עימות 2015: אריה דרעי ואלי ישי היו ההצגה הכי טובה בקרקס טלוויזיוני
בואו נדבר על הפורמט. אנשים אוהבים עימותים. במיוחד אם יש כמה משתתפים.
יש בזה שני יתרונות ברורים: ראשית, זה חוסך זמן. במקום לשמוע שמונה ראיונות מתישים ומשעממים, מלאי ססמאות, מביאים לכם את כולם באותו הזמן, וכל אחד אמור להוציא מעצמו את המיטב.
מעבר לכך, אין כאן מראיין שיכול לוותר או לדלג על שאלות. המראיינים הם פוליטיקאי את יריבו, ללא הנחות. לכאורה. העיתונאים נמצאים כאן על תקן מנחים או מחדדי נושאים, שזה דווקא אחד היתרונות, כי כך קשה לעגל פינות, או כפי שסיכמה המנחה: “זה נורא כיף להיות גננת”.
אבל בואו נדבר על הפורמט: מה שנראה כיתרונות, הם בעצם חסרונות. זה היה יותר ראיון רב משתתפים, מאשר עימות. יש שיאמרו מעמד הכנה להסכמים קואליציוניים.
הקונספט החו”לי מאתגר יותר. הכליאה באולפן, בתוך מצלמות, נוחה יותר לפוליטיקאים, מאשר באולם גדול ופתוח, עם קהל שמעצים את המתח ומשכיח שבמקרה העימות גם מצולם. זה בדיוק ההבדל בין סרט המצולם באולפן עם תעלולי גרפיקה, לסרט אחר.
וזה בלי לגעת ברעיון שמדובר בתוכנית ערוכה ולא במשהו בו הפוליטיקאים יודעים שכל מילה משודרת און ליין. הידיעה שמישהו הולך לערוך את הכל, די מרגיעה.
כך גם קצת שעוני הזמן שהזכירו סוג של תוכנית אירוח.
אחרי הצהרות הפתיחה, אריה דרעי ואלי ישי היו ההצגה הטובה בעיר. כאילו כחלון ולפיד באו רק לחימום.
ישי הגיע רגוע, רגוע מאוד, וזה עשה לו רק טוב. הוא לא נראה כמי שלחוץ מהמפגש עם דרעי בכלל או מהשאלות בפרט. אולי הוא היה צריך פחות לחייך, לא תמיד זה משדר רוגע, לפעמים זה נראה מאולץ, נבוך או כי כך אמרו לו להגיב.
נראה שישי ה’רגיל’, זה שלא מתודרך, היה הרבה יותר קליל ועוצמתי. והוא יודע להיות כזה.
חיקוי תרשים הפצצה באו”ם, היה לא מוצלח במיוחד. הרעיון שחוק, והשאיר רושם של גימיק רע. מה גם שישי פתח את התרשים בחטף ובחוסר ביטחון, והמצלמה אפילו לא התאמצה להכניס הכל לפריים.
מעניין היה לשים לב לפרדוקס בחירת העניבות, שצבעיהן שידרו בדיוק את היפך המציאות: ישי הגיע עם האדומה, הגברית ומלאת הכבוד, מלאת הכח והכעס. כאילו משהו מתפרץ לו בפנים. אבל בפועל, הוא ענה בצורה נינוחה, בלי התרגשות, וקצת בעדינות מדי.
דרעי, לעומתו, הגיע עם העניבה הכחולה, של הסמכות והשלום, של הרגוע והמפויס. בפועל, הוא זעם וכעס, לא ישב ברוגע, ולרגעים היה נדמה שכמו בהצגה, יש מישהו שתפקידו לעצבן אותו בטרם ייכנס לזירה.
בוויכוח על ‘עשה לך רב’ שניהם התבלבלו. המשפט הזה קיבל בפיהם ארבעה פירושים שונים.
דרעי ירה בישי את “אם מרן היה בחיים לא היית מעז”, ודי במשפט הזה לבד להעביר מסר חזק יותר מהדלפת קלטת.
ישי לא נבהל מול ההאשמות על פתיחת המפלגה המתחרה בש”ס, ודאג להזכיר לדרעי שבפועל הוא, אריה, היה זה שהקים מפלגה, שאפילו מרן אמר עליה: “לא אעמוד בדרכך”.
התגובה של דרעי יכלה להיות חזקה יותר אם היה רק מציין את ציותו למרן ואי מימוש הרעיון, התוספת על “העוזר שלי”, כמתנשאת על ישי, הייתה מזלזלת ומאוד אישית, דבר שישי הצליח לחמוק ממנו.
ישי מצידו, הגיב קצת בבריחה עם ה”לא אגרר”, בזמן שדרעי אמר דברים שצריך להשיב עליהם. עוד משהו שהיה כדאי למחוק: העקיצה שהכל מוקלט.
יועצי דרעי וישי, זה עימות. לא תכנית לייט נייט.
לפיד וכחלון. לפיד חי את אולפני ערוץ 2 הרבה שנים. בכלל, הוא חי מצלמות – וזה היה לטובתו. הוא יודע לאן להסתכל, איך לשבת. אולי על הקהל שלו זה יעבוד. אבל, הוא עשה יותר מדי הכנות. הוא לא דקלם מסרים שאחרים כתבו לו, אבל ניכר שעשה חזרות מול המראה ומול מראיינים פיקטיביים. לפעמים היה נשמע כשחקן המצטט שורות ופחות חי את תוכנן.
למזלו, הוא הפחית בססמאות. לרוע מזלו, הוא הרבה להציג נתונים. זה יפה בתעמולת בחירות, אבל לא בעימות, שם יפרקו לך נתון נתון.
כחלון, לעומתו, נראה די חדש באולפן, ולא בהכרח לרעתו. מי שכיהן כשר במספר תיקים והיה בכיר בליכוד, נתפס במערכת הבחירות הזו כאחד שלא מכירים אותו. בטח לא את רשימתו. מה הדעות שלו? מה הוא מציג? כחלון פחות השתמש באש של זה שחסך לכולנו כסף על הסלולארי, וסביר להניח שהוא ידע שמול זה יציגו בפניו גם כישלונות, ברווחה למשל, או שיהפכו אותו לאיש של הצלחה בודדת.
פתאום צופי העימות הבינו איך נראה מר כולנו.
הוא תקף את לפיד על מע”מ אפס, ודי ריסק לו את הצהרות “דו”ח הדיור בכלל מועתק מדוברות יש עתיד”.
אבל הרגע שלפיד היה המום, היה כאשר אל מול נתונים של אלפי דירות, שאל אותו כחלון שאלה פשוטה, בוודאי לשר שמתיימר לדעת על מה הוא מדבר: “כמה מפתחות ניתנו בשנה שעברה?”
ברגעים הללו, היה נראה שכחלון מתענג על כל רגע, ועוקץ בחופשיות על שיווק הדירות – על הנייר ובחלומות. “הפקידים בטח לא אמרו לך”, גיחך בלעג, “אז תן לי לומר לך כמה”.
לפיד, בחכמה, לא הגיב. חסך מעצמו מבוכה מוחלטת וגמגום מיותר.
יו”ר מרצ, גלאון, ייצגה את מפלגתה ביושר. נשמעה אמיתית, לא לחוצה, עם דעות סדורת בנושאים המדיניים והחברתיים, מצע ברור בלי הסתרות וטיוחים.
אבל זו גם הבעיה של מרצ, שמגרדת את אחוז החסימה. העם בישראל אוהב את אלו ששואפים לקואליציה ועשייה, גם אם זה על חשבון ויתורים לפעמים, ופחות מתחבר לפרנציפים שחוץ מהידבקות להצהרה אין בהן דבר. בצורת ההצבעה של הציבור החרדי יש מכנה משותף בעניין הזה.
יכול להיות שגלאון הייתה הישרה ביותר בעימות, אבל עבור הצופים, זה היה משעמם.
בנט הגיע מוכן לעימות הזה. יש שיאמרו שהוא אפילו המנצח הגדול.
העובדה שבשלב השאלות הוא קיבל את מירב תשומת הלב, אומרת הכל.
הוא היה מאופר מדי, כאילו נמלט מכרזת בחירות, דבר שגרם אפילו לחיוך שלו להיות מעצבן. אבל בנט ידע לענות וגייס את דברי גלאון לטובת מסע הבחירות שלו. כל מה שנותר לו לעשות זה להפריח סלוגנים, אפילו כמו “פרס יחלק את ירושלים”, והתגובות רק הוסיפו לו קולות.
גלאון ניסתה לומר “אתה משתמש באיומים”, אבל הוא כבר לקחת את הרצון שלה לוותר על הגולן והציג בפניה מה היה קורא אילו חלומה היה מתממש.
ליברמן היה עייף. הוא שתה יותר מדי. אין, כמובן, בעיה בשתיית מים. יש בעיה כשכל שלוק מקבל קלוז-אפ.
הגיוני שלפני כל תשובה הוא רצה להרטיב את הפה, אבל יועץ טוב היה מסמן לו לעשות זאת קודם לכן, ובוודאי שלא בכמות כזו. כשדיבר, לפעמים הוא נראה חיקוי של עצמו, כשלא ברור אם הוא מחקה את דמויות החיקויים שלו או שהם מחקים אותו.
כמו דרעי עם ח’ ומכלוף, כאילו הוא נהנה מכל פעם שהייתה האות ר’ במשפט. ליברמן הגיע אגרסיבי ומאיים, נזעק על חפותו, אבל הגיע כשגרירו של מרזל לענייני ערבים. הוא לא היה דיפולמט לרגע, וכאילו מולו השגריר הטורקי, ירה לעבר איימן עודה: “למה אתה לא באולפן בעזה?” או “לך לאבו מאזן”.
דבר אחד שהצליח מול בנט, הייתה התקפה מימין, שהפכה את בנט וטיקט הלא מתנצל, למתנצל סדרתי. “התנצלת בפני שרה נתניהו”, “התנצלת בפני השגריר”, תקף. בנט, שלא היה מוכן לזה, ניסה לצאת בצחוק עם ההאשמה על שרה נתניהו, אבל זה לא עבד.
כאן ליברמן דווקא הצליח.
איימן עודה? מי זה? פתאום אזרחי ישראל שרגילים לטיבי, זחאלקה וזועבי, קיבלו פרצוף חדש, ערבי בלתי מוכר.
היה משהו קצת ‘לא פייר’ בהבאתו לעימות, כמי שמעולם לא היה בכנסת ולא מוכר כל כך בעשייה הציבורית – ועוד כמייצג האוכלוסייה הערבית. זה לא היה לטובתו, ולא לטובת האחרים. הוא נראה כמייצג הקומוניסטים במפלגתו ולא את הערבים הישראליים.
לא היה לו בעיניים את הערביות הזו, שנאבקת על מקומה, אלא שילוב של סיסמאות ש”ס ומרצ. שוויון, קיפוח ושלום. כמעט לא הרים את ה”כיבוש” המוכר.
היותו חדש, גם לא ממש אפשרה לתקוף אותו. על מה יתקפו? על דברים שלא עשה? בכך גרם לכל העימות מולו להתמקד כאילו מפלגתו היא מפלגת זועבי.
כשליברמן דיבר עליו כעל אוהד טרוריסטים, זה עורר חמלה. כי מה עשה הערבי הזה, שנראה כמי שבא לשחק בתפקיד קלישאתי של ערבי ישראלי?
אגב, אם טיבי היה זה שנשאל על האמירה שחיילי צה”ל הם טרוריסטים וחוטפי הנערים הי”ד הם פעילים לגיטמיים, הוא היה יוצא מזה הרבה יותר יפה, לעומת תגובתו של עודה, שהתחמק בצורה בולטת ומביכה.
כשנשאלו דרעי ולפיד על ישיבה משותפת בקואליציה, הצליח דרעי לתקוף את לפיד היטב. בדיון על היותו אסיר משוחרר, הוא פנה אל לפיד, ששפת הגוף שלו לאורך כל העימות שידרה חוסר יושרה, ובעצם אמר לו: “תפסיק את ההצגה”.
כשאמר “אם היו קוראים לי אריה אולמרט, לא היית מעז לדבר אלי ככה”, לפיד לא יכול היה לענות. המוקש על החבר המורשע, היה בלתי ניתן לפירוק.
דווקא כשלדרעי היה מה לענות, הוא לא עשה זאת מול לפיד פעמים. פעם אחת כשלפיד דיבר על החוק שייזום למניעת כהונתם של מורשעים לשעבר, בשעה שהוא עצמו התנגד לחוק כזה כשעלה מסיעות האופוזיציה. שנית, כשלפיד דיבר על הכנסת לימודי ליב”ה.
דרעי התחיל נכון כשפנה גם אל ישי שיסכים לדבריו וציין את המציאות כי יותר מעשור הליב”ה נלמדת במוסדות החינוך של ש”ס, אבל משום מה זה נבלע בתוך דברי לפיד.
האחרון לקח את זה למקום אישי כשאמר “צריך לשקם אותך”. דרעי נעלב והתגובה הייתה אישית: “מי אתה שתאמר לי…”. אולי זה קצת מראה את ההבדל בין דרעי הפגוע בשם המזרחיים ודרעי הפגוע במאת האחוזים.
בדיון על השירות בצה”ל, כשדרעי ערך השוואה בין שירות ח”כי יש עתיד לח”כי ש”ס, היה נראה שרק תוך כדי דיבור, הוא בעצם מפרגן לש”ס של ישי. כאילו אז הבין לרגע, שאולי בעצם הוא כן צריך את העוזר שלו איתו – ולא נגדו.
תשובה אמיתית – מי לא ישב עם מי – אף אחד מהם לא ענה, אבל דברי דרעי היו הכי קרובים לתשובה.
בסבב השאלות של המתמודדים, בנט ישב ליד כחלון, ישר דף, והחל לצטט דברים מפיו ומפי אנשי מפלגתו. כחלון נפל במלכודת. במקום להמתין לסוף ולהכחיש בנחת, הוא הציץ לדפים ואיבד עשתונות. התגובה שלו הייתה לחוצה. אם באמת אתה ואנשיך לא אמרתם אותם, אז מה אתה קופץ? תוציא אותו קטן.
כשדרעי שאל את בנט על המזרחיים, שניהם ניצחו בנוק אאוט. איך זה ייתכן?
דרעי העלה את שאלת קיפוח המזרחיים ואלי אוחנה, ובנט הגיב בלעג מוחצן, כאילו מביך אותו עצם העלאת הנושא. ניכר היה שלא נח לו עם מה שהוריד לו מנדטים. אבל כשמספר שתיים שלו כותבת “נאמר לי שהוא אנטילגנט”, לא יעזור להזכיר שהיא עצמה חצי ספרדיה ובן דהאן גם.
כי דווקא את אלו שהפכו כביכול ל+’אשכנזים’ הקהל שדרעי פונה אליו – שונא. זה כמעט כמו חילוני שמדבר נגד הדת וטוען ש”סבא שלי היה רב”.
רבים יראו בצורת התגובה מענה אדיר של בנט, שהפך את דרעי למטופש. אבל רבים, כאלה שכן חווים מדי פעם סוג של אפליה, ואליהם עיניו של דרעי נשואות – יערקו מבנט. יכול להיות שטעה כשטען בצורה מוחלטת כי אין בשום מקום עוד אפליה כזו.
בהצהרות הסיכום, לפיד לפתע הודה שעשה טעויות. בנט הישיר מבט למצלמה. הם החליפו תפקיד ברגע הנכון.
דרעי וישי? לא בטוח שדברי התורה על פרשת השבוע היו נצרכים או מועילים. הגדיל לעשות ישי שהכניס את ה’קץ’ כמשחק מילים בכל שורה, מתחילת העימות. פעם אחת מספיק, ובהצהרת הסיום כמעט היה נדמה לרגע שהוא אומר: “זהו תשדיר תנועת יחד שאותיותיה קוף צדיק”. אם היה מדבר מהלב, היה מצליח עוד יותר.
מי שיכול להיות מרוצה זה יעקב ליצמן. לכאורה אין לו מה להפסיד, מצביעים פוטנציאלים סביר להניח שאין הרבה בקהל. מצידו זה רק זמן אוויר לתקוף את לפיד. אבל אם היה מתייצב בעימות, היה מאפשר ללפיד להסיט את הדיון מתשובות לשאלות הפוליטיקאים האחרים, ולחזור על “לא אתה תתן לנו הוראות” או “אני הוצאתי אתכם לעבוד”.
אז אולי בכלל ליצמן הוא המנצח הגדול של הערב? וכבר אמרו חז”ל לא מצאתי טוב…אלא השתיקה.
וכל מה שקראתם כאן, היא רק זווית אחת.
תגובות
אין תגובות