רוצה להיות עיתונאית אובייקטיבית. זה אפשרי בכלל, בעת הזו, במדינה הזו?
רוצה לחשוב שהיה צריך לעשות הכל כדי להחזיר את החטופים הרבה קודם, ושמשפחה של חטוף זכאית לחשוב שנתניהו אשם בכך שהם לא שבו קודם; שעם כל הכבוד לשיקולי הבטחון, קודם כל היה צריך להחזיר את הנמקים במנהרות החמאס ורק אלוקים יודע איך יחזרו, והאם ניתן יהיה לאפשר לילדים מתחת לגיל 18 לצפות במראה פניהם, מבלי לרסק את ליבם לנצח.
רוצה להבין את מי שטוענים שגם אם הסכם שהיה נחתם לפני שנה היה פחות טוב למדינה, אולי אפילו מסוכן לנו ובטח לתושבי העוטף, הרי שהיה צריך לעשות את הצעד. אני אפילו מוכנה להקשיב למי שטוענים שנתניהו לא עשה את הצעד, לא משום שחשב על בטחון תושבי מדינת ישראל, אלא משום שחשש לקואליציה שלו. אמנם לא ראיתי שחשש דומה הוביל אותו לחוקק במהירות חוק גיוס כדרישת החרדים - אבל עדיין מוכנה להקשיב לטיעון. אין לאיש בעולם דרך להוכיח שהוא לא נכון, אין גם דרך להוכיח שהוא כן נכון.
מוכנה להאמין שקריאות ה'בוז' אמש בכיכר לא היו מתוכננות, שהמפגינים בכל מוצ"ש ובכל הזדמנות התכוונו 'על אמת' להביע את כאבם על החטופים שטרם חזרו, שהקריאות נבעו מלב כואב ודואב, משמחה אדירה על חזרת החטופים כבר מחר, אבל מחוסר יכולת לשמוע דברי שבח על מי שלדעתם אחראי לכל הרע שספגנו בשנתיים האחרונות.
אני מוכנה לקבל את הדעה (גם ההלכתית, אגב, כפי שנפסקה לח"כי דגל התורה) שהחזרת החטופים היתה צריכה להתבצע 'בכל מחיר' - "ואחר כך, תילחמו כמה שצריך בחמאס". כי אנחנו יהודים, רחמנים בני רחמנים, אנשים שליבם לא מסוגל לראות סבל איום במנהרות ולהישאר אדישים. לא בטוחה שזה היה מתאפשר בסגנון העסקאות שהוצעו לישראל בעבר, ועדיין מוכנה להבין אנשים שזועקים "את כולם, עכשיו", בלי לחשוב על יום המחר, על הסכנה האיומה שאולי תישקף למדינת ישראל.
אבל.
יכולה גם להבין לליבם של מי שטענו (חלקם הורים של חטופים) שאין ברירה, שחייבים להפעיל שכל על רגש, שאסור לפעול מתוך רגשות, שאסור לנו להשלים עם המשך שלטון חמאס בעזה.
יכולה גם להקשיב למי שסבורים שלקיחת אדמה היא הדבר הכי כואב לערבים, אותם אלה שצפו בסרטוני הזוועות ושאגו מיד שצריך לנקום. אני נגד נקמה, אבל יכולה להבין מאיפה זה בא, ולמה יש אנשים שסבורים שזה הצעד ההגיוני אחרי זוועות של שחיטה, שריפה, הרג, חנק והרעבה.
אני חושבת שהאנשים ב'כיכר החטופים' עשו לחץ שסייע להביא הביתה את החטופים, ואז אני חושבת שהם רק הזיקו כי ככה לא עושים משא ומתן. פשוט, כי אתה חייב להראות שאינך להוט.
בא לי לתת חיבוק ענק לעינב צנגאוקר ואז להצדיע לצביקה מור. שניהם כל כך צודקים. ליבי עם שניהם.
נס שאני לא יושבת בקבינט בימים הרי-גורל אלו, כשגורל נפשות מוטל על אחריותך. רק חבל לי שאני עיתונאית שאמורה לשבת בפאנלים ולומר מה דעתי - כשדעתי כל כך חצויה.
אני רוצה 'גם וגם'. ליבי נקרע, הוא גם 'איתם' וגם 'איתם'.
אין אופציה כזו בעולם התקשורת? בבקשה תגידו שזה אפשרי, שאין זו אגדה.
הצטרפו לדף הפייסבוק של חרדים 10 >>
הצטרפו לדף X של חרדים 10 >>
רוצים עוד נייעס, סרטונים וסיפורים? הצטרפו לערוץ הוואטסאפ של חרדים 10 >>
