היום הראשון של המסע

 נפתח בשתי יוזמות חינוכיות חדשניות שניסו, לשווא, להיכנס השבוע לתקשורת. אז הנה: בליל שבת האחרון הלובי של מלון “המלכים” בירושלים היה מלא בנשים בלבד, חוץ מהמאבטח בכניסה. הן בדיוק סיימו את סעודת השבת החגיגית, והתפנו לספר לי על השבוע יוצא הדופן שעבר עליהן.

מדובר בנשים אמריקאיות, יהודיות, שהן חלק מפרויקט חדש ושמו “מומנטום”.

היזמים הם משרד התפוצות יחד עם הארגון ,JWRP שמארגנים לראשונה מסע ישראלי בנוסח “תגלית”, אבל לא לצעירים אלא לאמהות. התנאים לקבלה למשלחת פשוטים: נשים שלא שייכות לקהילה יהודית מאורגנת ושלא היו בישראל.

סנדי מלוס־אנג’לס, אמא לשניים, סיפרה בדמעות על כך שאתמול הייתה בפעם הראשונה בחייה בכותל. קתרין דיברה בעיקר על הפרשת־חלה עם המדריכות, וג’ין על הביקור בצפת. וכל זה עוד היה לפני מצדה, יד ושם וים המלח. בזמן שהיהודים המאורגנים, מאורתודוקסים ועד רפורמים, מתווכחים ומתעמתים, החליטו היזמים של “מומנטום” להשקיע באמהות הרבות שאינן פעילות כלל בשום קהילה.

הן הרי משפיעות על חינוך הדור הבא האמריקאי, ומסע כזה עשוי בהחלט להפחית את ממדי הבורות וההתבוללות שם. “במסע הזה אני לא אמא של ולא אשתו של ולא עובדת אצל הבוס”, אמרה לי אחת מהן. “אלה שמונה ימים שהם נטו לעצמי, לעסוק בזהות שלי”. המדריכות הישראליות שמלוות אותן הסבירו לי שהמשתתפות מתחברות לישראל, ליהדות ולציונות דרך טיולים, שירים, הרצאות וגם לא מעט שופינג. המטרה היא לא רק ה”וואו” שנוצר אצלן במהלך הביקור, אלא המעורבות שלהן מעתה בחיים היהודיים באמריקה, שבדרך כלל גוברת אחרי חוויה כזו. הן אמורות לחזור הביתה עם מטען כבד, ולא רק של קניות. הסיסמה שמלווה את המסע היא: “היום האחרון של הטיול, הוא היום הראשון של המסע”.

וביום שני בערב השבוע, הושק ברחובות “סיפור על הדרך”. בשבוע שבו חל חג הסיגד, החליט עו”ד דוד דרסלי אבטה להזכיר שגם לעלייה מאתיופיה יש מורשת, וסיפורי “אנו באנו”, וסוג של “עמוד האש”. הוא חבר לחברה למתנ”סים ויחד איתם הרים את הפרויקט. במהלך השבוע הקרוב, במאה מקומות ברחבי הארץ, יתקיימו ערבים שבהם בני הקהילה יגיעו להתארח בסלון של אנשים ולספר בחוג בית את סיפורם. זה מזכיר קצת את מיזם “זיכרון בסלון”, שמתרחש ביום השואה ובו ניצולים מגיעים לבתים ומדברים. למרות שהמילואים נפלו לאבטה, היזם, בול על חג הסיגד, הוא ניהל השבוע את הפרויקט בשלט רחוק.

לערב ההשקה ברחובות הגיעו מאתיים איש, ולאורך השבוע כולו שמעו אלפי ישראלים על המסעות המפרכים דרך מדבריות סודן, על בני משפחה שנקברו במדבר בדרך, על התרבות האתיופית העשירה ועל המפגש עם הישראליות. אבטה עצמו, שיספר את סיפורו בערב שייערך בתל־אביב, היה בילדותו רועה צאן ועלה ארצה בגיל תשע במבצע חשאי, עוד לפני “מבצע שלמה”.

המטרה, מסבירים המארגנים, היא להגיע אל אנשים לסלון, ולא רק אל הטלוויזיה בסלון, שם הם בעיקר ראו השנה הפגנות אלימות של הקהילה האתיופית.

 נתניהו קיבל השבוע החלטה אמיצה, נועזת, מנהיגותית וראויה: לשים סטופר בישיבות הממשלה. טוב, נו, באין החלטות נחושות אחרות, נסתפק בזאת. שעון עצר חדש יגביל את זמן הדיבור של השרים לשלוש דקות בלבד. כבר השבוע הגבילה השיטה החדשה את נאומיהם של שני שרים.

היוזמה אמורה למגר את הברברת בישיבות הארוכות שבהן השרים חוזרים זה על דברי זה ומרבים במלל. זה נשמע שולי, אבל הלוואי שהיוזמה החדשה בממשלה הייתה יכולה להפוך גם להחלטת ממשלה: לקצר בדיבור, לא לחפור, לדייק, לעמוד בזמנים. מי מאתנו לא ישב באירוע וניקר בזמן שפוליטיקאי, רב, עסקן או פונקציונר כלשהו נאם ודיבר והדגים ופירט והרחיב. ואז רק הוסיף עוד שתי דוגמאות.

מי שמקבל את רשות הדיבור בישראל לא ממהר להחזיר אותה. לא מלמדים כאן בבתי הספר לבנות טיעון, לתכנן נאום או לשכנע מילולית. ריבוי הטקסט לא מעיד על ריבוי תוכן, לפעמים אפילו להיפך. לא סתם רזי ברקאי מפורסם בכך שהוא צריך לעצור את המרואיינים שלו ולומר להם שוב ושוב “שים כאן נקודה”. לבד, הם לא היו שמים לעולם. אז אחרי ההקלטות של מירי רגב השבוע, לא כדאי שנלמד מהשרים איך לדבר, אבל אולי נלמד מהם בקרוב כמה לדבר.

 הרבה פרשנים מדברים על ההבדלים בין עשיו לבין יעקב. הם מדברים על היצר הטוב של יעקב ועל בחירתו להיות איש תם וצדיק, ועל היצר הרע של עשיו ועל האלימות והאכזריות שהוא בוחר בהן. אבל יש עוד גורם קטן שמשפיע על הבחירות של עשיו: עייפות. העייפות היא לא רק מחלה של התקופה המודרנית. פרשת השבוע, פרשת “תולדות”, הזהירה מפניה כבר לפני אלפי שנים. באחד מרגעי השיא בפרשה, מסכים עשיו למכור ליעקב את הבכורה (כלומר, את ההנהגה הרוחנית העתידית) תמורת נזיד עדשים אדום.

איך הוא מגיע לבחירה הזו? איך הוא מעדיף תבשיל על פני משהו נצחי? התורה משתמשת כאן פעמיים במילה עייף. היא מספרת שהוא מגיע עייף מן השדה, וגם אומר ליעקב אחיו: “כי עייף אנוכי”. עייפות היא מצב שהוא פיזי ונפשי גם יחד. היא מביאה ללאות, לחוסר ריכוז, לחוסר קשב. מחסור בשינה ויצירת “אוברדרפט” של שעות שינה גורמים לנו לשיפוט לקוי, חוסר מוטיבציה, עצבנות ומצב רוח ירוד. מה הפלא שעשיו לא יכול לשים לב לדברים רוחניים ועדינים, כשהוא גמור מעייפות?

ספר ההלכה המפורסם “שולחן ערוך” פותח בהוראה “יתגבר כארי לקום בבוקר לעבודת בוראו”. כלומר, האדם צריך להתאמץ ולהתגבר כדי לקום מהמיטה בבוקר. זה כמובן נכון, אבל בימינו, לאור כל הסחות הדעת והפיתויים בשעות לילה מאוחרות, לאור חוסר השינה שמאפיין את רובנו, לאור הנטייה לדחות את שעת השינה, אולי צריך לומר גם: יתגבר כארי ללכת לישון בזמן.

הסטטוס היהודי: 

“דורות רבים משקיפים עלינו ועל מעשינו. יהודים שמסרו נפשם על ייחוד קדושת שמו, אלה שהתענו בחשכת הגטאות והמלאח, לוחמים שמסרו נפשם על היקר לכולנו. עלינו להיות ראויים להם, להתחדש ולאמץ כל כוחות נפשנו למען תהא מדינתנו למופת ולתפארת. לב טהור ברא לי אלוקים ורוח נכון חדש בקרבי” (יצחק נבון ז”ל בנאום הכתרתו לנשיא, 1978 )

• הטור מתפרסם בידיעות אחרונות