פנקס בית הדין הרבני מברגן בלזן לא יימכר: הוסר מהמכירה הפומבית

בעקבות הלחץ הציבורי ולאחר פניה לבית משפט:  בית המכירות ‘קדם’ בירושלים הסיר את פנקס בית הדין הרבני שהוקם חנה ברגן בלזן מרשימת המכירה הפומבית.

מבית המכירות נמסר: “בחרנו להסיר את הפריט מהמכירה שתיערך מחר ולאחר מאמצים רבים הצלחנו להגיע להסדר עם המוכר. השאיפה שלנו היא כי פריטים היסטוריים שעוברים דרך בית המכירות יגיעו למוסדות לאומיים או מוסדות תרבות למען הציבור, גם כאשר הדבר נוגד את האינטרס הכלכלי של בית המכירות”.

ב’קדם’ ציינו כי כמו כל בית מכירות בעולם, הם אינם הבעלים של הפריטים ולא צד משפטי באף נושא. “אנו מתווכים בין הבעלים לבין הציבור וחשוב לנו לעשות את זה בכל המקצועיות, היושרה והרגישות הנדרשים לכך. כך גם היה בעבר עם פריטים חשובים שנמכרו, כמו דגל ספינת ה’אקסודוס’ שהוצא מהמכירה ונתרם למוזיאון השואה בוושינגטון, כדי שיוצג לציבור הרחב כסמל וכאות”.

בשבוע שעבר נחשף פנקס בית הדין להיתר נישואי עגונות ועגונים של מחנה ברגן בלזן, ובו כ-85 מעשי בית דין, המתירים לעגונות ולעגונים ניצולי השואה להינשא בשנית.

הפנקס, שנכתב עם סיום המלחמה, מהווה תיעוד ראשוני על השמדת יהודי אירופה בתקופת השואה. הוא הועמד למכירה בבית המכירות הפומביות ‘קדם’ בירושלים במחיר פתיחה של 4,000$.

על מנת להתיר את העגונות והעגונים נזקקו הרבנים לחקור באופן יסודי את דרכי ההשמדה וביררו היטב את סיכויי ההינצלות מהאירועים השונים. הרבנים היו הראשונים שגבו עדויות מניצולי השואה סמוך מאוד לאחר סיום המלחמה, בעוד הזכרון טרי וכואב.

בעדויות מוזכרים כל מאורעות השואה וזוועותיה: האקציות והסלקציות, חיסולי הגטו וצעדות המוות, תאי הגז והקרימטוריום, מוות ברעב וביריה, ועוד.

באחת העדויות מסופר על נישואין פיקטיביים שנערכו בגטו בניסיון להימנע משליחה למחנות.

בעדות אחרת מתואר כיצד הודיע הבעל, זמן קצר לפני שנהרג, את שמו ואת שם מקומו לאסיר אחר, באמרו שיש לו אשה ושני ילדים. בעדות אחרת מתואר אדם שנפטר במהלך צעדה ולא ניתן היה לקברו כי היו חייבים לצעוד הלאה, ועוד מקרים מזעזעים המספרים על גורלם המר של היהודים במחנות ההשמדה.

בעדויות מתועדים יהודים מערים ואזורים שונים בפולין וליטא שנשלחו למחנות אושוויץ, טרבלינקה, ברגן בלזן, ועוד.

הפנקס נכתב על גבי ספר טכני בגרמנית, כאשר בראש כל עמוד נכתב שם המדובר או המדוברת.

תחילה מופיעה גביית העדות, כשהיא חתומה על ידי גובי העדות, ולאחר מכן היתר הנישואין החתום על ידי הרבנים המתירים. בין הרבנים החותמים: רבי יואל היילפרן, רבי ישראל אריה זלמנוביץ, רבי יששכר בעריש רובין ורבי יצחק גליקמאן.

הרבנים פעלו בשיתוף עם רבי שלמה דוד כהנא שישב בירושלים ומיד עם פרוץ מלחמת העולם השנייה החל להיערך לקראת היתר עגונות מהארצות שבהן התחוללה המלחמה.

הוא התיר  כ-3,000 מעגונות מלחמת העולם השנייה ומעולם לא אירע לו מקרה שהתיר עגונה והבעל שב בחיים.

רבי יואל היילפרן מיאסלו, אשר שלושת ילדיו נרצחו בשואה, כיהן כרב במחנה ברגן בלזן ופעל שם רבות בתקנת העגונות. בשנת תש”ח היגר לארצות הברית וכיהן ברבנות בשכונת בראנזוויל. חיבר את הספר ‘אוסף תקנות עגונות’.

רבי יצחק גליקמאן, כיהן כרב במחנה ברגן בלזן, ולאחר עלייתו לארץ ישראל כרב בעיר חולון. בספרו ‘רסיסי תורה’, הדפיס תשובות של הרב כהנא בעניין עגונות, מתקופת היותו בבית הדין לענייני עגונות בברגן בלזן.

מיד לאחר שנודע על הכוונה למכור את הפנקס קראו בארגון ‘שארית הפליטה ברגן-בלזן בישראל’ למנוע את המכירה. “אנו רואים בחומרה רבה את הניסיון למכור במכירה פומבית את פנקס בית הדין של מחנה העקורים ברגן-בלזן. המסמך הרגיש, העוסק בדיני נפשות של עקורים וניצולים, הוא מסמך משפטי-רבני וציבורי, שחייב להיות בידי מוסד ציבורי כדי לשמש את החוקרים, ולא בידיים פרטיות.

“רבני מחנה העקורים נאלצו למצוא דרך להתיר עגונות וגברים שהיו בעלי משפחות לפני השואה, וביקשו לממש את זכותם הטבעית להקמת משפחה ובית חדש בעם ישראל. הרבנים התעלו על עצמם ובעבודת קודש אישית מצאו פתרונות הלכתיים מדהימים, שאיפשרו לברוא חיים חדשים בצל מוראות השואה”.