תופעת אורן זריף: רגש אשמה על הלעג?

הפעם הראשונה בה נתקלתי בשמו של המטפל האלטרנטיבי אורן זריף, היה כאשר התראיין לתכניתם של העיתונאים לונדון וקירשנבאום, ונשאל על ידי המראיינים מדוע הוא כופה על עובדיו להכניס את השם ‘זריף’ לתעודת הזהות שלהם.

למרבה הפתעתי לא הכחיש האיש את הדברים והשיב בסבר פנים רציני, כי בן תמותה רגיל מתקשה להבין שלשם ‘זריף’ יש ערך אנרגטי חזק מאוד.

אבל בתום ישיבה עם הילרים ובאמצעות ‘העין השלישית’, הם הגיעו למסקנה חד-משמעית שלטובת הכלל, כדאי לשנות את השם של העובדים ל’זריף’.

בהמשך נתקלתי במכתב אותו שלח עורך הדין של האיש (עו”ד אמיתי, עם רישיון תקני) לתכנית ריאליטי בה היה אמור להשתתף, כשהוא מסביר כי מרשו נמנע מלהגיע ברגע האחרון, שכן קיים באתר חשש אמיתי לחייו:

“אתמול בארבע לפנות בוקר, מר זריף חלם ואף ראה באופן ברור ומוחשי, כי נחש ענק מסוג אנקונדה אורב לו ומוכן לתקוף אותו בהזדמנות הראשונה שתקרא בדרכו. נחש האנקונדה מבקש לתקוף את מרשי עוד מגלגולים קודמים, ויריבות זו מתקיימת בין הנחש האימתני ומר זריף עוד מתקופת אדם וחוה”.

בחודשים האחרונים העלה האיש מסוק מעל אזור בו התקיימה תכנית טלוויזיה פופולארית, כדי לחלץ משם את אחד המשתתפים, מאחר שבאזור קיימים לדבריו, מרבצי נפט, והוא זקוק לאותו אדם כדי לטפל בנושא באופן ‘בהול ודחוף’.

בכל פעם שזריף, מדבר אל המצלמה הוא שומר על סבר פנים רציני, לא מחויך, ומבטיח כי אמירותיו אינן סוג של ‘דחקות’.

התחושות אצל הצופים נעות מחיוך, שעשוע, אולי חמלה, ולפעמים גם כעס.

גם אני כמו כולם, צחקתי, נהניתי, ריחמתי על האיש, אבל רק בימים האחרונים חדרה למוחי ההכרה שניקרה שם שנים:

אנחנו מתכבדים בקלונו של איש מסכן.

מדינה שלמה, הכוללת גם את המגזר החרדי, פותחת את תכניות התקשורת הרבות, ולועגת בצוותא לאיש שמשוכנע כי הוא ניחן במתת אל, ובכוחות שסופרמן היה רק חולם עליהם, ורק ממתינה לשטות הבאה שתצא מפיו.

וזריף עצמו? הוא, בתהליך מעגלי, מקבל חיזוק חיובי מההזמנות הרבות למדיות  השונות, בלי להבין שהבדיחה בסך הכל נערכת על חשבונו.

איך אנחנו עושים את זה?

האם לפחות עובר בנו, רגש קל של אשמה על הלעג המשותף לאיש? האם מישהו לא חשב שצריך לסייע לאיש,  ברמה כזו או אחרת, במקום להשתמש בו כליצן המקומי, שרק אמא שלו בוכה כי הוא הבן שלה?

כאשר מתראיין זריף לאטילה שומפלבי מווינט ושואל אותו כמעט בכעס, מדוע הפוליטיקאים לא מתקשרים להודות לו, מדוע לא מזכירים את אורן זריף (הוא מדבר על עצמו בגוף שלישי, לעיתים קרובות) על הסיוע שהגיש להם ב’עופרת יצוקה’ מאחר ש”בעזרת כוחותי העל טבעיים, הגעתי לשטח, הזזתי את הטילים ימינה ושמאלה… לא רק שעצרתי טילים אלא מאות טילים נפלו לשטחים פתוחים” – כולנו צוחקים בטוב לב, וממלמלים ‘איזה הזוי’, אך שוכחים שבצפייה שלנו בו, אנו מסייעים, למעשה, להנצחת מצבו האומלל של הגיבור הטראגי הזה.

זריף צריך לזכור, אולי מרוויח היום כמה לירות מהופעותיו ההזויות, אך לבסוף, כשקסמו הזמני מאד ייעלם, התרבות הקפיטליסטית תשליך אותו והוא יוותר  ללא כלום, מלבד בוז ולעג.