October 7th Commemoration: Does this date really need commemoration right now?

October 7, 2024   

In grammar classes at the seminary, when I was a girl, we learned, and we still learn today, about the seventh of October. There is a good address for your redemption of the kaffarat: Yad L'Achim's Redemption of Captives How is it correct to say the seventh of October or the seventh of October. How exactly? Suddenly it becomes clear to us that this detail, which in normal times is part of tedious grammar study, leading us to external exams or matriculation exams, is a completely marginal detail compared to what this date really holds.

•

השבעה באוקטובר. בכל האתרים, הערוצים, העיתונים, מבקשים לחבר אותנו לתאריך. מביאים בפנינו תיעודים מהימים ההם, שלפני שנה בלבד. מגישים לנו סרטונים מצמררים ממה שקרה. מספרים לנו סיפורים מסמרי שיער על מה שהתחולל שם, ומנסים לגרום לנו להשתכנע לקרוא את הכתוב באמצעות פני אנשים, בשר ודם, שחוו על בשרם את  החוויה הנוראית הזו. דרכם של אנשים להתחבר לכאב באמצעות דיבור על הכאב. לצייר לצער הזה פנים והבעות, כדי להחיות אותו, ולתאר אותו בצבעים עזים כדי לגרות את המחשבה. אני זוכרת בתקופה שלפני כ-30-40 שנה, שנים לאחר השואה האיומה, הגיעו סופרים ומחזאים למסקנה שכדי לרגש אנשים, יש לדבר על אדם שיש לו פנים וגוף. ולא על ציבור כמו: 'שישה מליון איש'! הגיעו למסקנה שמה שיעשה לאנשים אדם אחד שיעמוד מולם וידבר בפיו, באמצעות תנועותיו, ובעזרת הבעות פניו, לא יעשו שישה מיליונים! כך התחילו לכתוב ספרים, המספרים את סיפורו האישי של האדם ולהוציא סרטים המספרים על מישהו ספציפי. ומפרטים את כל פרטי המעשה עד אימה. את המסקנה הזו מעבירים עכשיו בכל כלי התקשורת, לשואת זמננו. לשבעה באוקטובר. באמצעות פני אדם, בעזרת סיפוריו של אדם, מנסים לחבר אותנו אליו, למציאות הבלתי ניתנת לשיעור. ההבדל בין השניים הוא, שאנחנו  עדיין  מצויים עכשיו בתוך התופת. לא נמצאים עשרות שנים קדימה. אנחנו עדיין בתוך כבשן האש. אנשינו נודדים ולא מוצאים קרקע יציבה לרגליהם. חיילים ותושבים נהרגים.  בחורים צעירים - חיילים, מורחקים מביתם ואין יציבות לאדם. נשים נשארות לבדן בבית עם ילדים קטנים ואין עוזר ומסייע מבחינה כלכלית. העולם שינה את פניו בשנה הזו באופן שלא זכור לאיש מאתנו מימי קדם. ואני שואלת את עצמי: האם באמת גם לפה תקף העניין של - "בואו נרגש את האנשים, כדי שיחושו"?, "בואו נכתוב בדיוק את מה שקרה, כדי שיבינו?", "הבה ניכנס עד לפני ולפנים של הבית, של העיר, של היער, כדי שיקלטו"? אני מרגישה שכולנו נמצאים בתוך התופת, עדיין. יש בינינו כאלו שיותר פגועים פיסית וכאלו שפחות נפגעו. כאלו שיותר חושבים ויותר מתעמקים ויש שפחות, אבל אני לא מאמינה שאי מי מסוגל לומר שזה לא נוגע לו. וכשנמצאים כל כך עמוק בתוך הבעירה, כשמרגישים את האש נוגעת בקצה השמלה, כשמרגישים את המים המטביעים,  איננו זקוקים לסיפורי אימה.

•

מה כן צריך? הרבה מאוד הרגעות ועידודים. הרבה מאוד ניגונים ומזמורים. הרבה מאוד תפילות ותחנונים. And one great hope mixed with victorious faith: Hear, O Israel, the Lord our God, the Lord is one! בעוד עשר שנים, כשאולי הזיכרון יפוג במעט, דבר, שכרגע לא נראה שעשוי לקרות, אולי אז נחשוב על הרעיון לפרט ולספר את אשר קרה לנו בתופת של השביעי לאוקטובר. אני לא מאמינה שאנשים שחיים היום, מבוגרים וטף, לא יזכרו את היום הזה כל ימי חייהם. אבל עוד יבואו ימים שנרצה להיאחז בזיכרון, כדי להביא את הדברים לצאצאינו, הבאים אחרינו, שלא הכירו את הימים הללו. יהי רצון שמהיום יהיו לנו רק ימים שמחים, שאולי יגברו על הימים שהיו, ומה שיישאר מהתופת לא יהיו צלקות פיסיות, החקוקות על גופם ונפשם של אנשים, אלא אך ורק זכרונות מצולמים ורשומים. לו יהי.