“הילד כהה מדי!” הוא אמר בנחת ובשלווה

ר’ דוד הוא אברך משי באחד הכוללים שבשכונת הר נוף בירושלים.

בבוקר השכם, עוד טרם פוקחים העם שבשדות את עיניהם, כבר יושב ר’ דוד בשלווה בבית המדרש כשספרי הלכה רבים פתוחים לפניו, והוא גומע בשקיקה פסקים והלכות לרוב בכל חלקי השולחן ערוך.

בפרק הזמן הארוך, משעת הגיעו לבית המדרש ועד תחילת הסדר הרשמי בשעה תשע בבוקר, כבר הספיק לסיים וללמוד בעיון שו”תים ישנים וקדמוניים, כמו גם קונטרסים וחוברות בהלכה היוצאים ממחברים בני זמננו.

עם תחילת הסדר והגעתם של בני החבורה, הוא מצטרף לסוגיה הנלמדת כשהספרים עדיין פתוחים לפניו, ממתינים לרגעים בהם החברותא לא ישהה לצידו.

האברך דידן בקיא ושלם בכל מכמני ההלכה ולית רז דאניס ליה. הוא הכתובת הראשונה שאליה פונים האברכים בבית המדרש בכל שאלה שאינה קשורה לסוגיה הנלמדת.

ברגעים אלו מתגלים כשרונותיו הברוכים כשהוא משיב דבר דבור על אופניו בבינה ובהשכל, משל היה שקוע בסוגיה זו עד עתה. ואולי נכון הדבר.

ר’ דוד השתלם בכל מקצועות התורה וההלכה, וכמעט שמיותר לומר שאף מל את בניו, בהיותו בקיא בהלכות מילה על פרטיה ודקדוקיה. גם את תרנגולות הכפרות הוא שוחט בעצמו, ואת תפיליו ובתי התפילין כתב וסידר לבדו.

את כל התארים המבורכים האלו קוטף מיודעינו האברך והוא רק באמצע שנות השלושים לחייו. ייתכן ולו הייתי מכירו כמה שנים קודם לכן, הייתם שומעים את אותם הדברים על אברך בן שלושים.

אלא שלר’ דוד בעיה חמורה.

בעיה גדולה מאד, שבגינה לא התקבלו בניו לגני הילדים המפוארים שבשכונה.

•

ר’ שמעון הוא אברך מצוין בשכונת בית וגן בבירה.

את הבית והילדים הוא מכיר בעיקר בשבת. בכל יום משעת בוקר מוקדמת ועד שעת לילה מאוחרת, הוא נמצא הרחק מביתו הקטן ועושה נפשות לעצמו בהיותו עמל בסוגיות הגמרא ברחבי הש”ס.

כבר שנים על גבי שנים הוא שט בעומקה של הלכה ומטייל אי שם בין נהרדעא לפומפדיתא, בינות לאביי ורבא, לשמואל ולר’ יוחנן – כשמסכתות הש”ס שגורות על לשונו דף אחר דף בבקיאות מדהימה.

בניו גדלים על דמותו של אב עמל בתורה ובקיא בחכמת המוסר, שיראת ה’ היא אוצרו ופנינת ההלכה היא כלי חמדתו. ביתו בית ועד לחכמים, ופינת חמדה לעמלי המוסר והיראה.

גם לר’ שמעון בעיה חמורה.

בעיה גדולה מאד, שבגינה לא התקבלו בניו לגני הילדים המפוארים שבשכונה.

•

ניחשתם? אוי ואבוי אם כן.

גם ר’ דוד וגם ר’ שמעון שייכים לבני המגזר הספרדי. פרענקים, לא עליכם.

בבואם לרשום את ילדיהם למערכת הגנים (!) בתחילת השנה, הם קיבלו טיפ קטן מהמנהל הרחום; לשניהם נאמר (איזה צירוף מקרים נדיר) שהמקום השנה מצומצם לחלוטין וכדאי בהחלט כבר מעכשיו “לחפש אלטרנטיבה מתאימה”, כי סתם חבל על הזמן היקר והחשוב.

אלא ש’אלטרנטיבה מתאימה’ טרם נפתחה בשתי השכונות, והאברכים יצאו למאבק חייהם.

כמי שאמונים על עמלות התורה, חשוב היה להם כי בניהם יתחנכו דווקא במסגרת תורנית וינשמו את אוויר פסגות התורה והיראה, ומשכך הרצון והכמיהה לשיבוץ בניהם במוסדות הלימוד היה בנפשם.

טרחתם ומאמציהם היו לריק. אזניו של אחראי הרישום נסגרו מאליהם בכל פעם ששמותיהם של בני האברכים עלו על שולחנו, והדחיה הייתה סופית.

ראשי ישיבות, רבני שכונות, עסקני עירייה, ראשי כוללים ומשפיעים נוספים שבאו לבקש ולהתחנן על נפש הילדים הרכים – אפילו לא נענו.

משנתבקשתי אף אני לנסות ולהבין את מהות הדחיה – נחרדתי!

שום דבר לא הכין אותי למשפט החמור ששמעתי מפיו של מנהל גני הילדים. מסתבר, שהלחץ עשה את שלו וכמעט שיצאה הודעה רשמית להורים על קבלת הילד, אלא שבמקרה ראה המנהל את הילד המדובר (באחד משני המקרים שלעיל), והעסק התחיל להסתבך.

“הילד כהה מדי!” הוא אמר, ואני כמעט התעלפתי.

ככה, בלי לחשוב פעמיים, בלי לבדוק אם לפניו עומד אדם בריא שמסוגל לשמוע דברי הבל ורעות רוח שכאלו, והעיקר – מבלי חשש. הדברים נאמרו בנחת ובשלווה, משל היינו עסוקים ברכישת סוסים ליריד השנתי של לייפציג.

מול טענה עוצמתית שכזו, נותרתי אילם, ופשוט קמתי ועזבתי באמצע הפגישה.

בדקתי שוב ושוב את זרועות ידיי מכל הכיוונים, מוודא שאני בצבע הנכון ולא הרסתי למנהל הנכבד את התיאבון לקראת ארוחת הצהריים.

•

בתחתית העמוד מוצגת כתובת הדואר האלקטרוני לתגובות. אשמח מאד לקבל שם סיפורים דומים מכלי ראשון ואפעל ככל יכולתי.

[email protected]