעלות.

המתנתי עם כל שאר המתייצבים על ספסל ירוק, ליד הגדר, עד שהגיעה השעה לה חיכיתי, כדי לברוח מהקור.

לא שבפנים היה חימום (או שאני רעדתי מקור בגלל החום שלי). הגשתי לש”ג את תעודת הזהות וצו ההתייצבות. צעדתי על רמפת הברזל, עד לדלת הפלדלת הפגומה – ונכנסתי.

•

“תמתין”, אמרה לי פקידת הקבלה. “יקראו לך”. אכן קראו לי, הדביקו ברקוד על תעודת הזהות ועליתי.

“כבר יקראו לך”, אמרה שוב פקידה. התעקשתי לשאול: “עבור מה קוראים לי?” לבסוף היא ענתה: “לתיאום”.

בינתיים, תוך שאני ממתין יחד עם עוד בני נוער בני גילי, משכתי את תשומת הלב. זה התחיל כבר בדלפק הקבלה, כאשר הפקידה אמרה: “שלא תדביק אותי!”

הסברתי לה שהשיעול הכרוני שלי אינו מדבק (אולי אם הייתי אומר שמדבק, היו מסלקים אותי וחוסכים לי את החוויה הרעה שחוויתי). בקומה למעלה לא היה יותר טוב. חיילים שיצאו מהחדרים בבהלה, אמרו: “מי זה משתעל ככה?”

“אני”, השבתי. חיילות עלו במדרגות ואמרו: “אתה רוצה להדביק פה את כולנו?”

“זה כרוני”, אמרתי בקול רם. הן המשיכו בדרכן.

כמה מפתיע המשפט ‘אל תדביק אותנו’. כאילו אין ספק שזה מדבק. פעם הייתי נעלב, היום אני כבר מסנן.

2.

הגיע תורי להיכנס לפקידת תיאום. היא שאלה אותי שאלות ללא סוף: כמה חדרים יש בבית, כמה נפשות, במה ההורים עובדים, בני כמה שניהם, היכן נולדו, איזו אזרחות יש לך, האם שהית בחו”ל? היו עוד שאלות רבות, שגרמו לי לפתח תיאוריה שבשיבוצים משבצים לפי מעמד סוציו- אקונומי.

כמובן שלפני הכל, החיילת לא יכלה להתעלם משיעולי. היא ביקשה שאסביר לה. היא הבינה שאני חולה-כרוני, אך מצד שני ראתה שיש לי טופס שאני תלמיד ישיבה.

בזמן שכולם עוברים את התיאום בתוך דקות, במקרה שלי החיילת ששאלה את פרטי, הלכה וחזרה פעמים רבות, וכל פעם שאלה משהו אחר. כך יצא שישבתי אצלה זמן המתנה ממושך מן הרגיל (ממש כמו במוקדי שירות הלקוחות.)

אחרי שהסתיימו בירוריה הממושכים, בזמן שאני ממתין מצונן עם חבילת טישו וחום, ורק רוצה ללכת – הרי בני ישיבה מקבלים דיחוי על המקום – אמרה הפקידה: “קח את כל המסמכים ובוא איתי”.

בשעה טובה, חשבתי לעצמי. הייתי יותר מדי אופטימי, תמים יותר נכון.

צעדנו עד שהורתה: “שב כאן” – ונעלמה. לא הבנתי מדוע אני מחכה, עד שנכנסתי לחדר ללא דלת. החיילת ביקשה לראות טפסים רפואיים, וראתה גם טופס המצהיר על כך שאני בן ישיבה.

“מה אתה מחפש פה אם אתה בן-ישיבה? אינך צריך לעשות את כל הפרוצדורות, אתה אמור לקבל דיחוי על המקום, למה אתה פה?”

“אמרו לי לחכות כאן”, אמרתי.

“אני לא מבינה מה הולך כאן”, קראה למפקד לבוש ג’ינס.” הוא בן ישיבה, למה הוא פה?”

המפקד השיב לה: “הוא לא בן ישיבה”.

שאלתי בקול תקיף: “מה זאת אומרת, אני לא בן ישיבה? יש לי הצהרה!”

המפקד: “זו ישיבה לא מוכרת, אתה מתגייס כמו כולם”.

המשכתי להתעקש שזו ישיבה מוכרת.

•

התקשרתי אל אחד מהר”מים בישיבה. הוא אמר לי שזה תרגיל. “אין מה לעשות, תתעקש, תעמוד על דברייך. קח את כל היום”, אמר.

הבנתי שבאמת אין לי ברירה. לא הרגשתי טוב, אבל ניגשתי אל המפקד והתווכחתי איתו. ואז הוא אמר לי: “תעלה למעלה, הם קובעים”.

גררתי את עצמי במדרגות. חיילת יצאה לקראתי, ככל הנראה האחראית. “מה אתה רוצה?” שאלה. הראתי לה את ההצהרה מהישיבה, ואמרתי: “מגיע לי דיחוי”. גם היא השיבה: “זו ישיבה לא מוכרת!”

לא הרפיתי. ואז היא המציאה דבר חדש: “זאת לא ישיבה חרדית, זאת ישיבה דתית-לאומית-ציונית”. לא פחות ולא יותר. שקר במצח נחושה.

הדגשתי לה שוב: “רשום כאן חרדי”. היא הטיחה: ” כולם בישיבה אצלכם מתגייסים”.

השבתי: “תגידי, את לא מתביישת לשקר? 95% מכאן הולכים לישיבה גבוהה”. היא הכחישה. “אין מה לעשות, זה העובדות”, אמרה.

בינתיים חיילת אחרת אמרה: “אתה יכול לבחור או זה או זה”. כלומר, אתה חולה – תוציא פטור רפואי או בן ישיבה. אי אפשר לנסות גם וגם. בעוד השנייה ממשיכה להדגיש: “אתה לא בן ישיבה. לא יעזור לך!”

3.

ירדתי למטה “להתייעץ עם אימי”, שהמתינה כל העת בחוץ, כיצד לנהוג. הש”ג אמר שהוא מצטער, אבל אסור לו להכניס הורים. כמה מפתיע.

עליתי חזרה מהש.ג.

“תקשיבי”, אמרתי למפקדת. “ביררתי והכל מוכר. דברי רגע עם מישהו מהישיבה”. היא סירבה.

ואז ניסתה תרגיל: תן לי שמות של שלושה בנים מהישיבה שקיבלו דיחוי?

השבתי לה: “איך אתן לך שמות מהכיתה שלי, אם אני הראשון מהכיתה שהגיע לכאן? את משחקת משחקים!” בסוף הצעתי ‘דיל’: אני אשים את השיחה עם אחראי מהישיבה על רמקול, כך לא את תדברי. אני אדבר ואת תשמעי. היא הקשיבה. היא שמעה כל מה שסיפרתי, הראיתי וטחנתי לכל אחד מקומה לקומה, מקיר לקיר, במשך שעתיים.

ואז אמרה: אתה תעשה את כל תהליכי הצו-ראשון, כמו כל חילוני או דתי-לאומי, ואם תירשם לישיבה גבוהה ניתן לך דיחוי. בסדר?

אמרתי, בסדר.

הרי רק רציתי לצאת משם, לגמור עם זה כמה שיותר מהר, ולחזור הביתה למיטה. אפילו לא אכלתי ושתיתי כלום מהבוקר, מלבד חייל וחיילת נחמדים שראו את מצבי והביאו לי כוס מים.

•

כעת טרטרו אותי מבדיקה לבדיקה, אבל לפחות היה נראה שעליתי על מסלול נורמלי. אחרי בדיקות רבות, כשבכל תחנה נבהלו מהשיעול שלי (“כמה זמן יש לך את זה?”, “זה מדבק?) הגעתי לרופא הצבאי.

הוא היה ער למצבי ועל כמה שזה פוגע בניהול אורח חיים תקין. הוא שאל מדוע אין לי טופס רפואי. השבתי: הייתם אמורים לשלוח לי טופס בנוסף לצו, אך לא נשלח.

הרופא: “לפני הכל, אין אופציה לבחור דיחוי בגלל שאתה לומד בישיבה או פטור רפואי. קודם כל צריך לראות אם אתה בכלל כשיר”. כאילו שלא רואים שאיני כשיר…

הראיתי לרופא ממבחר הגיליון הרפואי שלי, אך זה, כמובן, לא סיפק אותו. הוא רוצה הכל במכתב אחד, ולשאול עוד שאלות את רופא המשפחה, כמו גם לקיים התייעצות לגבי עוד בדיקות.

בשלב זה רצו גם שאעשה מבחנים. עליתי שוב למפקדת, שהתנצלה ואמרה: היא ביררה את הנושא לעומק ואני צודק. זו ישיבה מוכרת. תודה רבה, באמת. אחרי כל הטרטורים.

אמרתי לה: את המבחנים אני לא מסוגל לעשות היום. אני לא מרגיש טוב, יש לי חום, לא אכלתי.

היא ריחמה עלי ודחתה את הצו שלי לעוד חודש.

4.

ואלה המסקנות שלי מאותו יום:

א. לא משנה לאיפה אלך, אנשים תמיד ייבהלו משיעול. לאנשים אין חשיבה על דברים לא קונבנציונלים. תמיד יקשרו לדבר השכיח ביותר, כמו דלקת ריאות.

ב. כל הטלטלה שנגרמה לי, ולכן כפו עלי מבחנים ותהליך רפואי לא כבן ישיבה רגיל, זה  אך ורק בגלל סיבה אחת: עקב כך שאני מישיבה תיכונית חרדית. אני עושה בגרות מלאה ובישיבה בה אני לומד הבחורים הם ברמה גבוהה, כפי שעולה מהציונים. כלומר, הצבא רוצה לשכנע אותנו להתגייס כי אנחנו יכולים להיות יעילים יותר.

ג. הצבא והועדות הרפואיות שלו הם כמו ביטוח לאומי. בטוחים שכל מי שמגיע ממציא הכל. כפי שביטוח לאומי לא משחרר בקלות נכות, כך הצבא לא משחרר בקלות פטור. הם יעשו לכם את המוות ויטרטרו אתכם מוועדה לוועדה, ומרופא לרופא – עד שתקבלו את המגיע לכם על פי חוק.

ד. תמיד להילחם על מה שמגיע. ולי ממתינה, כך נראה, מלחמה ארוכה. אפילו פרופיל שמוציאים על המקום לא הוציאו לי עד שלא אלך לעוד רופאים. אני אלחם ואעשה הכל. לא יישברו אותי בטרטורים.

ה. הייתי ממליץ לצה”ל להעניק שירות אדיב עם חיוך והסברה.

ו. בסוף תמיד אפשר להגיע לעמק השווה עם כל אחד, צריך לדבר בתקיפות ובכבוד. אני עוד יש לחזור לשם בעוד חודש. הפעם כבר אהיה מיומן נגד תרגילים.