The first day of the journey

November 15, 2015   

 We'll start with two innovative educational initiatives that tried, in vain, to get into the media this week. So here it is: Last Shabbat night, the lobby of the "Kings" Hotel in Jerusalem was filled with only women, except for the security guard at the entrance. They had just finished their festive Shabbat meal, and took the time to tell me about the extraordinary week they had had. These are American, Jewish women who are part of a new project called "Momentum.". היזמים הם משרד התפוצות יחד עם הארגון ,JWRP שמארגנים לראשונה מסע ישראלי בנוסח "תגלית", אבל לא לצעירים אלא לאמהות. התנאים לקבלה למשלחת פשוטים: נשים שלא שייכות לקהילה יהודית מאורגנת ושלא היו בישראל. סנדי מלוס־אנג'לס, אמא לשניים, סיפרה בדמעות על כך שאתמול הייתה בפעם הראשונה בחייה בכותל. קתרין דיברה בעיקר על הפרשת־חלה עם המדריכות, וג'ין על הביקור בצפת. וכל זה עוד היה לפני מצדה, יד ושם וים המלח. בזמן שהיהודים המאורגנים, מאורתודוקסים ועד רפורמים, מתווכחים ומתעמתים, החליטו היזמים של "מומנטום" להשקיע באמהות הרבות שאינן פעילות כלל בשום קהילה. הן הרי משפיעות על חינוך הדור הבא האמריקאי, ומסע כזה עשוי בהחלט להפחית את ממדי הבורות וההתבוללות שם. "במסע הזה אני לא אמא של ולא אשתו של ולא עובדת אצל הבוס", אמרה לי אחת מהן. "אלה שמונה ימים שהם נטו לעצמי, לעסוק בזהות שלי". המדריכות הישראליות שמלוות אותן הסבירו לי שהמשתתפות מתחברות לישראל, ליהדות ולציונות דרך טיולים, שירים, הרצאות וגם לא מעט שופינג. המטרה היא לא רק ה"וואו" שנוצר אצלן במהלך הביקור, אלא המעורבות שלהן מעתה בחיים היהודיים באמריקה, שבדרך כלל גוברת אחרי חוויה כזו. הן אמורות לחזור הביתה עם מטען כבד, ולא רק של קניות. הסיסמה שמלווה את המסע היא: "היום האחרון של הטיול, הוא היום הראשון של המסע". וביום שני בערב השבוע, הושק ברחובות "סיפור על הדרך". בשבוע שבו חל חג הסיגד, החליט עו"ד דוד דרסלי אבטה להזכיר שגם לעלייה מאתיופיה יש מורשת, וסיפורי "אנו באנו", וסוג של "עמוד האש". הוא חבר לחברה למתנ"סים ויחד איתם הרים את הפרויקט. במהלך השבוע הקרוב, במאה מקומות ברחבי הארץ, יתקיימו ערבים שבהם בני הקהילה יגיעו להתארח בסלון של אנשים ולספר בחוג בית את סיפורם. זה מזכיר קצת את מיזם "זיכרון בסלון", שמתרחש ביום השואה ובו ניצולים מגיעים לבתים ומדברים. למרות שהמילואים נפלו לאבטה, היזם, בול על חג הסיגד, הוא ניהל השבוע את הפרויקט בשלט רחוק. לערב ההשקה ברחובות הגיעו מאתיים איש, ולאורך השבוע כולו שמעו אלפי ישראלים על המסעות המפרכים דרך מדבריות סודן, על בני משפחה שנקברו במדבר בדרך, על התרבות האתיופית העשירה ועל המפגש עם הישראליות. אבטה עצמו, שיספר את סיפורו בערב שייערך בתל־אביב, היה בילדותו רועה צאן ועלה ארצה בגיל תשע במבצע חשאי, עוד לפני "מבצע שלמה". המטרה, מסבירים המארגנים, היא להגיע אל אנשים לסלון, ולא רק אל הטלוויזיה בסלון, שם הם בעיקר ראו השנה הפגנות אלימות של הקהילה האתיופית.  נתניהו קיבל השבוע החלטה אמיצה, נועזת, מנהיגותית וראויה: לשים סטופר בישיבות הממשלה. טוב, נו, באין החלטות נחושות אחרות, נסתפק בזאת. שעון עצר חדש יגביל את זמן הדיבור של השרים לשלוש דקות בלבד. כבר השבוע הגבילה השיטה החדשה את נאומיהם של שני שרים. היוזמה אמורה למגר את הברברת בישיבות הארוכות שבהן השרים חוזרים זה על דברי זה ומרבים במלל. זה נשמע שולי, אבל הלוואי שהיוזמה החדשה בממשלה הייתה יכולה להפוך גם להחלטת ממשלה: לקצר בדיבור, לא לחפור, לדייק, לעמוד בזמנים. מי מאתנו לא ישב באירוע וניקר בזמן שפוליטיקאי, רב, עסקן או פונקציונר כלשהו נאם ודיבר והדגים ופירט והרחיב. ואז רק הוסיף עוד שתי דוגמאות. מי שמקבל את רשות הדיבור בישראל לא ממהר להחזיר אותה. לא מלמדים כאן בבתי הספר לבנות טיעון, לתכנן נאום או לשכנע מילולית. ריבוי הטקסט לא מעיד על ריבוי תוכן, לפעמים אפילו להיפך. לא סתם רזי ברקאי מפורסם בכך שהוא צריך לעצור את המרואיינים שלו ולומר להם שוב ושוב "שים כאן נקודה". לבד, הם לא היו שמים לעולם. אז אחרי ההקלטות של מירי רגב השבוע, לא כדאי שנלמד מהשרים איך לדבר, אבל אולי נלמד מהם בקרוב כמה לדבר.  הרבה פרשנים מדברים על ההבדלים בין עשיו לבין יעקב. הם מדברים על היצר הטוב של יעקב ועל בחירתו להיות איש תם וצדיק, ועל היצר הרע של עשיו ועל האלימות והאכזריות שהוא בוחר בהן. אבל יש עוד גורם קטן שמשפיע על הבחירות של עשיו: עייפות. העייפות היא לא רק מחלה של התקופה המודרנית. פרשת השבוע, פרשת "תולדות", הזהירה מפניה כבר לפני אלפי שנים. באחד מרגעי השיא בפרשה, מסכים עשיו למכור ליעקב את הבכורה (כלומר, את ההנהגה הרוחנית העתידית) תמורת נזיד עדשים אדום. איך הוא מגיע לבחירה הזו? איך הוא מעדיף תבשיל על פני משהו נצחי? התורה משתמשת כאן פעמיים במילה עייף. היא מספרת שהוא מגיע עייף מן השדה, וגם אומר ליעקב אחיו: "כי עייף אנוכי". עייפות היא מצב שהוא פיזי ונפשי גם יחד. היא מביאה ללאות, לחוסר ריכוז, לחוסר קשב. מחסור בשינה ויצירת "אוברדרפט" של שעות שינה גורמים לנו לשיפוט לקוי, חוסר מוטיבציה, עצבנות ומצב רוח ירוד. מה הפלא שעשיו לא יכול לשים לב לדברים רוחניים ועדינים, כשהוא גמור מעייפות? ספר ההלכה המפורסם "שולחן ערוך" פותח בהוראה "יתגבר כארי לקום בבוקר לעבודת בוראו". כלומר, האדם צריך להתאמץ ולהתגבר כדי לקום מהמיטה בבוקר. זה כמובן נכון, אבל בימינו, לאור כל הסחות הדעת והפיתויים בשעות לילה מאוחרות, לאור חוסר השינה שמאפיין את רובנו, לאור הנטייה לדחות את שעת השינה, אולי צריך לומר גם: יתגבר כארי ללכת לישון בזמן.

Jewish status: 

""Many generations are watching over us and our actions. Jews who gave their lives for the uniqueness of the holiness of His name, those who suffered in the darkness of the ghettos and the Melach, warriors who gave their lives for what is dear to all of us. We must be worthy of them, renew ourselves and embrace all the forces of our souls so that our state may be an example and a glory. A pure heart, O God, create for me, and a new, upright spirit within me" (the late Yitzhak Navon in his inauguration speech as president, 1978) • The column is published in Yedioth Ahronoth