מה קרה כשיום ליום ומשפחה הפליגו אל רחובות צפת העתיקה
1.
תיאום מפתיע בין עיתון משפחה ליום ליום: שני כתבים, מנחם פינס ממשפחה ואברהם ישראל פרידמן מיום ליום, יצאו אל בית הכנסת ‘אבוהב’ שבצפת לקריאת הסליחות.
פינס הגיע בשעה 4:00 לפנות בוקר, פרידמן ב-4:45. התיאורים די דומים:
משפחה: “טרם העיר השחר, הסמטאות הציוריות בלב העיר העתיקה מנמנמות בשקט שחור, כשעששיות החשמליות מגחות מפה ומשם, צובעות במעט אור עייף את פיתולי השבילים… סמטת אבוהב המשתפלת אל שוק האמנים ריקה לגמרי, מאופלת… ורק הקול ההולך וקרב מתנשף ומפזם, מגלה כי רוח חיה עוד ישנה כאן בעירנותה… וכבר תמצא את הגבאי רוכן על גבך בחיוך נימוסין ובידו כוס תה מהבילה, מדיפה ניחוח נעים…”
יום ליום: “הסמטאות הצרות והמפותלות כל כך של צפת העתיקה, כמו מרבית תושביה, נמות את שנתן העמוק, אין לילה עמוק כלילה צפתי. העלטה ניתנת ממש למישוש… חתולי רחוב מפוחדים משהו נראים מהדסים להם מהוססים.. אני פוסע לאטי בסמטאות הנוסטלגיות, חולף בסמטת תרפ”ט, סמוך ל’כיכר המגינים’… גם מהחורבה הנטושה שמתחת ל’קרית האמנים’…לא נשמע קול… הרב חדד הגבאי…מתייחס לתופעת ‘סיורי סליחות’…”אנחנו מצדנו גם משתדלים להגיש להם תה מהביל כדי לחמם את לבם”…
והצד השווה: חטאנו לפניך, סלח לנו.
2.
אחת התופעות היותר מרתקות בתקשורת החרדית הן הכתבות הפרסומיות המוסוות ביד אמן ככתבה מן המניין.
בתקשורת החילונית, צריך להודות, אין מומחים שיכולים לחקות את השיטה.
קחו, למשל, את כתב השטח המצוין של המודיע, משה מיכאל צורן, ששוגר למשימה חשובה: לפצח את “הסוד של ‘הצורפים'”. הסוד הסודי, אגב, סוקר כבר בעבר, שוב ושוב בתקשורת החרדית.
“רק מי שהיה אתנו השבוע בבית ‘הצורפים’ בכפר דניאל, יכול היה למשש מקרוב את מורכבותה הבלתי-ניתנת לתיאור של מלאכת הצורפות המתבצעת בסדנאות האלו”, מבשר צורן.
ואני נזכרתי בכתבה ממש דומה שהכנתי בעת שעבדתי בעיתון בקהילה על תקן כתבת השטח. גם אז נשלחתי “למשש מקרוב את מורכבותה הבלתי-ניתנת לתיאור של מלאכת הצורפות המתבצעת בסדנאות”.
טענותיי אינן על הכתב, שנשלח למשימה וביצע אותה בהצלחה, אלא על העורך. וכי לא יכול היה לשלב בשתי מילים גילוי נאות: “כתבה פרסומית”?
ובעיקר: לא חבל לבזבז את כישוריו של כתב השטח שלכם? לא עדיף היה לשגר אותו, נניח, לבית הכנסת אבוהב שבצפת?
3.
לא הסכמתי השבוע עם טורו של אריה ארליך במשפחה.
ארליך מתאר את ‘הבינוני’, יוסי מישיבה בבני ברק, בחור שהתקבל בזכות קשרים משפחתיים, אך סובל ממבטי עיניו העוינים של המשגיח הקטן, שלא ממש מתחבר לבינוניות שיש בו, ביוסי.
“איך הפכנו לחברה שבדרכה לקידוש המצוינות הותירה את הבינונים המתאמצים בצדי הדרכים?” שואל ארליך.
“בחור ממוצע יוסי, קומסי קומסה. לא בולט מדי, לא שקט מדי, לא ארוך ולא קצר. חכם במידה בינונית, בעל אוצר מילים חרדי לקאסי, עם הרבה ‘למעיישה’, ‘מה הפשט’ ו’זה בכלל לא נפקא מינה'”, מתאר הכותב, שבחר לתאר הלך רוח בישיבות ליטאיות, אני מסיקה על פי אוצר המילים הנ”ל.
גם מהאופן בו תיאר את קבלתו של יוסי לישיבה: “הדוד המקושר, אשר לו מהלכים בחלונות נכונים, הפעיל פרוטקציה, דיבר עם מי שצריך ונפגש היכן שצריך, עד שלבסוף התקבלה התשובה החיובית המיוחלת”. בישיבות חסידיות, אתה לא זקוק לכך. אם אתה קשור לחסידות – אתה בפנים.
התיאור של ארליך הזכיר לי את הנעשה בישיבה ספציפית אחת, גג שתיים, והן ממוקמות יותר בירושלים מאשר בבני ברק.
זאת צריך לומר: ברוב הישיבות הליטאיות לבינוניים יש גם יש מקום משל עצמם. מדובר, אגב, וכפי שארליך עצמו כתב בידיעה, ברוב התלמידים, כ-80%. אז נכון, שבשידוכים הם הפחות מבוקשים. אבל ביום-יום, אדרבה ואדרבה. הם רוב רובו של השיעור. איש אינו נועץ בהם מבטים המתוארים כ”נתן בו עיניו עד שכמעט עשאו גל של עצמות”.
אם אתה עונה לתיאור המובא בכתבה – “יוסי מתייצב בזמן, מתאמץ במידת היכולת, שוקע ועמל בתורתו, מקשיב לשיעורים, רושם את תוכנם לפי רמת הכתיבה שניחן בה, ועושה הכל כדי להגשים את כמיהותיו ולהרשים את רבותיו” – אתה זוכה ליחס מעולה.
מציעה לכותב: אנא, ברר שנית.
4.
השבוע אכתיר בתואר ‘הכתבה הטובה של השבוע’ את כתבתו של שלומי גיל ממשפחה.
תחת הכותרת ‘מעשה בארמון’ הצליח לרתק אותי עם ציורי הצבע על טירה של ממש, אותה בנה יהודי ממוצא רוסי בשם אלכסנדר מאליס במושב עמינדב.
הטירה, צריך לומר, נשקפת למרחקים, וזאת בשל החומה הגבוהה בה הוקפה.
יהודי ממוצא רוסי, שטיפס לצמרת עולם העסקים הרוסי, והפך לאחד מגדולי התורמים לעולם התורה, הוא בהחלט אדם הראוי להערכה. הוא נותן יותר ממעשר, לפחות חומש, וגם קשור בהסכם יששכר וזבולון, המאפשר לו לתת הרבה יותר.
ולמרות זאת, הוא מעדיף בית ללא משרתים, כשבתו היא זו שמגישה את כוסות התה ואת הכיבוד.
“אדם שהקב”ה שלח לו ברכה, נמצא בניסיון קשה. הוא יכול חלילה להרוס את הילדים שלו אם הוא מפנק אותם יותר מדי. ילדים צריכים לדעת שלא הכל מגיע להם. כאבא היה לי קל לפנק את הילדות, אבל אם אני אוהב אותן אני חייב להתעקש שהן לא יגדלו בפינוק מוגזם”, הוא אומר.
וכן, גם הגראי”ל שטינמן קיבלו במעונו – תמונה מצורפת לכתבה – מה שאומר שיש לו זכות אחת או שתים באמתחתו.
שווה לקרוא. בהחלט מרתק.
5.
השבוע יש גם כתר נוסף: ‘הטור הטוב ביותר של השבוע’.
זה אינו טור שלם, כי אם מסגרת בתוך טור פוליטי רחב. ובכל זאת, כל מילה במסגרת – פנינה.
סיפורו של נטק’ה, אברך שהחליט להקים סמינר, המתואר בכשרון רב בידי יעקב ריבלין מבקהילה.
נטק’ה, הרב מרדכי נתן ציבולניק, מוצא את עצמו נאלץ לבקש מבעל המכולת לדחות עבורו את מועד התשלום, “עד שהמלגה בכולל תשולם”, בצהריים הוא מקבל טלפון נוזף מהבנק, וחש שכל חבריו לישיבה לשעבר “הגיעו ליעדם”, בתחום התורני או בעסקים הארגונים והמוסדות, ורק הוא, נגרר.
ניסיון, יש לו – ובשפע. “בתור ילד הוא כבר ארגן את ה’תהילים’ של שבת אחר הצהריים, בישיבה הקטנה היה אחראי על העליות, בישיבה הגדולה הוא היה זה שהזמין את הח”כים ואישי הציבור לסימפוזיון בקעמפ”.
ההחלטה על הקמת הסמינר באה לו ‘במקרה’, כששמע שיחת בנות באוטובוס השכונתי. “בתו של הלל בר גזר” דיברה שלא כראוי, והוא מיד קישר זאת לאביה, שפרש לעסקי הייטק. “הוא עוד לא עבר לחולצה כחולה משובצת, אבל החולצה הלבנה הייתה כבר עם שרוולים קצרים”.
“תמיד ידעתי, שמהבית הזה לא ייצא שום דבר טוב”, חשב נטק’ה לעצמו. עודו מהרהר הבין נטק’ה שהוא בעצם טעה. זו לא הייתה בתו של בר גזר, אלא של קלופמאכר, אחד מגדולי הלוחמים למען ההשקפה הטהורה בעיר.
אבל עד שהבחין בטעות הוא כבר החליט להקים סמינר בו לא יתקבלו בנות כבתו של בר גזר. “בתוך שבועיים כבר הונחו שני קראוונים על איזה מגרש פנוי (בתמיכת ראש העיר ששמח לבחוש בענייני החוג אליו הוא לא שייך בבחינת הפרד ומשול)…” ותוך זמן קצר כבר היה גם הוא עם רכב בעל מנוע חרישי, “רודיאו סן יאנג חדש שכמעט לא התאמץ בעליות התלולות של הקסטל בואכה ירושלים”.
טור מבריק.
אגב, ראש עיריית אלעד, ישראל פרוש, שים לב לעקיצה בסוגריים. ברור שהדברים אינם מכוונים אליך, אבל לבטח תהנה מהם.
מצד שני, בעל הטור המקביל בעיתון משפחה לא השאיר מקום לניחושים וצ’יפר אותך בשלל מחמאות. קבל כמה מהן: “פרוש הצעיר”, “הגיע להסכמות שהפתיעו גם את בית המשפט”, “בחר לקפוץ לתוך היורה הרותחת הזו אולי מתוך מורשת גנטית של לקיחת משימות כבדות משקל וריצה למרחקים ארוכים…”
בטוחני שאינך זקוק למחמאות. בטח ובטח שלא קראת אותם, שהרי אינך טורח. ובטח ובטח שלא הזמנת אותן…
6.
המחמאות לפרוש, בטורו של יוסי אליטוב, היו רק ההקדמה לדבר האמיתי. לרגע חשבתי שמדובר בתיאור של צ’רצ’יל, נפוליאון או לפחות מנחם בגין ובן גוריון.
שימו לב לתיאורים בטור השבוע במשפחה:
• “שובר כל סטריאוטיפ אפשרי, הן על החרדים והן על החברה הישראלית”
• “הצליח לגרוף לעצמו אהדה גדולה”
• “המותג החרדי הכי לגיטימי בישראל”
• “הצליח לנצח אפילו פוליטיקאים חילונים כשפיתח סיסמוגרף רגיש שמאפשר לו לנגן בצורה מושלמת על הכפתורים הנכונים”
• “בכירים במערכת הבריאות, שרים וחברי כנסת רוצים בקרבתו”
• “לא פותח כל בוקר את החלון, מריח איפה הציבור נמצא ודוהר לשם”
אפילו את החסרונות, הוא מציג כמחמאה:
• “שומר סכסוכים לאורך זמן”
• “לא מאמץ חלקלקות לשון כדי להסוות שנאות ישנות”
• “את הסכסוך עם יאיר לפיד הוא מטפח על בסיס יומי”…
אליטוב נסחף. מישהו ראה מציל בסביבה?
7.
שמחתי לקרוא שוב על סאגת האפליה בסמינרים במשפחה.
הפעם, בניגוד לכתבות רבות בעבר, שילבה הכותבת, שרה פרדס, גם את העיר מודיעין עילית ברשימתה. סוף סוף. שכן בעבר, העיר לא נכללה.
בשיחות שלי עם הכותבת היא טענה לאי שיתוף פעולה מצד העירייה עם כתבותיה. אני מאמינה לה, כי לראיה, הפעם נאלצה לשוחח עם סגן ראש העיר, יו”ר ש”ס במודיעין עילית, הרב אבנר עמר.
“דובר עיריית מודיעין עילית, יחיאל סבר, סירב להגיב לפנייתנו בנושא”, סיכמה.
מדובר במנהג די שכיח של עיריית מודיעין עילית, שנוהגת כבת יענה וטומנת ראשה בחול: לא מגיבים.
הסגן, אגב, עשה יפה את העבודה וניקה את ראש העיר מכל אשמה. “הבנות הספרדיות שובצו כולן, ולא היו אתן בעיות”.
אעדכן אותך כתבת יקרה, יש גם יש בנות ספרדיות שיושבות בבית ולא מצאו לעצמן מקום לימודים. כ-15 במספר…
תעדכני גם את יו”ר ש”ס במודיעין עילית. נראה לי, כי כחלק מתפקידו הוא אמור לדעת את המספרים, גם בלי שאספק לו את המידע.
גם העורך, יוסי אליטוב, הוסיף מחמאות.
“במודיעין עילית מולך ראש עיר חביב, רב יענק’ל גוטרמן שמו…יהודי בעל מרץ ותושיה”, כך כתב בטורו, קצת לפני המחמאות לשרוליק פרוש וליענק’ל ליצמן.
עם כאלו דוברים, מי צריך דובר?
8.
במוסף של ‘המודיע’ פורסמה כתבה שוברת שגרה על מכת מדינה – ה’מיינה’. בדובר בציפור שיר נחמדת, שמחוללת נזקים רבים וקשים.
היא פוגעת ברכוש ציבורי, משתלטת על דירות, אך בעיקר גורמת לנזקים רבים לאוכלוסיית הציפורים והזוחלים. בקיצור, בריון שכונתי שמזמן היה צריך לנקוט צעדים נגדו, אבל כעת “המערכה כבר אבודה”, כפי שחורץ אבנר רינות, צפר ברשות להגנת הטבע.
רק בעיה אחת יש בכתבה: התמונות שצורפו לכתבה היו של ציפורים נחמדות, אבל ממש לא של מיינה.
האם לא ראוי היה להצמיד תמונה של ‘התכשיט’, כדי שהקוראים יידעו מי השובב?
-
מ ה זה הליקוקים הללו??