קיבלת מיליון דולר. מה תעשה בהם?
בחלונות הגבוהים של משרדי עו”ד ‘בראון ושות” עסקו הכל בשאלה אחת.
החל מפועל הניקיון וכלה באחרון הפקידים הגבוהים היו כולם טרודים ב”שאלת המיליון דולר”, תרתי משמע: איך וכיצד להודיע למר יהושע קיוויתי הדלפון שמעתה והלאה הוא מיליונר. איך לבשר לו שתמה תקופת השתייכותו לעשירון התחתון ומעתה הוא שייך למאיון העליון. או אם תרצו לעשירון (ש’ ימנית) הנחשק והנכסף.
סקלת ההצעות נעה מקיצוניות אחת לקיצוניות שניה.
היו שסברו שיש לבשרו את הבשורה המרעישה קמעא-קמעא, טיפין-טיפין, עד שתחדור להכרתו התודעה שתמו ימי העוני והמחסור. לעומתם היו שטענו, כי יש להנחית עליו את הבשורה בבת אחת, ומכיוון שבשורה טובה תדשן עצם – ידשנו עצמותיו ויגל כבודו.
לבסוף הכריעה דעתו של רופא הבית המדופלם שהחליט, לאחר הסברים שרב בהם הנסתר על הנגלה, ורבה בהם השפה הלטינית על השפה העברית, כי ההודעה למר קיוויתי תהיה בהדרגה מחושבת ונטולת סיכון.
אך היות ופטור בלא כלום אי אפשר, על כן נטל עימו את תיקו האדום והאישי ובו סמי הרגעה ואלחוש ואף זריקת אדרנלין המעוררת מעולפים מעלפונם. כדרכם של רגעים הרי גורל, הגיע גם הרגע שבו עמד הד”ר מול מיודעינו קיוויתי והחל לבשרו את בשורת המיליון.
“לו היה אדוני מקבל מאה אלף דולר לחשבון הבנק שלו – מה היה עושה איתם?” החל הד”ר לשאול בנימוס.
“הייתי מכסה את המינוס בבנק”, משיב קיוויתי מבלי להניד עפעף.
“ושלוש מאות אלף דולר כיצד היו מועילים לך?”
“נו, אזי חוץ מלכסות את המינוס המלחיץ, הייתי גם פורע את חובתי לנושים”, הוא משיב.
“חצי מיליון דולר מר קיוויתי, חצי מיליון, איך היית משתמש בהם?”
“הו, זה סכום נכבד בהחלט, ייתכן והייתי משלם בו את המשכנתא של הדירה ופורע לגמרי את חובי על הסובארו שלי”.
ואז מחכך הד”ר בגרונו ושואל בפאטוס: “ומיליון דולר אדוני, מיליון דולר שהיו עוברים לרשותך מה היית עושה בהם?”
“חצי מהסכום הייתי מעביר על שמך דוקטור”, צחקק קיוויתי – והד”ר נפל תחתיו מעולף…
•
הו, כמה קל לנו לדבר, כמה פשוט ללהג לפטפט, לדבר מהשפה ולחוץ, להבטיח וכמעט להישבע בנקיטת חפץ, שלו היה לי כיס מלא, וחשבון הבנק שלי היה ביתרה, הייתי תורם קבוע לעמלי התורה, לקרנות התמיכה, למשפחות ברוכות ילדים ולשאר צורכי עמך.
ובינתיים להסתפק בדיבורים.
כמה פשוט לנו להבטיח, שאילו ליבנו היה פנוי מטרדות היום יום ומצרכי השעה, הרי שהיינו מעניקים אותו לזולת בהבנה, בהכלה, באמפתיה אמיתית לשלומו ולמצבו. “אבל צרכי עמך מרובים” אנו מסכמים, “ובקושי נשאר לי עצמי לב, אחרי שאכלתי אותו מכל הצרות והבלאגנים”.
ולפתע, כמו משום מקום, מגיחה לנו שעה יפה ומאירת פנים המכניסה לכיסנו מצלצלים שלא הורגלנו אליהם. מגיעה לנו שעה של הרחבת הדעת, ליבנו פנוי ורחב כאולם ואין עננה שמעיבה עלינו, ואף על פי כן לא נפתח הכיס-לב שלנו ולא מוענק על מגש של כסף לאף אחד.
אולי כי הורגלנו שאין לנו לא כסף ולא פנאי, לא ממון ולא הרחבת הדעת, וכמובן שלא דמים, תרתי משמע.
ואולי, אולי בגלל שגם בעת ‘הלחם צר ומים לחץ’, גם בתקופה שיש בה בקושי לחם לאכול ובגד ללבוש וגרוש בכיס, גם אז עלינו לתרגל את שרירי הנתינה שלנו, לאמן את כושר ההענקה שלנו, לחוש עשירים שיש לאל ידם לחלוק מכד הקמח ומצפיחית הדבש שלהם, להרגיש מסוגלים להטות אוזן קשבת גם לצרותיו של פלוני ולשידוכיו של אלמוני, אף על פי ולמרות שגם לנו יש את שק הצרות הפרטי שלנו וצקלוננו האישי לא חסר חלוקי אבנים.
יש, ישנם אנשי כיס-לב, שהם אינם בעלי חשבון בנק מנופח, והם עשירים ונדבנים גדולים ומפזרים מהונם ומאונם לכל דיצריך, והם באמת ובתמים מתכוונים שאם יזכו במיליון דולר כמשל, הם יעניקו לך אדוני הדוקטור, מחצית.
-
בלי שהתכוונתי אני מוצאת לי כאן שיעור שלם שאני יכולה להעביר במהות הנתינה.
גוזרת ושומרת.
תודה רבה לכם.
😀 -
שיתפתי ברשותכם
