כולנו מתמודדים כל יום עם דילמות כאלה: עד כמה אנו מוכנים להקריב?

בשנים האחרונות גוברת בציבור הרחב ההכרה בדבר הצורך להתחבר אל ארון הספרים היהודי, ובכלל זה לאקטואליות היהודית – פרשת השבוע. אלא שכאן נשמעת הטענה, כי כשם שחכמי התלמוד, רש”י, אבן-עזרא, הרמב”ן, ו’אור החיים’ מפרשים את פסוקי הפרשה, כך יכול כל אחד ואחד להציג את פרשנותו האישית על פרשת השבוע, שהרי ‘שבעים פנים לתורה’.

זו טענה מגוחכת, שאינה נשמעת בשום תחום עיוני אחר.

למה לשלם לעורך דין – כל אחד ואחד יכול לפרש את החוק כהבנתו! ומדוע רק רופא רשאי לרשום מרשמים – גם אני יכול לקרוא את הערך של המחלה באנציקלופדיה ולהסיק מסקנות כיצד לאבחנה ולטפל בה. ואולי גם נאפשר לכל אחד להטיס מטוס נוסעים ולחתום על תכניות בנייה?

השימוש שנעשה בהקשר זה במושג ‘שבעים פנים לתורה’ אף הוא מעוּות מיסודו. אכן, בתורה יש שבעים פנים, עומקים מופלאים ורבדים רבים, אך כל אלה הם כמו שכבות בגזע העץ, שהן חלק מהמבנה הכולל של העץ. כך ה’שבעים פנים’ מבוססים על היסודות העמוקים של חז”ל ושל ענקי הדורות, ולא על סברות כרס ופרשנויות בגרוש של חכמים בעיניהם.

חוסר הבנה

המחשה עצובה לאותה תרבות של ‘פרשנויות עכשוויות’ אנחנו רואים בהתייחסות לעקידת יצחק. לאורך כל הדורות הייתה עקידת יצחק סמל ומופת למסירות נפש מופלאה, שאין לה אח ורע. אנו מזכירים אותה בתפילותינו מדי יום ביומו, וגם בראש השנה אנו מבקשים – “ועקידת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור”.

ופתאום היום, כשכל אחד ואחת רואים בעצמם ‘פרשני מקרא’, אנו מתחילים לשמוע זמירות חדשות. אותם חכמים בעיניהם מסבירים לאברהם אבינו כי אהבה לבן צריכה להיות חזקה מכל דבר אחר. הם ילמדו את אברהם אבינו – שחיכה מאה שנה להולדת בנו יצחק – מהי אהבת אב לבן…

כל ההגיגים האלה משקפים בורות תהומית וחוסר הבנה בסיסית של סיפור העקידה. הוא מחדד בדרך החדה והחריפה ביותר את השאלה – עד כמה אנחנו מוכנים להקריב למען אמונתנו וערכינו.

כולנו מתמודדים ביום-יום עם דילמות כאלה. להחזיר לבעליו ארנק מלא שטרות כסף? לוותר על עסקה קורצת כשמתברר שיש בה משום הסגת גבול? לתרום כליה כדי להציל חיי אדם המרותק לדיאליזה?

מה יקר מהחיים

כיצד עלינו לחנך את ילדינו – לחשוב על עצמם ועל טובתם או לחרף את נפשם למען הזולת? האם מי שמציג את המופת של רס”ן רועי קליין הי”ד, שקפץ על רימון במלחמת לבנון השנייה והציל את חייליו – הוא מי שאינו אוהב את ילדיו? הוא אוהב מאוד את החיים, ורוצה בכל ליבו ונפשו שילדיו יחזרו בריאים ושלמים, אבל הוא מעמיד לנגד עיניו ערך נעלה מזה – הצלת חיי הזולת.

ניסיון העקידה הוכיח את נאמנותו המוחלטת של אברהם אבינו לבורא העולם, שהוא תכלית האמת. כאשר נצטווה למסור לו את היקר מכול, עשה זאת באהבה ובגבורה, בלי פקפוק. זו גדולתה של העקידה, וזו הזכות העומדת לנו בכל הדורות.