Some advice between Lent and the Great Holiday

August 1, 2015   

 That's it. The three weeks have ended, and the three weeks have begun. After all, there are also three weeks between 9th of Av and 1st of Elul. About this sharp transition between the Egyptians and the waiters, from lamentations to kayaks, Rebbetzin Yemima Mizrahi told the following story a few years ago: In her class in Ma'ale Adumim, there was an elderly student sitting in the front row. As every year, Rebbetzin Yemima gave her thoughtful and sad class for Tisha B'Av, with all the virtues and all the prayers, all the tears that need to be shed at midnight and midnight, and everything that still remains for us to do to bring the Messiah. This was her last class before summer vacation and she returned to the weekly class, full of vigor and energy, on the 1st of Elul. “Girls, the king is in the field!” she excitedly began her speech, and immediately, of course, began talking about repentance, prayer, charity, and dating. “Wait, wait, Rebbetzin!”, the old woman from the front row interrupted her, “What is this? We continue like this, as if nothing happened? After all, you talked in the previous lesson about the Messiah coming any minute, you told us to fast and pray, you said that the redemption is literally already here. It hasn’t happened, so why are you going back and continuing as if everything is normal? What about the Temple that hasn’t been built yet?”  הסיפור הזה הוא מה שנקרא שובר-שגרה. מתריס כלפי מעגל השנה, שכאילו כבר התרגלנו אליו. שמחים, עצובים, יוצאים לחירות, מתאבלים, מצפים לישועה, חוזרים בתשובה, אוכלים סופגניות. מתגלגלים קדימה מחג לחג ומאבל ליום טוב. אז תרשו לי לעשות משהו שממש לא מקובל: לחזור באמצע חופשת הקיץ, רק לרגע, לתשעה באב. ובכן, לאחרונה הולך ונוסף לתשעה באב עוד מטען: הוא הולך והופך רשמית ליום הזיכרון לחורבן גוש קטיף. מצד אחד, אין מתאים מזה. התאריך עגול, ואכן בשני המקרים מדובר בחורבן. כל כך קשה לדמיין את חורבן בית המקדש, וכל כך קל וכואב להיזכר בחורבן של יישובים פורחים. כל כך קשה לשבת על הארץ ולבכות מהקינות, וכל כך קל לשבת מול מסך המחשב ולבכות תוך שנייה בגלל אחד מסרטי הגירוש. גם מבחינה תקשורתית, קל למלא את העיתונים ואת עלוני פרשת השבוע בראיונות חיים ואקטואליים וכתומים ועצובים. יותר קשה למצוא תמונות מרגשות ועדי ראייה מחורבן הבית. אבל נראה לי שלקחנו את זה קצת עד הקצה. אריאל שרון עשה מעשה נורא, ושתיקת מערכות הביטחון והתקשורת והמשפט הייתה מחדל. אבל טיטוס עשה מעשה נורא הרבה יותר. כמו שאי אפשר להשוות כל דבר לשואה ולנאצים, כי כך רק מוזילים את ערכו של האסון ובעיקר מוכיחים שאין לנו חוש מידה, כך אי אפשר להשוות כל דבר לחורבן בית המקדש. אם לא נשמור על איזון יגדל פה דור שהכול יתערבב אצלו בראש, הוא יחשוב שקמצא ובר קמצא ישבו לסעודה בגני טל. בתשעה באב אנחנו מתאבלים בראש ובראשונה על חורבן בית המקדש, חורבן שממנו החלו החורבנות והצרות כולם.  והנה תופעה מטרידה הרבה יותר: אנשים שעוסקים בימי בין המצרים בבדיקת התב”ע של ירושלים (תוכנית בניין עיר, כן?). מדובר בטיפוסים, לעתים חילונים ולעתים לצערי גם דתיים, שבשיא הרצינות מסבירים שירושלים כבר כל כך בנויה, אז למה בכלל לצום. זה לא רק רחביה וקטמון, הם אומרים לך, לא רק הרובע היהודי ושכונת גילה, זה גם גשר המיתרים! בעיניים בורקות הם מתארים לך את הכרך הגדול, מהר המנוחות ועד עיר דוד, כולל מפגש השייח’. האמת היא שהטענה הזאת כה מופרכת שאני אפילו לא יודע מאיפה להתחיל לענות. כאילו, יש טעם להסביר ש”ירושלים” זה לא רק עניין פיזי-אדריכלי? שעם כל הכבוד לחנוכת הסינמה סיטי השנה בירושלים, אין לנו בכלל מושג מה זה בית מקדש? שאכן צריך לשמוח שמחה גדולה על כל שלב של התקדמות ובניין, אבל לא לשכוח כמה עוד חסר לנו? שמספיק מבט מפוכח אחד על מצבנו הפרטי והלאומי כדי לקלוט מה זה גלות השכינה? (ואגב, אפילו אם נישאר רק בממד הגשמי של תכנון ובנייה – האם העובדה שלמעשה אסור לבנות היום שכונות חדשות בירושלים מפחד אומות העולם, לא מלמדת משהו על מצבנו?).  טו ב, מספיק. עוברים לחופש הגדול. כל הקייטנות כבר הסתיימו. כן, כולל המחזור הרביעי של הקייטנה של השכנות שתלו בחדר המדרגות שלט: “קייטנה! ילדה בת חמש תשמור על ילדות בנות שנתיים עד ארבע! הרבה אפתעות ופעילויוט!” אנחנו הולכים ומתקרבים לימים שבהם זה רק אנחנו והם, הורים וילדים. בלי גננת ובלי צהרון, בלי הסעה ובלי חוגים. רק אנחנו. ומכיוון שאני בן של מנחת הורים, אני שומע ממנה המון על הנושא הזה. אחת האימהות שבאה אליה לייעוץ לאחרונה סיפרה שבלילה האחרון לפני היציאה לחופש הגדול, גם היא וגם ילדיה לא עצמו עין. הם מהתרגשות, היא מחרדה. משנכנס יולי-אוגוסט ממעטין בשמחה. אז צלצלתי אליה השבוע (לא לאישה המבוהלת, לאימא שלי) וביקשתי את טיפ הזהב. עצה אחת טובה לחופש, למען קוראיי. טוב, נו, קודם כול למעני. הנה מה שהיא אמרה לי: “זה לא קסם. אין פה טיפ שיסדר לכם את החופש, כמו טיפ לגיהוץ או לבישול. יש רק תובנה אחת שצריך לזכור תמיד: שהכתובת היא לא הילדים אלא ההורים. מה שקובע איך הילדים יתנהגו בחופש זה איך ההורים יתנהגו בחופש. אנחנו צריכים לעבור שינוי תודעתי. "קודם כול צריך לברר מה כל כך מטריד אותנו ומפחיד אותנו במילים האלה, ‘החופש הגדול’. אם אנחנו נתנהג כמו שצריך, בלי להתאכזב מעצמנו ומהילדים, בלי ציפיות מוגזמות, בלי דרישות גבוהות מהם ומעצמנו, הכול יהיה בסדר. לא צריך כל הזמן לרוץ ולתכנן אלא פשוט ליהנות ממה שיש. להתרכז בכאן ובעכשיו, ולהתרגש מהזמן הזה, מהרגע הזה, מהביחד המשפחתי. “היו אצלי פעם הורים שהיו בעבר אמידים מאוד, ותמיד יצאו בתקופה הזאת לחופשות מאוד יקרות עם הילדים. הם ירדו מנכסיהם וחששו שהילדים יתאכזבו מכך שאין יותר פינוקים ובזבוזים, אבל אז הם גילו לתדהמתם דבר נפלא: בילוי תמים של הכנת סנדוויץ’ עם שוקולד, ויציאה של אחר הצהריים לפארק ליד הבית גרמו לכולם הנאה אדירה. "וזה לא היה רק בראש של ההורים. הילדים אמרו להם שהביחד הפשוט הזה, היה הרבה יותר כיף משנה שעברה”.  לפני שבועיים סיפרתי כאן על עלייתם של 221 עולים חדשים ארצה, בטיסה המיוחדת של ‘נפש בנפש’ מארצות הברית. הנה מה שכתבה לי על כך פייגי היימן בת 74 מירושלים, עולה חדשה ישנה: “קראתי את הטור, והדמעות עדיין זולגות. לא מצער חס ושלום, אלא מזיכרונות ושמחה על כל הגבורה של העולים החדשים מארצות הברית שאנחנו (אני ובעלי) היינו חלק מהם לפני כמעט 55 שנים. אלא שסיפור העלייה שלנו לגמרי שונה. אף אחד לא חיכה לנו בשדה התעופה באמצע הלילה עם דגלים ועוגיות, ואפילו לא היה לנו לאן ללכת. "בשתיים בבוקר הגענו עם מונית למלון קטן ברחוב בן יהודה בתל אביב. היה להם חדר פנוי ללילה, עד אחת עשרה בבוקר. ואז יצאנו ברגל לחפש בת דודה ישראלית של אמי ע”ה ברחוב מלצ’ט, שקיבלה אותנו בביתה לכמה לילות. "לא דיברנו עם ההורים קרוב לשלוש שנים, עד שחזרנו לביקור בארצות הברית. שלחנו מברק להודיע להם כאשר נולדה לנו בת, והם שלחו לנו ‘מזל טוב’ חזרה במברק. לא הכרנו כמעט אף אחד, היינו שתי ציפורים בודדות, בלי דירה, בלי כלום, תלויים בהרבה אנשים נחמדים שלא האמינו שעזבנו את אמריקה כדי להשתקע בארץ. "ובכל זאת, בהסתכלות אחורה, נשארנו כאן, למרות שלא היה חסר לנו שום דבר בארצות הברית. להפך, היו לנו חיים מלאים, חומרית ורוחנית, הכול בכול, גם כשכאן בארץ בקושי יצאו מימי הצנע. ולמרות כל הקושי זכינו לראות בסוף את סבי עולה, את ההורים עולים, את הדודים עולים, גם אחותי ומשפחתה עלו, והברכה התפשטה סביבנו, וב”ה זכינו לדורות של ילדים, נכדים ונינים. "היום אני מרחמת על כל בני משפחתנו שעדיין אינם יכולים להתנתק מארצות הברית, מכל השמנת, מהבתים והמטבחים והכוסות והרכבים הענקיים שיש להם. אנחנו נמצאים במקום הנכון, בבית האמיתי, ואנחנו מודים לקב”ה יום יום. שנזכה לראות בנחמת ציון וירושלים ואת יהודי הגולה נוהרים חזרה הביתה!”. • The column is published in the newspaper on Sheva.