כך נמנע את נשירת הנוער

במהלך שיחות שאני מקיים עם צעירים, אני שומע לא פעם טענות והאשמות רבות: טענות על המערכת החינוכית שלא השקיעה בהם מספיק, על החברים שפגעו בהם, ועל מורים שלא אהבו אותם.

לפעמים אלו רק טענות של בריחה, אבל ברוב הפעמים מתברר שיש בטענות הללו הרבה מן האמת, והדחיה החברתית, כמו גם הפגיעה מהמחנך, גורמות לנער להרגיש ש’כולם נגדו’ ואין לו מה לחפש כאן יותר. מקרה כזה תואר כאן בשבוע שעבר.

השבוע קיבלתי בשורה מצערת על פטירתה של ‘הגננת רחל’. הגננת רחל הייתה הגננת המיתולוגית שלי ושל אחיי. אין לי הרבה זיכרונות מהגן, אבל דבר אחד לא אשכח לעולם: את כמות האהבה שהיא הייתה מרעיפה על הילדים. אהבה שלא נגמרה עם סיום שנת הלימודים, אלא אהבה שהמשיכה לאורך שנים, תוך שהיא עוקבת בדאגה אחר ההתפתחות וההשתלבות של כל ‘ילדיה’.

בתקופת לימודי ב’ישיבה הקטנה’, העבירו באופן זמני את הגן שלה בסמוך למבנה הישיבה, והיא הייתה מתגנבת לה בחשאי אל חלון הישיבה ומתמוגגת מנחת – לראות את ‘ילדיה’ עוסקים בהוויות אביי ורבא ומתקדמים בדרך הנכונה.

כולם אהבו את ‘הגננת רחל’, כולם העריכו אותה, כולם ידעו באמת כמה היא אוהבת את תלמידיה, כמה היא דואגת להם, וכמה היא מגיעה כל יום לעבודה מתוך תחושת שליחות אמתית.

השבוע היא הלכה לעולמה, והשאירה אלפי ילדים שהתייתמו מהאהבה האימהית שלה ומהדאגה האינסופית של הגננת המיתולוגית.

מי עוד אהב?

ביום פטירתה מצאתי את עצמי חושב ומנסה לזכור כמה עוד מחנכים או מורים העניקו לנו כמויות כאלו של אהבה? את מי אני יכול לכנות היום ‘המחנך המיתולוגי’? אז נכון, היה את המורה הזה בכיתה ד’ שפוטר באמצע השנה, כי הוא היה ‘טוב מדי’ לטענת המנהל; והיה את המשגיח ההוא מהישיבה קטנה שכולם אהבו, אבל מי עוד?

מי עוד אהב את תלמידיו באמת ודאג להם גם לאחר סיום הלמודים? מי דאג לילדים לפני שדאג למשרתו ולפני שהוא דאג ל’שם’ בית הספר או ‘שם’ הישיבה?

לצערי לא זכרתי הרבה.

ולא, לא בגלל שיש לי בעיות זיכרון, אני עדיין צעיר ברוך ה’. הסיבה היא, בגלל שלא הרגשתי את זה! ואם לא הרגשתי אהבה כנראה שלא הייתה אהבה! שכן “כמים הפנים לפנים כך לב האדם לאדם” – לא יתכן שמורה יאהב את תלמידו ותלמידו לא ירגיש זאת, לא יתכן שמורה יעניק אהבה אמתית, והתלמיד לא יזכור אותו לאורך שנים.

פשוט אהבה, רק אהבה

בימים בהם הדיונים בגורלה של מערכת החינוך סובבים סביב לימודי ליב”ה, פיקוח משרד החינוך או השלמת תקציבים, נדמה שאל לנו לשכוח את תפקידו העיקרי של המחנך: להעניק אהבה לתלמיד. רק על ידי אהבה, דאגה וקשר אישי המורה יצליח להוביל לשינוי פנימי אצל תלמידיו. ללא שינוי פנימי ניתן אולי לאלף, אך לא לחנך תלמידים.

ישנם מחנכים החושבים שהערך האולטימטיבי הוא הישגיות. לשם כך הם מעמידים את תלמידיהם מול רף ציפיות גבוה אליו הם חותרים להגיע, ורותמים את הכיתה כולה למסע מפרך. מורים אלו שוכחים את הכלל הבסיסי של “חנוך לנער על פי דרכו”, שכן, לא ניתן לצפות מכיתה שלמה להגיע לאותם הישגים, ולא כל תלמיד דומה לחברו בכישוריו או ביכולותיו.

זו הסיבה שהרבה תלמידים ‘נופלים’ בדרך או נדחקים לשוליים במהלך ‘המירוץ להישגיות’.

הגישה הנכונה היא חינוך מאהבה, גישה שדוגלת בנתינה והענקה ובהעצמת היכולות של התלמיד להאמין במה שיש בו. העברת המסר של ‘אנחנו אוהבים אותך ואנחנו מאמינים בך’ גורמת לתלמיד למצות את היכולות שלו ולשאוף לשלמות.

פעמים רבות היא מצליחה לגרום לתלמיד להגיע להישגים גבוהים יותר, ולאו דווקא מתוך לחץ, אלא מתוך תחושה של צורך להשיב על האהבה והאמון שנותנים בו.

 אם היו אוהבים אותנו יותר

במהלך השנים שוחחתי עם רבים מחברי לספסל הלמודים, רובם הגדול לצערי כבר לא הולכים בתלם. לרוב הם מביעים את אותה תחושה: ‘אם היו אוהבים אותנו יותר, היינו מתקלקלים פחות’. כבר אמרו זאת חז”ל בתענית ח: “אם ראית תלמיד שתלמודו קשה עליו כברזל, בגלל רבו שאין מאיר לו פנים”.

כיום קיימת מודעות ציבורית לחשיבות הכשרת מורים ומחנכים. ברוך ה’, פועלים מכונים רבים בהם אברכים ומורים רוכשים ידע מקצועי במקצועות החינוך. ועם זאת, מוכרחים להזכיר זאת שוב ושוב: אם אדם לא מסוגל לאהוב את תלמידיו, הוא לא יוכל לחנך אותם. גם אם ברשותו ‘בכיר’ או תואר ראשון.

למקצועות החינוך צריך לגשת מתוך תחושה של שליחות אידיאולוגית, לא בשביל השלמת הכנסה. אם נאהב את הילדים של היום, נמנע את נשירת הנוער של מחר…

 • בניהו יום טוב הוא יו”ר תנועת ‘התחברות’ ורכז המגזר החרדי ברשות למלחמה בסמים ואלכוהול בראשון לציון