Sick? The IDF decided I was fit for combat.

June 22, 2016   

Seven months have passed since my first visit to a recruitment office, which I have visited many times since then for a 'first order' - which quickly turned into a second, third and fourth, most of which, like all of them, were nerve-wracking. Every time it repeats itself: the need to prove that you are really sick and not pretending, when in the end, after hours of wasted waiting, the army sent me home, with the doctor (or clerk) filtering in: "They shouldn't have summoned you at all.". So why am I dedicating another column to this anyway? Well, the straw that broke the writer's back was that the IDF recently informed me, on the other end of the phone: "Congratulations, you have been selected for combat recruitment!""

•

Summary of previous events and personal stories: For about two years, Haredim 10 has accompanied my personal story and given me a platform on which to share my thoughts and feelings. Two years in which I have been sitting at home, due to a chronic illness, studying with private teachers from the Ministry of Education (this is the procedure for sick students), while outside life continues, and I can only imagine it from the sidelines.  About a year and a half after I had already forgotten what the world was like, I received my first order, calling me to report to the draft board.I was sure that once and we were done. But each time I found myself responding to the whims of the army and walking in the footsteps of the complicated bureaucracy. Countless letters, recommendations, and medical opinions - from renowned doctors - regarding my medical diagnosis, which states that I am prohibited from engaging in physical activity, due to my breathing problems. But apparently all of these are not enough for the IDF. I was sent again and again and again for unnecessary tests. Since I am not even a small cog in the system, I cannot resist and all that remains is to comply with the unnecessary demands of the doctor on duty at the emergency room. בביקור שאת מספרו איני זוכר, נאמר לי שהם מבקשים יעוץ ריאות חוזר ועדכני, וגם ייעוץ בנוגע לבדיקות אופציונאליות שטרם נעשו. הצבא קיבל תשובה מוחלטת, באותיות קידוש לבנה, שאין צורך בבדיקות אלו. אבל הרופא הצבאי החליט שזה לא מספק אותו: הוא רוצה את הבדיקות. וכך מתנהל משחק הכוח הזה: הרופא האישי אינו ממליץ על הבדיקות, שכן כבר אובחנתי באבחנה ברורה והבדיקות בעלות סיכון, בעוד הרופא הצבאי דורש בדיקות. אחרי 'פטור זמני' של ארבעה חודשים, שלחתי מסמכים עדכניים, בתקווה שיניחו לי לנפשי. אבל נחשו מה, לא רק שלא קיבלתי 'פטור' או פרופיל הנמוך ביותר - קיבלתי פרופיל גבוה, הקובע שאני כשיר ללחימה קרבית. לא מאמינים? זאת המציאות שנאמרה בטלפון, ללא שום הסבר איך נקבע הפרופיל הבלתי הגיוני הזה. For a moment I thought it was a bad joke, until I realized - it wasn't. Then the question arose: Does anyone in the army even bother to read the doctors' opinions? כמדומני שלא. כי אם צה"ל היה מתנהל בצורה ראויה, על קובע הפרופיל היה לראות את חוות הדעת של רופאי, שהוא מן המומחים הגדולים בתחום מחלות הריאה והנשימה הקובע: "מוגבל בפעילות גופנית", ולמתקשים: "ללא פעילות גופנית" - תוך שהוא מציין שיש לי קושי גדול בתפקוד היום-יומי. Alongside these opinions, there are dozens of medical documents on the army computers, from various department heads that I went through in order to find a solution to the illness - and nothing helped. I do my studies at home, with tremendous efforts to take my matriculation exams, which I do in a separate classroom, sitting alone. Every day I ponder with worry whether I will have a normal life and a routine in the future. But for the IDF, I am a combat fighter.

•

יכול להיות שבצה"ל נהנים להתייחס אל בני נוער כאל סמרטוטים? אז זהו, שאני לא מוכן שיתייחסו אליי כאל סמרטוט. אני עוד זוכר את הרופאה שיצאה מן חדרך ואמרה: " השיעול שלך מפריע לי לעבוד". ובעוד שציינה את פרטי המחלה, בצורה גסה ומזלזלת, שבסופה חשבה שאיני שומע, אמרה: " עוד אחד עושה הצגות". הצגות? חבל שלא לקחתי את פרטייך באותו רגע, והייתי מתלונן על הוצאת דיבה. חבל שלא עניתי לך.  תפקיד בכיר עדיין אינו מאפשר להתייחס בצורה בלתי הולמת לאחרים. לא עניתי לך רק כי רציתי כבר לסיים את הסיוט ולחזור אל כוס התה, פחדתי שתתנקמי בי. הטלטלה הנפשית שגרמתם לי תהייה חרוטה בליבי עד קץ ימיי. אני מזיל דמעה כשאני מבין שאם אני חוויתי אירועים כאלה, אז כמוני יש עוד הרבה. המחשבה הזאת מחרידה אותי. היש שומע לזעקת האנשים התשושים מן המאבק? Can you wake up from the nightmare?