למה לא מוציאים את יגאל עמיר להורג

“11 שנים בבידוד, מה זה אומר? זה אומר התעללות לשמה של השב”כ והמוסד, לא רק שאני לא פוגש אנשים, גם התא שלי הוא לחלוטין נפרד מאגף ההפרדה, אף אחד לא התקרב אלי, לא מדבר עם אנשים וגם כשאני יוצא החוצה, אף אחד לא מסתובב בחצר, ואפילו סוגרים להם את החלון, כדי שאף אחד מהאסירים האחרים לא יראה אותי” [מרדכי וענונו, ‘מרגל האטום’, בראיון לחדשות 2].

“מה שעושים לך, יגאל, זו התעללות כמו במדינות אפילות, כטענת עורך הדין שלך? אין ספק שפה במערכת – המטרה היא להעניש, אבל שיגידו במפורש שהמטרה היא להעניש את יגאל עמיר, יש כאן נקמה, הם מבקשים להאריך את ההפרדה כל חצי שנה, אין כזה חוק, אבל הם מבקשים… אם היו חוששים מהדעות שלי היו שולחים מישהו מהמחלקה היהודית בשב”כ לבדוק את דעותי – 15 שנים לא ראיתי אותם. אני רוצה להיות באגף בו אוכל להתפלל במנין בבית כנסת, כמו כל אסיר אחר” [יגאל עמיר, ראיון לחדשות 2].

הקריאה של הטקסטים הללו, כמו גם האינטונציה הבוקעת מהם, מעלה תחושות אמביוולינטיות נוכח שני האסירים המפורסמים ביותר במדינת ישראל – מרדכי וענונו ויגאל עמיר.

מחד, קשה שלא לחוש את אווירת הרדיפה של המערכת אחרי שני האנשים ששמו אותה לצחוק. מאידך, גם כעס וחריקת שיניים מופיעים, אל מול שני אנשים שזעזעו את אושיותיה של המדינה היהודית: חשפו את סודותיה הכמוסים ביותר, ורצחו את מנהיגה בדם קר.

אלא שבשני המקרים הללו קיים אלמנט שלישי חשוב, הרועם בהיעדרו – אנושיות. יחס אנושי בין הולכי על שתים. אותו יתרון קל שמצוי אצל בני האדם החיים בקבוצות, ואינו נמצא בקרב עולם החי.

לשני האסירים הללו, וענונו ועמיר, לפחות על פי הפרסומים שכפי הנראה מהימנים – אין יחס אנושי שראוי היה להינתן לבעלי חיים, מה שמעורר תהיה האם אנו במדינה מערבית, מודרנית, ובכלל יהודית?

תוציאו אותו להורג, למען ה’

יגאל עמיר רצח את ראש הממשלה רבין בדם קר. על כך מגיע לו, על פי ההלכה היהודית, עונש מוות. בסייף אם אינני טועה.

מדוע לא מוציאים אותו אם כן להורג, אפילו במשפט ראווה? מהיכן מגיעה ההתעללות הבלתי נתפסת הזו בה מניחים אדם בחדר רבוע סגור, במשך 20 שנים, במהלכם הוא רשאי לצאת במשך שעה ביום ולהסתובב לבד בחצר?

מרדכי וענונו גילה סודות חמורים וסיכן את חייהם של יהודים רבים. נניח שמוות בתלייה הוא עונש חביב וראוי עבורו.

אבל איך מאפשרים לעצמם בני אדם להניח בן אנוש אחר בבידוד מוחלט ולצוות על סגירת החלונות של האסירים האחרים כשהוא יוצא לסיבוב היומי שלו, כדי שחלילה לא יפגשו עיניו בעיניהם של חיים אחרים? כמה מאתנו היו נותרים שפויים בדעתם, אחרי שהייה של 72 שעות בחדר רבוע אטום, ללא יכולת של שיחה או הבטה לכל הפחות בעיניהם של יצורים חיים אחרים?

כאשר חודר חרק או זוחל ארסי לאזור אורבני, מוזעק ‘לוכד נחשים’ מקצועי והוא מתאמץ לאתרו ולנטרלו. גם מי שאינו נמנה על אוהדיה השרופים של האגודה למניעת התעללות בבעלי חיים, לא ישמח לשמוע כי לוכד הנחשים לכד את הנחש, ובמשך 15 שנים נתן לו לגסוס כעונש על הבהלה שזרע בקרב התושבים.

האם היחס לבני אדם, אורגניזמים מפותחים יותר, צריך להיות שונה?

נתניהו הפחדן 

לממונים על סמכויות הענישה במדינת ישראל חסר מסתבר האומץ, כמו גם החמלה להכריז כי יש להוציא את יגאל עמיר להורג, או לשחררו בתנאים מגבילים.

הפחדנות של ראש הממשלה מובילה אותו, כמו את קודמיו, להכריז ללא הרף כי עמיר ‘הרוצח המתועב ינמק בכלא עד יומו האחרון’.

מדוע? על איזו פעולה איומה מגיע לאיש לסבול כך? מדוע לא מעמידים אותו מול כיתת יורים ושמים קץ לסבלו?

לא לחינם סולדת היהדות מהעונש חסר ההיגיון הזה ששמו ‘כלא’. התורה לא מכירה בסנקציה חסרת התועלת הזו ששמה ‘מאסר’. יפה כתב הרב צוריאל במאמרו, כי עונש הבדידות הממושכת, הזמן העובר באטיות, הוא קשה וממרטט עצבים. זהו  עונש אכזרי “אשר לא כתובה בתורה הזאת”. העדפה של אסירים לבחור בחיים בכלא במקום במוות, מסביר הרב צוריאל, נובעת רק מחוסר הידיעה שלהם על ההשלכות הנפשיות הקשות של השהיה בכלא – עליהם.

איפה כן מתייחסת התורה ל’מאסר’? אצל רוצחים בשוגג, הנדרשים לחיות באחת מערי המקלט עד מות הכהן הגדול. רק שבערים השוקקות חיים הללו, מתגוררים לוויים צדיקים, שמדריכים את התושבים, ולא סוהר שתקן שמוציא את החבוש למשך שעה ביום לחצר העזובה, אל מול חלונות אטומים.

מושיטים את הלחי השניה: אילולי הייתי בדרך לרופא, הייתי מחמיץ את הידיעה שפורסמה בשולי סקירת החדשות: תלמידי בתי הספר הנוצרים בישראל, הפגינו היום (ראשון) מול משרד ראש הממשלה בטענה כי הם סובלים מאפליה בתקציבים ובשירותים הנלווים לבתי החינוך שלהם.

בתי הספר של הנוצרים נמצאים בסטטוס של ‘מוכר שאינו רשמי’, בשל שיעורי דת, תפילות וכו’, ולטענת המגזר, הם סובלים בשל כך מהזנחה תקציבית.

נשמע מוכר? מסתבר שגם לנוצרים.

הטענה המרכזית שלהם היא: “השוו את תנאינו לבתי הספר החרדיים, איננו דורשים מעבר לכך”.

מדוע איש מאתנו לא שמע על המחאה הזו? האם הם באמת שונים מתלמודי התורה ה’מוכרים שאינם רשמיים’ החרדיים?

מסתבר שכן, רק שבבתי הספר הללו לומדים 33 אלף תלמידים. סכום זניח בהשוואה למאות אלפי התלמידים החרדים. לכיתה כל כך קטנה מתברר, אין ייצוג בכנסת, ומכאן שאין גם תקציבים.

לנו החרדים, למרבה המזל יש את גפני, ליצמן ודרעי, וזו תזכורת נוספת לאלו ששוקלים שלא להצביע בבחירות ‘לפוליטיקאים החרדיים המאוסים’.

מצווה, עסק? יקירי הגבאי מ.ר. בבית הכנסת שלכם, קנה ד’ את ‘פתיחת ההיכל’, בדמים מרובים, וכבר ניגש הוא אל קידמת בית הכנסת כדי לממש את זכייתו. והנה, עוד הוא צועד אל ארון הקודש, מיהר שונאו משכבר ‘וחטף’ את המצווה, וכעת מהומה באולם. ואתם תוהים האם מלבד המריבה והמדון וכו’, נכון הוא לסגור שוב את הארון, ולכבד את ד’ בפתיחתו או לפטרו מתשלום?

והפוסק הגדול הרב אלישיב שהאירוע שהתרחש הגיע לאוזניו, גילה אמביוולנטיות: הלה ‘גנב’ לו את המצווה, אז מה? שמא בכל רכישה חוקית, שהמוצר נגזל על ידי נוכל, יפטר הקונה מלשלם? שונאך נטל ממך את זכויותיך, תבע אותו בבית דין. אין זה מעניינו של בית הכנסת המשמש במקרה זה ‘ספק’, אליו מחויב אתה לשלם את חובך.

אז למה אמביוולנטיות?

כי מצווה, איננה ‘עסק’ במובן הנומינלי של המילה. ההלכה לא מוצאת את המצווה כאלמנט בשוק הקפיטליסטי אתו ניתן לסחור. התחייבתי לשלם לבית הכנסת? רק תמורת הערך הסגולי, המיסטי, אותו ספגתי בגין קיום המצווה. אויבי לא איפשר לי לממש את ערכי האמוניים, התחייבותי – הפועלת בשדה הדתי – חסרת כל ערך.

מצווה ככח כלכלי לגיטימי בשוק החופשי, או כערך רליגיוזי התחום בשדה הדתי, בין האדם לאלוקיו.