What happened when the anti-Semitic philosopher met Rabbi Mordechai Dubin in the Gulag?

June 3, 2014   

Vasily Shulgin was a great anti-Semite, philosopher and thinker, a Russian nationalist, who hated Jews in a conscious and well-founded way. He was lucky and the communists sent him too to warm up the re-education camps called Gulag. He was even luckier to share a cell with a Jew. Not just any Jew, but a religious Jew. Not just any religious, but a Chabad follower. Not just a Chabad follower, but with Rabbi Mordechai Dubin, a member of the Latvian parliament from the Agudath Israel party in Riga, for 15 years. Rabbi Dubin was a leader of ultra-Orthodox Judaism in Latvia, a respected and noble man, who was well-liked by all levels of the Jewish public and by prominent activists in Europe before World War II.  בשנת ת"ש (1940), כשהרוסים פלשו ללטביה, דובין נאסר והושפל על ידי הסובייטים עקב מעמדו הבכיר ומעשיו בעבר. לאחר מכן נשפט ל-10 שנות מאסר בגולאג בסיביר. לאחר שחרורו מהגולאג נדד חסר כל ממקום למקום, עד שהגיע לעיר קובישוב, שם נפטר בכ' אלול תשי"ז, בגיל 68, מחמת חולשתו וטלטוליו הרבים. בתחילה נקבר על ידי השלטונות בעיירה טולא. אחות יהודיה מקומית גילתה לחסידים על מותו וקבורתו, וארונו הועבר במבצע חשאי ונקבר במלחובקה - ומצבה מכובדת הוקמה על קברו. reception Regarding the anti-Semite Shulgin's stay together with the devout Dubin, Shulgin writes in his memoirs: העבירו אותי לתא בו היו כמה אנשים, וביניהם זקן יהודי בשם דובין. כבר ביום הראשון לשהייתנו יחד בתא הוא הציע לי חתיכת לחם לבן, פעולה שנחשבה בכלא כסימן לקבלת-פנים ידידותית. על פעולה זו מצידו, עניתי אני: - סלחו לי, אני כלל לא מכיר אתכם ומתנה כזו מאדם שאיננו מוכר לי, אינני יכול לקבל. ענה הוא: - אולם אני מכיר אתכם היטב. חמש-עשרה שנים הייתי חבר פרלמנט בריגה. זאת-אומרת, אני גם פוליטיקאי. לכן, אני מכיר אתכם היטב. ואם לא תקבלו ממני את הלחם שלי, אחשיב זאת לעלבון על לא-דבר מצידכם כלפיי. אמרתי אני: - בסדר. במקרה כזה, אקבל. כך שנינו, אם לא נהיינו חברים – לפחות התקרבנו זה לזה. A Gentile of the Sabbath לאחר-מכן נודע לי, שהדובין הזה - הינו המאמין האדוק ביותר מבין המאמינים האדוקים שבין היהודים, ומאוד מכובד על-ידי היהודים הדתיים. אולם עוד קודם-לכן, בכלא, הוא הפך בעיניי לדמות בלתי-נשכחת. הוא שמר עד לפרטים הכי קטנים, על כל הכללים והאיסורים הלא קלים, אשר נתונים בהם היהודים האדוקים. במשך כל היום כולו, הוא לא אכל ולא-כלום. מדוע? מכיון שליהודי, אסור לאכול מזון יחד עם גויים, זאת-אומרת, לא-יהודים. בסוף היום, כאשר כל מנות ארוחת-הערב ושתיית התה הסתיימו, הוא התיישב לשולחן ואכל ארוחת-ערב. His dinner consisted of a daily portion of black bread. Only on Shabbat did he allow himself... He bought white bread, salted fish, and sugar at a stall. Because according to Halacha, a Jew must eat better on Shabbat than on weekdays. To conclude the story about Shabbat, I will tell you that he asked me to light a candle for him at night. Since ancient times, when lighting a fire was definitely a difficult thing, this process was considered a craft, forbidden on Shabbat. Of course, in our time, it is funny to call lighting a match a 'craft', but the pious Jews of the old type are distinguished by their absolute adherence to the letter of the law and less to the 'spirit of the law', and therefore even lighting a match is considered a craft. Since ancient times, Jews have hired gentiles, that is, non-Jews, for this type of work with money or gifts, and the Jews called these hired men "Shabbat-goi." With great joy, I became Dubin's "Shabbat-goi" and lit the light for him. By this, with a smile in my heart, I justified the white bread and sugar I received from him.  Feed the hungry אגב, הוא אמר לי, שפעם הוא היה בתא בו, חוץ ממנו, היו גרמנים. למה הושיבו אותו עם גרמנים, בו בזמן, שהיטלר השמיד יהודים במליונים, קשה לומר. שכן, אז עוד לא הורגשה אנטישמיות בממשל הסובייטי. אז איך התפתחו היחסים בין דובין לבין חבריו לתא? דובין סיפר: אנחנו, היהודים, מכירים היטב את קרובי-המשפחה שלנו, יותר מכפי המקובל אצל הרוסים. לפי החשבון שלי, הגרמנים הרגו בערך מאה מקרובי-משפחתי. שרדה רק אחותי, שברחה למוסקבה. היא גם שולחת לי כסף, איתו אני יכול לקנות בדוכן... בגבולות מסוימים... בהלכה נאמר: "תאכיל רעב". הגרמנים רעבו. נתתי להם, כל מה שיכלתי... אז התברר לי, שליבו של היהודי הקשוח הזה התרכך לטוב, והלחם שנתן לי הפך טעים יותר, והסוכר מתוק יותר. Crying in prayer מה עשה דובין במהלך היום? הוא התפלל. הוא התפלל בעמידה, ולא על עצמו - נדמה כי יהודים לא יכולים לעשות זאת - ולא בלחש. הוא מלמל בעצב מילים, שעבורי היו בלתי-מובנות. לפעמים, המלמול הפך לבכי... בכי קולני... "על נהרות בבל בכו היהודים"... מתי שהוא, ראיתי את זה... נדמה לי, שבפינסק, שם יהודים יצאו לגדת נהר פינה ובכו בקול שעות שלימות... בכו, באיזה שהם ימים מיוחדים להם. על מה הם בוכים, כמובן, ידוע ממה שמסופר בתנ"ך, אבל אני לא יודע... על איזה ביש-מזל... חורבן מקדש, כנראה, שאירע לפני הרבה מאות של שנים. זה, ניתן לומר, בכי ריטואלי. דובין הסביר לי, שבתפילות מסוימות, יהודים חייבים לבכות... לפי ההלכה. אך היו גם דמעות 'שלא מפני הציווי'... והן זרמו מעיניו של דובין כל-כך בשפע, שעל הרצפה נוצרו שלוליות. שלא יחשוב הקורא כי הנני מגזם - ממש, שלוליות... אף-אחד לא צחק מזה. אבל אני שאלתי איך-שהוא את דובין: - למה אתם בוכים כל-כך בתפילות מסוימות? הוא ענה, ללא דמעות, ובענייניות: היתה לי אמא. כל יום ביקרתי אותה. אך מדי-פעם, לא ביקרתי. אתם עצמכם יודעים, כחבר בדוּמה, כמה זמן לוקח העיסוק בפרלמנט, לעתים על דברים חסרי-טעם, של מה-בכך... חוץ מזה, היה לי עסק של חטיבת-עצים שממסחרו התפרנסתי... היו לי כארבעת-אלפים עובדים... דאגתי עבורם. הם לא היו יהודים. אך דאגתי עבורם, בתקוה, שהם... יזכרו את זה יום אחד... בזמן הפוגרומים ביהודים... באמת, לא מהם סבלתי... אולם, הנה, בשל כל עיסוקיי ודאגותיי, בימים מסוימים לא יכלתי לבקר את אמא. והנה, על זה אני כה בוכה בכי מר כעת...  Books about God And again I felt some kind of goodness... in that regret, repentance, of the loving son. - I have one sister left in Moscow. She sends me not only money, but also books... Jewish prayer books... I have a whole library of them here, twenty volumes... - ומרשים לכם לקרוא בהם? - כן. כל פעם נותנים ספר אחד. חשבתי לעצמי: "אלה הרי ספרים על אלוקים..." Why is this allowed to Dubin? After all, none of the Christians in prison could even imagine being allowed to read the "New Testament." The prison library had ten thousand books... but there was neither the "New Testament" nor the "Quran"... But Dubin was given his Bible... How he managed to arrange this, I never learned. But with my own eyes I saw how he managed to arrange something else for himself. The guards give up   בכלא, ימי הרחצה היו ללא-רחמים. כל עשרה ימים. מה שאומר, שלא היה צריך להתחנן לאף-אחד מהאסירים - כולם היו רצים מיד להתקלח. גם דובין. אולם כאשר יום הרחצה היה נופל בשבת, הוא אמר, שההלכה אוסרת עליו להתקלח בשבת. - בכוח נוביל אותך! והובילו. אבל הוא היה מתייפח כל-כך, שהם היו צועקים כמה קללות גסות במיוחד, ועוזבים אותו במנוחה. כוח-הרצון הטבוע ביהודים, מבלי שימת-לב למדים, גבר על התנגדות הסוהרים, שהיו מחויבים לרחוץ את האסירים, אפילו על ידי כפיה בכח. כאן לא היה "טוּב" במובנה הישיר של המילה. אך גם אם זה לא היה תקין, אך בכל-זאת היה כאן קיום רצון האלוקים, גם זה "טוּב" במובן מסוים. Clumsily, and perhaps, helplessly... and in a very unusual case... I nevertheless declared how I felt about the scent of goodness. ובתור הערת סיכום, יכול אני לומר: דובין, היהודי המושלם, מצא חן בעיניי.   Source: Tsherm.net Published courtesy of Rabbi Baruch Gorin. Translation courtesy of Rabbi Michael Oishi.