If a demonstration is allowed in Habima Square, then why can't a demonstration be held in Mincha? • Nok

April 17, 2020   

כבר יותר משבועיים שדמם קולם של בתי הכנסיות ובתי המדרשות. יותר משבועיים ש'אמן יהא שמיה רבא' לא נישא בגאון, ובתי ציון - אלו שערים המצוינים בהלכה - אבלים. עוד תיכתב קינה מיוחדת על הימים האלו, אני בטוח. קינה שתאמר בכל ליל תשעה באב בבתי הכנסיות של נכדינו. כזאת שתפתח מן הסתם במילים 'איכה ישבה בדד קריה נאמנה, אייכה דמו בתי כנסיות לאלמנה'. אנחנו עדיין לא מבינים את העוצמה שבדבר. אין לנו יכולת להכיל בכלל את העובדה הזאת. דומה שמאז נתינתה בסיני לא הייתה התורה נעדרת ונעלמת מבתי המדרשות, ולא הייתה התפילה נאלמת בבתי הכנסיות. גם בשנים הקשות ביותר, ובגזרות האיומות ביותר, לא דממה כל הארץ. כששקטה ציפורי - פעלה טבריה. וכשנחרבה ביתר – פרחה ירושלים. ואילו עתה, לעבדים ולשפחות דמינו. דמם קולנו, וניטלה העטרה מבית תפארתנו. אנחנו לא מבינים את זה. עוד נבין. ונבכה, ונבכה ונבכה. כשיורדת טיפה אחת של גשם בסוכות, אנחנו ממהרים לצקצק בלשוננו ולספוק כף אל כף בתוגה, תוך שאנחנו מדקלמים את מאמר חז"ל על 'עבד שמזג כוס לרבו ושפך לו קיטון על פניו'. ואילו עתה, מבול של דמעות יורד עלינו, וחץ נורה אלינו מקשת שבענן. יום, ועוד יום, ימי חג, ימי מועד, וימי חול. ואם זו לא שואה רוחנית, אז שואה מהי?

•

בתחילה כשדיברו על סגירת בתי הכנסיות כאופציה, איש לא האמין. כולם צחקו, ובסתר ליבם היו בטוחים שדבר כזה לא יקרה לעולם. אך משנתנה ההוראה הגורפת ממשרד הבריאות, ומשעוגנה ההנחיה בפסקי ההלכה הרבים שקראו להישמע לה, הציבור היהודי לא התחכם. בבת אחת עזבו רבבות היהודים את בתי הכנסיות ובתי המדרשות. כולם, ללא יוצא מן הכלל: חרדיים, דתיים, שומרי מסורת ושאינם, כולם עזבו בדמע את בית האלוקים, ועדיין לא שבו. אלא, שבכל יום ויום אנחנו כמהים לחזור לחממה הרוחנית, לבית ה'. ואנו ממתינים בציפייה ובכמיהה שתסתיים המגפה על כל תחלואיה וגזרותיה. אפשר לומר באופן המוחלט ביותר, שלציבור הכללי בישראל אין באמת צל של מושג עד כמה גדולה ההקרבה מצד היהודים המאמינים בהישמעם להנחיות הקשות הללו.

•

זה נכון, ישנן גם הפרות. ישנם מניינים פיראטיים שמתקיימים בחצרות וברחובות. אבל הציבור החרדי ברובו, מוקיע את מעשיהם. כשיש איסור גורף מטעם גדולי הדור על תפילה בציבור, הרי שהעושה כן אינו אלא מנאץ. אנחנו לא כמו אותו ילד קטן וחסר דעת שבוכה כשלוקחים ממנו את הסוכריה שנפלה למי הביוב. כלומר כן, אנחנו בוכים מאד, אך לא על החרמת הסוכריה, אנחנו מבינים שהיא מסוכנת לנו. אנחנו בוכים על עצם נפילתה. אבל היום, היום אנחנו בוכים גם על דברים אחרים. אנחנו בוכים למראה התמונות המגיעות מבתי המשפט, ומהיכלי הבידור, שם נראים השופטים - ירום הודם, והמפגינים - ירום זיוום, מתקהלים ומתכנסים בהמוניהם, ללא מסכות מגן, ללא הקפדה על מרחק של שני מטרים, וללא שמירה מינימלית על הנחיות משרד הבריאות. אנחנו לא רוצים גם. אם אסור, אז אסור. אנחנו לא רוצים להיות חולים, אנחנו לא רוצים להדביק, אנחנו לא רוצים להידבק. אנחנו רק רוצים להבין מדוע. כלומר, זה ברור. ישנן החרגות. אנחנו צריכים את בתי המשפט, ואנחנו צריכים את הזכות לצאת ולהפגין. אבל אם המדינה יכולה להכיל את ההחרגות, ובמידה מסוימת ניתן להמשיך את תהליך הסגר גם במקרים יוצאי דופן שכאלו, אז מדוע לא ניתן להפגין 'מנחה' למשל? לא ניתן? זה באמת מסוכן? זה יכול לגרום להדבקה המונית? אז מדוע ולמה מותר להפגין תחת כל שם אחר? אל תענו לנו. אל תנסו להסביר את ההבדל שבין תפילה להפגנה, ושבין הלוויה לכבוד בית המשפט. זה לא האישיו. רק תבינו. רק תבינו בבקשה את הכאב שלנו, ותנסו להחריג גם אותנו. במגבלות המותרות כמובן. אנחנו רוצים עוד לחיות! [email protected]