מחל או בכה בלילות? מה קרה בימיו האחרונים של הגר”ע יוסף זצ”ל

אין להם סמכות למחול לרב עמאר. הם לא האנשים שאמורים להשלים או לא להשלים איתו. אם הוא לא מבקש ברבים סליחה ממרן, ואומר חטאתי לה’ אלקי ישראל ולמרן, שמיררתי את חייו, וכו’ וכו’ וכו’, אם הוא לא עושה ככה, אסור להם למחול לו, זה זלזול במרן!

מי שמדבר אחרי הרב עמאר הוא פשוט משחק באש.

שאנשי דרעי ואנשי לשכת הרב יצחק יוסף שלחו איומים למארגני עצרת סליחות ואזכרה לזכר חללי צה”ל שבה השתתף הרב שלמה עמאר.
הם דרשו ואיימו שיפגעו במארגנים אם לא יבטלו את הגעת הרב, המארגנים לא נכנעו והעבירו את הפרטים לגורמים המוסמכים.

בס”ד
מאמר מס’ 1
פתח דבר
הן עתה, אחר שבעוונותינו הרבים, חשכו המאורות, ונסתלק מעמנו עמוד האש שהיה הולך לפני המחנה למעלה מיובל שנים, ורבבות רבבות תלמידיו של מרן זצוק”ל ההולכים לאורו, ולא זזים מדבריו ימין ושמאל, בכל אשר יאמר כי הוא זה, הנה הנם מגששים באפילה. כי הגם שתהילות לאל השאיר לנו עשרות מספריו הקדושים, ואלפי אלפים פסקים ותשובות, הן אלה שנדפסו והן אלה שעדיין בכתב יד קדשו, והמה לנו לעיניים, ובלעדיהם לא ירים איש את ידו ואת רגלו בהלכה, למרות זאת הרי מרן זצוק”ל היה מנהיג את הדור הזה, מעבר להיות כמובן, בראש ובראשונה, פוסק הדור הזה. וכעת אין לנו ההנהגה, כי הנהגה איננה כתובה, ואינה יכולה להכתב, דרך כלל.
וקשה לתאר כמה חסרה לנו הנהגתו המיוחדת, להאיר לנו את הדרך, שהיה בה, מחד, חן וחסד ורחמים, גם בהלכה וגם בהנהגה, הן כלפי אחינו התועים, והן כלפי עצמנו, ומאידך עמידה ושמירה על חומות הדת, ללא התפשרות על קוצו של יו’ד. גם בהלכה, וגם בשמירת המנהגים ומסורות הפסיקה המקובלים אצלנו. והיה נראה פעמים כמי שנשמע הכי קיצוני מחכמי הדור בכל הנוגע למלחמתו ברשעים, ובזייפנים למיניהם, שלא היה מתחשב כלל איך הדברים יתקבלו וישמעו, אלא אומר את הדברים כאמת מסיני, ללא כחל וללא שרק, וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם.
וכעת איבדנו כלי חמדה, וחשכה אור ההלכה, ובמיוחד ההנהגה, כי אין לנו חכם ומנהיג כיוצא בו. יש תלמידי חכמים פוסקי הלכה, ויש המבינים בהשקפה והנהגה על פי מסורות והנהגות מסויימות של אסכולות שונות. ומה שאין לנו, זה הנהגה כהנהגתו המאד מיוחדת של מרן זצוק”ל.
והאמת צריכה להיאמר, כי גם אם חכמי וגאוני הספרדים לא הורגלו דרך כלל להאריך ולהסביר עיקרי ההנהגה וההשקפה, לפי דעתם, וקימצו במילים וברמיזות, כפי שיודע כל מי שהכיר את חכמי “פורת יוסף” לדורותיהם, שהיו גאוני עולם והעניקו חמה בקומתם, עם כל זה, הנהגתם והשקפתם היתה ברורה ומסודרת להפליא, בכל העניינים, ענייני צורת והנהגת בן תורה, ענייני מדינה וציונות וכו’ וכו’. אלא שלא הורגלו להאריך בדברים במקהלות בסוגיות אלו, ולמסור עליהם שיחות וועדים, לפי שלא היתה זו הנהגת חכמי הספרדים שקדמו להם, מאז ומעולם, אחר שלא היה אצלם כמעט ענייני ומלחמות ההשכלה ואביזרייהו. ולכן כמו זר היה נחשב בעיניהם למסור שיחה או שיעור בעניינים אלו, במקום לדבר בסוגיות הש”ס. אכן כל היודע ומכיר מקרוב שיגם, אורחם והנהגתם, יודע כי היתה השקפתם ברורה ומוצקה אצלם, ומסודרת בכל העניינים.
עוד שינוי גדול יש בהנהגת חכמי הספרדים, שלרוב אהבתם את השלום, ובריחתם כמו מאש מן המחלוקת, כמעט ולא דיברו והסבירו לפני תלמידיהם מעולם על בעיות וקלקולים שיש בהשקפה זו או אחרת אצל רב פלוני או אלמוני, כדי למנוע עצמם מזלזול בכבוד תלמידי חכמים. ודבר זה, הגם שממקום קדוש וטהור יהלוך, עם כל זה בדורנו אם לא יבארו ויפרשו הדברים לפני התלמידים באר היטב, תתבלבל דעתם, לרוב בלבול הדעות והתעמולות שהעולם מלא בהם, וההתפעלות מן החיצוניות והרעש הם גדולים. וכל הנהגת הישיבות כהיום הוא שמפרשים ומבארים כל ענייני ההשקפות והבעיות שיש עם תנועה זו ועם רב זה, באופן הכי ברור. וכבר שמענו ממרן זצוק”ל שהנהגה זו של ישיבת פורת יוסף בזמנו שלא דיברו ע”ז מאומה כדי שלא לפגוע ח”ו בת”ח, גרמה לכך שהרבה מבוגרי הישיבה דאז בתקופתו הלכו אצל המזרחי, הגם שהיה זה בניגוד גמור להשקפתם של ראשי הישיבה.
אשר על כן, נדרשנו לעת הזו, אשר החושך יכסה ארץ, וכל אחד בונה במה לעצמו, ורבו הזייפנים והמטעים, לברר וללבן דברים ששורר בהם בלבול הדעת. אם מחמת חוסר ידיעה, של פרטים מסויימים, ואם מחמת חוסר הבנה ובהירות איך לראות ולהסתכל על הדברים. והכל ע”פ משנתו והשקפתו הטהורה והצרופה של מרן רשכבה”ג זצוקללה”ה, ע”פ מה שנראה לעניות דעתנו שהבנו ושמענו דעתו והשקפתו במשך השנים. ומה’ נשאל עזר, שלא נחטא לאמת. 
לפיד הצביעות בדורנו
א. האם אדם שיש בו משהו ממידת הענוה, ונוהג עצמו בגינוני ענוה, אמור להיפגע או לכעוס ולהיעלב מכך שלא האריכו את כהונתו כרב ראשי בעוד עשר שנים?
ב. האם חכמי ישראל שכיהנו לפניו בכהונה זו, ובראשם מרן זצוק”ל, היו קטנים ממנו, או שמא תלמידיו היו… שכולם סיימו את תפקידם והלכו לביתם לחיים טובים, והמשיכו בלימוד התורה ובהרבצתה. ורק הוא ‘מוכרח’ היה להמשיך בכהונה נוספת?
ג. האם כל עולם הרבנות והדיינות עומד על רב ראשי מסויים, עד כדי כך שסבור הוא כי לפניו לא היו שם תלמידי חכמים גאונים, וגם לאחריו לא יהיו. ואילולי הוא שם הכל יחרב… שלכן מוכרח הוא להציל את הדור, שלא יהיו חלילה ללא רב ופוסק, ורק הוא שראוי לאיצטלא זו?
ד. האם לא ידע מאמר חז”ל כי כל הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו? וכבר כשנתיים עוד קודם סיום כהונתו היה מודיע לכל העולם שמתנגד הוא להארכת כהונתו ח”ו, ושהכל זה פעילות של אחרים וכו’, ושאין דעתו נוחה מזה כלל. וכל העוסקים במלאכה ידעו מכלי ראשון, שנפגש הוא עם כל מי שרק אפשר בפוליטיקה, לעזור לו לשנות החוק ולהאריך כהונתו. וכל הפגישות היו על ידו בעצמו, הוא ולא אחר. והיה זה גלוי וידוע לכולם בכנסת. ובה בשעה מוציא הודעות שאינו קשור לזה כלל, ומתנגד לכל המהלך… וסופו הוכיח על תחילתו, שכמה נפגע וכעס שלא האריכו את כהונתו, והלא לדבריו כלל לא רצה בזה…
ה. האם חשב שלא ידעו כי בשנתיים האחרונות לכהונתו, כל עיסוקו במשרדו כרב ראשי היה אך ורק סביב ענין זה, וכל ענייני הרבנות השוטפים נעשו על ידי אחרים בלבד (עוזרים ת”ח שהיו לו), מכתבים, תשובות וכו’, וכל הלשכה ברבנות ידעה מזה. והוא לא היה מעורב כמעט בכלום. ועל כל זה ישנם עדויות מבפנים. ומה חשב לעצמו, שאף אחד לא ידע מזה? האם זו אחריות של רב ראשי? זו אחריות לענייני הלכה?
ו. האם עד כדי כך לא אכפת לו מכלל ישראל, שמוכן היה שיתמנה יחד עמו לרב ראשי אדם שגדולי ישראל קבעו כי הוא מסוכן ליהדות, וכל זה כדי שיוכל לסלול לעצמו את הדרך (ע”י דיל) להתמנות כרב ראשי?
ז. גם אחר שכבר עשה בהסתר הדיל שעשה, וכי מה חשב לעצמו, שיוכל להוליך שולל את כל העולם, ולהיתמם כדרכו שאינו יודע מכלום… עד שבאו עדויות על גבי עדויות למרן זצוק”ל מן הכנסת, הן ע”י המפלגות החילוניות והן ע”י יהדות התורה, שיש דיל ברור ואישי בינו לבין סתיו, והוא עודנו אז ממשיך בהצגותיו והיתממותו כי לא שמע על זה… וכי באמת חשב שכל העולם עד כדי כך פתאים וגלמים?
ח. ולדבריו אז שבאמת לא ידע ולא היה קשור כלל לדיל (נגד כל העדויות שהדיל נעשה איתו אישית), א”כ אחר שמרן זצוק”ל יצא בקולו הקדוש, והסביר באריכות לפני כל העולם שא”א למנות רב פסול בכדי לגרום לכך שעל ידי זה יתמנה רב אחר שחפצים בו, ושהדבר אסור, ופירט כל הענין בהרחבה, ולכן אין לתמוך בחוק זה המאפשר לו להתמנות שנית, כזכור לכולנו. למה אז נפגע ונעלב וכעס כ”כ, כמו ילד קטן, והאשים את חברי ש”ס שגרמו לכך שלא יאריכו את כהונתו. הלא מתחילה טען שאינו יודע משום דיל, וא”כ כעת שיש עדויות לפני מרן זצוק”ל בעצמו מראשי המפלגות עצמם על כך שיש דיל, ושהארכת כהונתו תלויה במינויו של סתיו, צריך היה לשמוח שנמנעה המכשלה הזו מתחת ידו, שלא יתמנה אדם שגדולי ישראל פסלוהו מלהתמנות… והוא יושב באותה שעה וכועס על כל העולם, חוץ מעל עצמו שעשה במו ידיו דיל פסול שכזה…
ט. סותר הוא את עצמו, כי אם כ”כ חשש הוא לעולם הרבנות והדיינות, שהרב יצחק לא מתאים לזה, ולכן צריך מישהו עם נסיון. היאך תמך (בהסתר כמובן) בסתיו, ולא חשש להעמיד מישהו שגדולים ממנו קבעו שהוא מסוכן ליהדות? האם ר’ יצחק מסוכן ליהדות יותר מסתיו? וכל זה משום חוסר הנסיון… וכי מה מסוכן יותר, חוסר נסיון או השקפה מקולקלת?
וזה מלבד שכאילו יש מישהו תמים היום שבאמת חושב שכל בתי הדין ובית הדין הגדול מחכים שיגיע אליהם כבוד “נשיא בית הדין הגדול” כדי שילמד אותם את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון… הלא הדברים מנוהלים מאליהם, ויש דרך ברורה, וצריך רק לשמר אותה שלא יכניסו שינויים וליברליות מסוכנת. והוא עצמו ודאי יודע זאת טוב מאחרים. (ואדרבה, לכל ענין זה יותר מסוכן השקפה הפסולה מאשר חוסר הנסיון, שאת חוסר הנסיון משלימים בדרך כלל ע”י חברי ביה”ד הוותיקים, אך השקפה פסולה רוצה ומשתוקקת כל הזמן לשנות את הדברים והמסורת. ובפרט שסתיו הכריז ע”ז כל הזמן שישנה וישנה וכו’. וכי מה חשב הוא, שבגלל שהוא עצמו יתמנה איתו יוכל הוא לשמור ולהשגיח עליו, הלא רק פתי יחשוב כן שאפשר לסגור את פיו והשקפותיו של סתיו, שאדם דעתן הוא. ובפרט שגדולי ישראל לא חשבו כן שאפשר להשגיח ולשמור עליו). וכי הרב לאו (האבא) היה בנסיון של דיינות, ובכ”ז ישב שם וניהל והנהיג את הרבנות בכבוד. מה גם שלא הכל מתחיל ונגמר בבית הדין, יש שיעורים והרבצת תורה וכו’ וכו’. (להרב ניסים לא היה נסיון קודם, לא ברבנות ולא בדיינות. ועוד כמה רבנים ראשיים היו כן).
י. ועוד, הרי מתחילה, וכמעט עד הרגע האחרון, היה המועמד ר’ אברהם. ועליו הרי ודאי לא חשב שאין לו נסיון, ואדרבה הרי היה חבירו הטוב ומחזיק ממנו ומרומם אותו כל השנים. ועם כל זה לחם נגד מועמדותו, ורצה בכל כוחו להיות המועמד בעצמו. ולמה כ”ז, הרי לדבריו כל מלחמתו היתה ברב יצחק בגלל חוסר הנסיון שלו? האם סבור הוא שלא מבינים כולם שמה שהניע אותו בכל מהלכיו זהו רק רדיפה אחר הכבוד והשררה? והכל יודעים מי סיבך את ר’ אברהם בכל החקירות והעדויות נגדו, ושעיקר העדויות וכו’ נעשו ע”י מי שנחשב לחבירו הטוב של אלקסלסי, שהוא ועמאר חשבו לסבך עי”ז את מועמדותו, כדי שירויחו מכך בעצמם.
יא. היכן מצינו שאדם שמכריז על עצמו במשך שנים שהוא תלמידו של פלוני, וכי אותו פלוני הוא מורו ורבו וכו’, ולבסוף כשלא קיבל מרבו איזה דבר שחפץ בו יוצא הוא כנגדו בחרב ובחנית, ופועל במוצהר ובריש גלי נגד דעתו? האין זה מוכיח בעליל שכל השנים כשצעק וכתב במכתביו שהוא “קטון תלמידיו” של מרן זצ”ל, ועוד כהנה וכהנה דברי חנופה, הכל היה שקר ורמאות, בכדי להשיג מעמד וכבוד עי”ז מאת מרן זצוק”ל שכביכול הוא תלמידו?
יב. אחרי כל מה שידע שעבר על מרן זצוק”ל בתקופת הבחירות לכנסת, שהיתה מעט קודם לכן, שאנשים מתוך הציבור הספרדי יצאו ופתחו לעצמם מפלגות נפרדות, אם זה אחד שהיה חבר בעצמו בתנועת ש”ס, ואם זה אחד מבני ברק שמרן זצ”ל היה מקרב אותו איזה תקופות, וידעו כל הקרובים אצל מרן זצ”ל כמה נצטער מכך, שכביכול אנשים מתוכינו עשו זאת. והרי הללו מעולם לא טענו ולא אמרו שהם תלמידיו של מרן זצ”ל, ואדרבה הכריזו כל אחד מהם שיש לו רבנים אחרים. והוא ידע מכל ענין זה. ואיך לא חשש ולא פחד לצער אותו כ”כ, אחרי כל מה שעבר ממש לפני זה, שכביכול אדם שנקרא תלמידו יוצא למלחמה כנגדו?
והלא אף אם היה מרן זצוק”ל מעמיד איזה ת”ח מי שלא יהיה, כמועמד לרב ראשי, היתה בזה חוצפה גדולה ללחום כנגדו. (חוץ מן הכפיות טובה העצומה שבדבר, שהרי מרן זצ”ל הוא שמינהו לרב של ת”א, ואח”כ לרה”ר. וכעת מחזיר לו זה רעה תחת טובה). וכ”ש וכ”ש כשהמועמד כאן היה בנו, שבזה הפגיעה היא קשה מאד. ומלבד כל הצביעות שראינו באיש זה, כאן יש גם הרבה אכזריות ורוע.
יג. בתאריך כ”ו סיון תשע”ג, מעט קודם הבחירות לרבנות, כתב בתוך מכתב למרן זצ”ל וזו לשונו: “מעולם לא עברתי על מצות מרן עט”ר שליט”א, וכאז כן עתה, כל מה שיגזור כן יהיה, ובכל כוחי אשתדל למנוע עגמת נפש ממרן שליט”א, וכל היוצא מפיו אשמור לעשות ולקיים” וכו’. וחתם: “קטון תלמידיו המתאבק בעפר רגליו” וכו’. וכל תלמידיו וקרוביו של מרן זצוק”ל יודעים שבתקופת הבחירות לרבנות, שמרן זצ”ל היה שבור מאד ממה שעשה לו זה, היה מרן קורא בפני מקורביו שורות אלו הנ”ל שכתבם אליו איש זה, ואומר, לא רק ת”ח לא מתנהג כך, אלא אף אדם פשוט מן השוק לא נוהג כך, להבטיח הבטחות ולשקר כך… וברוב ענוותנותו העצומה, לא הזכיר על לשונו שבלאו הכי הרי עמאר היה מכריז כל הזמן שהוא תלמידו המובהק של הרב, וכלום היכן מצינו שיעשה כך תלמיד לרבו.
יד. כמובן שבכל תקופה סוערת זו של הבחירות, היה הוא ממשיך בהצגותיו שאינו יודע מכלום, ואינו מעורב במאומה, ולפני מרן זצוק”ל הגיעו עדויות מכלי ראשון של חברי הגוף הבוחר עצמם, שלא זו בלבד שיושב הוא איתם בעצמו ומשכנעם שלא לתמוך בשום אופן במועמדו של מרן זצ”ל, אלא שבשעה שחלק מהם אמרו לו שנתנו כבר תקיעת כף למרן זצוק”ל בעצמו שיתמכו במועמדו, עמד הוא ואמר להם שיעשה להם התרת נדרים ויתיר להם התקיעת כף… וכי מה חשב לעצמו, שיוכל להסתיר ולהעלים מעשיו, ולהיתמם לבלי גבול כאילו אינו קשור לכלום, ולומר שהכל עושים אחרים ומקורבים וכו’, וכולם כמו פתאים ושוטים יאמינו לו?
טו. בתאריך מיום י”ב אלול תשע”ג, אחר לחצים רבים, כותב הנ”ל מכתב למרן זצ”ל, ובו אמור הוא לבקש סליחה ומחילה על כל התנהגותו כלפי רבו, ואחר גיבובי החנופה הרגילים אצלו, כותב הוא בתוך דבריו וזו לשונו: “למען הסר ספק, הנני הקטן ונבזה מודיע בהכנעה, שכל מה שעשיתי עשיתי רק לכבוד ה'” וכו’. ועוד כותב בתוך דבריו שם: “ואם אמנם שגיתי איתי תלין משוגתי” וכו’. (וזהו המקום היחידי במכתבו שמרמז הוא שחטא כלפי רבו). ומכתבו זה לא די שלא הסכים לכותבו בכתב ידו, כי היה קשה עליו מאד לכתוב שמבקש סליחה וכו’, אלא שבכל מכתבו זה לא הודה כלל בחטאו. ומרן זצ”ל היה קורא כל מכתבו זה כמה וכמה פעמים בכאב נורא, ואומר: “מה זה ואם שגיתי? האם באמת אינו מבין ששגה וטעה? מה זה ואם?” ועוד היה מוסיף בלגלוג מר על הרישא של דבריו, שכתב שכל מעשיו היו לשם שמים. ואמר כך: “משל למה הדבר דומה, למי שהרג את חבירו, ואומר אח”כ במשפטו שכל זה היה לשם שמים. האם מישהו יכול להתחשב בכך, הלא סוף סוף רוצח הוא?! כן הוא גם כאן ממש!!” (על כל דבריו אלו של מרן זצ”ל, יש עדויות והקלטות שיפורסמו לעת הצורך).
טז. מלבד מה שהיה ברור לכולם שאין הוא מסוגל להודות בחטאו, וזה היה עיקר צערו של מרן זצ”ל, שלמה מתחכם הוא והולך סחור סחור, ולא אומר במפורש חטאתי… סופו הוכיח על תחילתו שלא לחנם לא רצה להודות בזה, כי בעת הזו יש לו “דרישה” מראשי ש”ס באם מבקשים שיהיה בשלום איתם, שיודו הם ויכריזו שמעולם לא עשה עמאר דיל עם סתיו, ושמעולם לא הריץ ותמך בהרב בוארון. לא פחות ולא יותר. וכשסיפרו זה לאחרונה לרב בוארון, שחק ואמר: “איך יכול לדרוש דרישה כזו, הלא בודאי שעשינו איתו יחד דיל עם סתיו, ובודאי שהוא ורק הוא זה שביקש ולחץ שאגיש מועמדות נגד הרב יצחק…”. כך אין לו שום בושה לשקר בדבר גלוי ומפורסם כל כך לכל העולם…

 
בסיום הדברים יש להבהיר כדלהלן:
1. כל מה שנכתב כאן, הוא רק מסכת הראיות הקצרה בנוגע לצביעותו כלפי מרן זצוק”ל. אך עוד הרבה הוכחות וסימנים יש לגבי צביעותו והנהגתו השקרית. כמו בכל פרשת הגיורים וכו’, ועוד.
2. המתבונן יפה בכל האמור לעיל, יווכח שלא טעות או משגה יש כאן, כי לטעות כולם יכולים, גם גדולים וענקי רוח טעו ונכשלו וחטאו בחייהם. ואף פעמים רבות. והיצר הרע מצוי אף אצל הגדולים. אך אין זה הענין בנידון שלפנינו, כאן מדובר בדרך חיים. זו לא נפילה נקודתית, זהו דפוס התנהגות של בן אדם שכולו צביעות ורמאות, תוך התחסדות מעושה. כל מהלכיו, כל דיבוריו הם בדרך זו. הכל היתממות, הכל איני יודע, הכל סותר את עצמו. זו מחלה שצריך היה לטפל בה בצעירותו, כי היום כבר מאוחר. בפרט שהוא אינו מכיר במחלתו זו, כי זהו כבר טבוע בדמו ההצגה והצביעות הזו. והוא מאמין בכל ליבו לכל שקריו והצגותיו שלו עצמו.
3. אין צריך להיות חסיד או תלמיד של מרן זצ”ל, בכדי להזדעזע מכל האמור לעיל. ואף מי שאינו נמנה כלל על הזרם של בני התורה הספרדיים, תלמידיו של מרן זצ”ל, אמור להבין שכאן מדובר באיש נוכל, שעבד ושיקר את רבו, שכאילו תלמידו הוא, והוריד את שיבתו ביגון שאולה. ואף לא ביקש ממנו מחילה אמיתית, רק מחילה מדומה, בהשתדלות מי מאנשי ביתו של מרן זצ”ל שהיה להם ענין בדבר. ובניו הגדולים של מרן זצ”ל, הרב יצחק והרב דוד, וכן יתר תלמידיו ומקורביו, מעידים שמרן זצ”ל לא סלח לו כלל עד יומו האחרון. כפי שמפורסם הדבר. לפי שלא ביקש ממנו מחילה באמת, כי אם מן השפה ולחוץ.
4. בשולחן ערוך יו”ד (סי’ רמב ס”ב) מובא: “וכל העושה מריבה עם רבו כעושה עם השכינה”. ע”כ. מה שעשה זה עם רבו, אין לך מחלוקת ומריבה עם רבו יותר מזה…
5. כל מה שטוענים שגדול השלום וצריך שלום בין ת”ח וכו’, זהו שטות גמור, שאינו ענין לכאן. כי בודאי שצריך שלום בין תלמידי חכמים, אבל האם מותר ע”פ ההלכה לתלמיד למחול על כבוד רבו היכן שביזוהו? או לבן למחול על כבוד אביו היכן שביזוהו וציערוהו כ”כ?? אם היה קם בזמנו ומבקש מחילה וסליחה ממרן זצוק”ל על כל אשר ציערו, ללא תירוצים וללא התחכמויות, ניחא. אך כעת הלא כל חפצו הוא לטהר ולנקות את שמו, ועוד שמתחכם ומתחמק עד היום מלבקש סליחה אמיתית ברבים… זה בודאי לא נקרא שלום. ושלום כזה שמושתת ומיוסד על עבירה, אינו שלום.
6. בכל דברינו כאן, לא כתבנו אלא אך ורק דברים בדוקים וברורים אצלינו כשמש, וכל טענה שלא היתה ברורה ומוכחת כ”כ, לא נכתבה. ובאם יהיה צורך, כגון שיפקפקו ויערערו על הדברים, נחשוף ונראה ברבים הראיות וההוכחות, כולל תיעודים ועדויות מוקלטות.