השעיית המו”מ: עשו עלינו ספין בוטה

 ארי שביט כתב את עוד אחת מהתיזות המופלאות שלו, שכתובות כל כך טוב, רק לא מחוברות לעובדות. אבו מאזן הוא סרבן, מחכים לו כל פעם מחדש בנקודת מבחן והוא כל פעם שובק (לשיאה הגיעה התיזה כשהוא האשים את אבו מאזן שלא נסע לחתום על הסכם ז’נבה, כזכור, יוזמה חוץ שלטונית של יוסי ביילין ויאס עבד רבו. על פי ההגיון של שביט, מספר 2 ברשות הפלשתינאית צריך לחתום על ויתורים מפליגים, מבחינתו ולסכן את צווארו הפוליטי, ליוסי ביילין…).

יאיר לפיד נשא נאום קורע לב בו הוא מתלבט יחד אתנו אם אבו מאזן בכלל רוצה מדינה. שוב ושוב הוא חומק, לא חותם, לא הולך עד הסוף. לשיאו הגיע לפיד כשכתב:

“לפני כשנה הצטרפנו לממשלה רק לאחר שקיבלנו התחייבות שנחזור לשולחן המשא ומתן לשלום על בסיס העקרון של “שתי מדינות לשני עמים.”

מעניין ממי הוא קיבל התחייבות. בקווי היסוד של הממשלה שהוא נכנס אליה זה לא כתוב. בכוונת מכוון (בנט) זה לא כתוב וכמובן שלפיד לא התעקש על זה וספק אם הוא זוכר את זה.

נחום ברנע כותב היום על הדיו שיבשה בעט של אבו מאזן מאז 93 הוא לא חותם על דבר. אתה קורא ומשתגע לאיטך. אנשים אינטליגנטיים, ידעניים, מנוסים, הם לא מכירים את העובדות, או שיש להם אינטרס לסלף אותם?

מעולם לא הוצגה לאבו מאזן הצעה, שבראייה סבירה של מישהו שמכיר את הזירה הפלשתינאית, הוא היה אמור לחתום עליה. מעולם לא. ייתכן שאין בו את הכוחות לחתום על הסדר קבע, אבל זה מעולם לא נבחן. בצד הישראלי דווקא המנהיג הועמד במבחן 5 שנים ופה אין שום ספק – הוא לא חותם ולא יחתום.

לכרסם במרחב חסר תמרון

העובדות מייגעות ושחוקות, אבל מכונת הספין של שביט-ברנע-לפיד-לבני וחבריהם כל כך מעצבנת, שחייבים לחזור עליהן.

עשרים ושש שנה שאבו מאזן מציג את אותו מחיר להסדר שלום. מדינה פלשתינאית בקווי 67 שבירתה מזרח ירושלים ופתרון “מוסכם” לבעיית הפליטים. זה המחיר. הוא לא זז מילימטר מ – 1988, זה היה ככה באוסלו ב – 93, בשיחות הסדר הקבע שנפתחו עוד עם אריאל שרון כשר חוץ בתקופה הראשונה של ביבי (מי זוכר? הייתה איזו פגישה וחצי כזאת), בקמפ דייויד ביולי 2000, בטאבה בינואר 2011, באנאפוליס ב -2008 ומול נתניהו. העמדה הפלשתינית העקבית הסכימה שישראל תספח 2 עד 4 אחוזים משטחי הגדה ותפצה אותם על כל מטר מתוך הקו הירוק. בעיני הפלשתינאים, העמדה הזאת היא ויתור ענק על מול החלטת החלוקה מ-47 וזכויותיהם ההיסטוריות. אפשר להסכים, אפשר להתווכח, אבל זה המחיר ומסתבר שאין להם מרחב תמרון לגביו.

ממשלות ישראן לדורותיהן, שתמיד ידעו טוב יותר, ניסו לכרסם במחיר. חשבו שזה בזאר מזרח תיכוני. אומרים 100% מהשטח שנכבש ב-67, אבל יסגרו על פחות. ברק שרטט בסוף 1999 מפה של 50%, רמון אמר בשלב מסוים שב-80% הוא יודע לסגור סיפור איתם, פרס אמר שהוא יודע ב-90%, ברק הציע בקמפ דייויד 92%, גם לבני עלתה למספר הזה ואולמרט הגיע ל-94%.

לפיד, שביט וברנע חוזרים על אותן תחנות בזמן שבהן אבו מאזן קיבל לכאורה “רגליים קרות”. ועידת קמפ דייויד, למשל, ביולי 2000.

אז ככה – אבו מאזן באמת מילא תפקיד שלילי בקמפ דייויד. כל מיני שיקולים פוליטיים קטנונייים (המשחקים של ערפאת בינו לבין אבו עלא) הביאו אותו לעמדה פסיבית ולא חכמה במהלך הועידה. עם זאת, אני מעריך על סמך לא מעט שיחות, שמשתתפיה הישראליים של הועידה יודו בפניכם היום שלא היה שום סיכוי שערפאת או אבו מאזן יחתמו על מה שברק הציע להם שם.

ברק הציע הצעה מדהימה, בכל מה שקשור לציפיות המוטעות של דעת הקהל הישראלית באותה תקופה. הוא הסכים לחלק את ירושלים, כולל את ירושלים העתיקה והסכים לחלוקת הריבונות בהר הבית, אבל גם אהוד ברק יודה בפניכם היום שאין מנהיג פלשתינאי בעולם שיכול לחתום על מדינה שמשתרעת על 91% משטח הגדה (ועוד אחוז אחד בחילופי שטחים) כשחלק לא קטן מהשטח הזה (בקעת הירדן) גם יוחכר למשך עשרות שנים לישראל מסיבות בטחוניות.

אני לא מנקה את ערפאת מאחריות לכשלון. הוא ישב בקמפ דייויד בחיבוק ידיים, פסיבי ובעיקר, לא נתן שום ביטוי לא בועידה ובעיקר לא אחריה לגודל הויתור והסיכון שלקח על עצמו אהוד ברק. אפשר לטעון כלפי אבו מאזן שהוא לא דאג בעצמו לתקן את המעוות, אבל דבר אחד ברור – אבו מאזן לא היה המנהיג אז וברור היום שאף מנהיג פלשתינאי לא יכול לחתום על הסכם כזה. בקיצור, לא שבק ולא נעליים.

נפלנו בפח. לא ייאמן.

משנת 2000 עד 2008 לא הונחה בפני אבו מאזן שום הצעה. במהלך האינתיפאדה השנייה, אבו מאזן, באומץ חסר תקדים הטיף להפסקת מעשי הטרור וההתנגדות האלימה. כשקיבל את השלטון לידיו הוא גם דאג לכך וכולנו, לא מעט בזכותו, נהנים יחסית מהשנים הכי שקטות שהיו בשטחים ומאפס פיגועי התאבדות. אני לא מזלזל בפיגועי הירי הכואבים בשטחים, אבל במספרים – תסתכלו על המצגות של השב”כ – לא היו שנים שקטות מאלה בטחונית בשטחים מאז האינתיפאדה הראשונה לפחות ואבו מאזן מקבל בישראל כמעט אפס קרדיט על זה. זו לא הייתה הדרישה הראשונה והאחרונה שלנו מהמנהיגות הפלשתינאית?

על הצעת אולמרט ולבני כבר אפילו אני עייף מלכתוב. הנה מאמר שכתבתי בעבר ועוד אחד ועוד אחד. למי שאין כוח, אני אזכיר בפעם המיליון שההצעה הסופר נדיבה של אולמרט – בלי ציניות – ניתנה כשהוא היה ראש ממשלה מודח, ללא כוח פוליטי וללא לגיטימיות. בשלב הזה הנשיא בו”ש מזכירת המדינה רייס כבר אמרו לו בעצמם שלא ייצא שום הסדר מההצעה הזאת. אפילו שמאלנים כמוני היו מתנגדים להסדר אם היה נחתם בתקופה ההיא. זה היה המחטף הכי לא דמוקרטי שיכול להיות והוא היה נדחה בבוז על ידי בכירי הפוליטיקאים שלנו (יו”ר האופוזיציה נתניהו, שכבר היה ברור שסיכוייו גבוהים להיבחר לראש הממשלה הבא, הודיע בזמן אמת שלא יכבד הסכם כזה ולבני הסתייגה ממנו). בקיצור, גם שם אבו מאזן ממש לא שבק ולא ברח ולא פחד ולא יבש ולא נעליים.

מאז 2008 לא ניתנה שום הצעה ישראלית אף פעם. אולי באמת הגיע הזמן שברנע, שביט ולפיד יסתכלו שנייה על הצד הישראלי. חמש שנים נתניהו אמר – רק תנו לי להיכנס איתו לחדר, אני אפתיע, אני רוצה הסדר. לי לא היה ספק שאין לו שום הפתעות ומדובר בעוד ספין שרלטני של נתניהו. הרי שום דבר לא עצר אותו מלשלוח שליח למוקטעה ולהגיד – אני מוכן לתת לך את הצעת אולמרט. אז היינו רואים אם אבו מאזן באמת פחדן, ברחן ושבקן. בסוף, אבו מאזן נכנע. הוא ידע שיעבדו עליו, שנתניהו לא רציני, אבל אמר – לפחות אני אקבל אסירים. תשעה חודשים היה מו”מ ונחשו מה – נתניהו אפילו לא הציע הצעה טריטוריאלית, סרב לשים מפה, הציב דרישות בטחון (בוגי יעלון הציג) שהיו נוקשות יותר מאלו שהוצגו על ידי אותה מערכת בטחון בעבר ועל ההתנהגות הזאת ברנע כותב שנתניהו היה יותר נדיב בסבב הזה. האיש פשוט מסובב את כולם והעיתונאים המחודדים והשמאלניים שלנו נופלים בפח. לא ייאמן.

אפשר לטעון שהמחיר הפלשתינאי הוא מחיר מוגזם, שמדינת ישראל לא יכולה לשלם אותו, שזה יציב איום מסוכן מדי לקיומה. זו טענה לגיטימית ואפילו בעלת משקל. איראן תשתלט על השטח, קסאמים על פתח תקווה וכו’. אישית, אני חושב ששווה לקחת את הסיכון בגלל מיליון ואחד שיקולים אחרים, אבל זה לא הויכוח. דבר אחד אי אפשר לטעון – שכשנכנסו לבני ומולכו לחדר הם לא ידעו מה המחיר הפלשתינאי. אם הם ידעו שאין להם שום כוונה להתקרב אליו, אז זו סתם הונאה. כשמישהו בא לקנות דירה והוא יודע שהמוכר רוצה מיליון שקלים, הוא לא מציע חצי מיליון ובטח ובטח הוא לא עושה אתו מיליון שיחות כשהוא מסרב לנקוב במחיר.

הכי עצוב זה שפוליטיקאית הגונה עד לא מזמן כמו ציפי לבני שב-2011 ידעה למתוח כזו ביקורת על תגובת נתניהו להסכם הפיוס הפלשתינאי דאז, הפכה להיות שופר מביך של אותה תגובה היום.