פרצופי אושר כזה ראיתי בעבר רק בליכוד. כשהאוהדים באו להריע

1.

לא הייתי צריכה הרבה הוכחות כדי לדעת שמשהו השתנה בכנסת, ובמאה ושמונים מעלות. בחדות.

זוכרים את ימיו העליזים של יאיר לפיד במשרד האוצר? את ממשלת בנט-לפיד? אז, בימים ההם, לא הסכים לפיד להעניק ראיון לשום כלי תקשורת חרדי. מה לא עשיתי כדי לנסות. תמיד נתקעתי בקירות.

לא שזה היה פשוט לאזור אומץ ולראיין את יאיר לפיד, בימים של שנאת חרדים כלפי כל מה שריח לפיד נדף ממנו. אבל רציתי לשאול שאלות קשות, לא לעשות הנחות. מצד שני, אולי להצליח להציג בפניו גם את הצד השני, את הצד של בחורי הישיבות הסובלים ממחסור, את מוסדות הלימוד הנאנקים תחת חרב הקיצוצים.

לדבר צריך, חשבתי לעצמי. אבל לא הצלחתי.

ואז הגיעו הבחירות של 2015 והטילו את לפיד בחבטה עזה אל האופוזיציה. הוא הסתובב בכנסת בראש מורכן, או כך לפחות היה נראה לי. מנחשים מה? זהו. הוא הסכים להתראיין. הייתי הראשונה שראיינה אותו בכלי תקשורת חרדי. ומה שעשה רושם שיתפתח לראיון ‘קשה’, הפך עד מהרה לדו-שיח מרתק. הוא, על ההתחלה, הודה שטעה שלא דיבר, שלא ניסה להכיר יותר את המגזר החרדי, לא הייתי צריכה אפילו לשלוף שאלות מאשימות. הוא הקדים אותי.

לא שזה עבר בלי ביקורת פנים-מגזרית. הייתה ביקורת. אבל אחריי מיהרו רבים מהעיתונאים החרדים לראיין אותו. זו הייתה יריית הפתיחה. מאז, היו לו כבר עשרות ראיונות בכלי תקשורת חרדיים.

עד השבוע.

שוב הוא במקום המסתור, מסרב להתראיין. ניסיתי, נתקלתי בסירוב. (דוברו: לפיד לא סרב לראיון חרדי, אלא מסרב להתראיין  בכלל, מאז הבחירות).

מה זה אומר? שהשבוע, הוא שוב מרגיש ‘על הסוס’. מלך.

2.

האם הייתה זו הלשכה, לשכת ראש הממשלה בכנסת, שהייתה ביום שני האחרון סגורה ומסוגרת, שהשרתה תחושה של ‘אבל’?

כשפניתי וביררתי, היו לאנשים שם תירוצים ממש טובים. זה ג’ארד קושנר שהגיע במיוחד מחו”ל, זו הסוכנות היהודית שהזמינה לנאום. ביום גדוש שכזה, מי מוצא זמן לכנס את סיעת הליכוד בכנסת? להקשיב לנאומי בכורה של ח”כים? לשהות בלשכה שבמשכן? חבל על הזמן.

ובכל זאת, כמו יתוש טורדן, קיננה בי התחושה שהעסקים כבר לא כרגיל. שמשהו קרה. שהמנדט שהעניק הנשיא לבני גנץ אחרי שנים בהן לא הצליח איש שמאל לזכות בהזדמנות הנחשקת, היא לא סתם צעד. שגם אם גנץ לא יצליח להפיק מארבעת השבועות שלו דבר (נכון להיום ליברמן לא נראה כמי שיעניק לו את האופציה לכונן ממשלת מיעוט עם הערבים, אבל כשזה נוגע לליברמן, אי אפשר לנבא כלום. הכול פתוח) – עדיין יש בידו תמונת ניצחון מרשימה.

הוא הראשון שהצליח לנצח את נתניהו, לפחות בקרב על התודעה. איך אמר עמיר פרץ בפתח ישיבת הסיעה שלו? “לראשונה בנימין נתניהו הוא לא האיש שאמור להרכיב את הממשלה”.

לא שלא קדמו לו. הייתה ציפי לבני בשנת 2009 שקיבלה מנדט יותר ועם אפשרות שהוחמצה מצידה להרכיב ממשלה, אבל מאז עברו עשר שנים, שנות דור במונחי הפוליטיקה הישראלית, ובפרט כשמדברים על ביבי, שהפך פה למלך ישראל. מי יכול לו.

אפרופו עמיר פרץ. שיתפלל שלא יתחרט על סירובו לזנק על עגלת נתניהו, כפי שמתחרט קודמו לתפקיד, אבי גבאי. אילו שמע להפצרותיו ראש הממשלה, וחוטף בשתי ידיים את הצעותיו הנדיבות, הוא היה היום שר בכיר, אולי גם היה מצליח לשקם את מפלגת העבודה.

נכון להיום, המפלגה מצ’וקמקת (6 מנדטים, כולל ‘גשר’ של אורלי לוי, זו תוצאה עלובה), ועדיין מתעקשת שלא להצטרף לממשלת ימין. “היום ברור שאין לנו כוונה לא למצמץ ולא לשנות את דעתנו”, הבהיר פרץ. מבחינתו, החשדות של חבירה אפשרית לנתניהו אחרי הבחירות היו חשדות שווא. נקווה בשבילו שלא השקיף על המצב הפוליטי מבעד למשקפת סגורה.

3.

אבל החגיגה האמיתית הייתה באולם נגב.

הייתם צריכים לראות את ישיבת סיעת ‘כחול לבן’ כדי להבין אופוריה מהי. ניתן היה למשש את החגיגיות באוויר. פרצופי אושר כאלו ראיתי בשנים האחרונות רק בסיעת הליכוד, ורק כשאוהדים מכל הארץ עלו ירושלימה כדי להריע למנהיג האהוב שלהם.

האם נגמרו הימים האלו? מי יודע.

“איננו דורשים רק לאחוז בהגה, אלא גם לקבוע באלו דרכים לנסוע”, נאם בני גנץ, בלי להתבלבל אפילו פעם אחת. כאילו המנדט שעל שכמו הוסיף לו בטחון עצמי. כאילו הלשכה המהודרת שהקצתה לו הכנסת (בינתיים, לשכת יו”ר אופוזיציה), פלוס המאבטחים חמורי הסבר יש בהם כדי להפוך גם מי שלא יצוק מחומר של מנהיג – למנהיג דגול.

“הוא מתעקש על ליצמן וסמוטריץ'”, סינן יאיר לפיד את המילים, כשהוא בוחר בשני הפוליטיקאים שלא הצליחו לזכות באהדה ציבורית בשמאל. ליצמן למרות שפעם היה ‘מאמי לאומי’, סמוטריץ’ למרות שמאז נכנס למשרד התחבורה הפך אותו לנגיש לכל אזרח ולא מפסיק לבצע צעדים חיוביים.

אבל ליצמן מייצג עבור החילוני השמאלני הממוצע את נבחר הציבור הכוחני, זה ש”בגללו אי אפשר לקנות לחם במכולת בשבת”, וסמוטריץ’ מזוהה עם מפעל ההתנחלויות שלא ממש אוהבים ב’מדינת תל-אביב’.

“בני גנץ יהיה ראש ממשלה, מפני שניצחנו בבחירות”, המשיך לפיד בקרב על התודעה. ואיך נוהג לומר להם נתניהו? ניצחתם, נו תרכיבו ממשלה. אבל איך ירכיבו.

לפיד דיבר גם על הניסיונות לפרק את כחול לבן  מבפנים. לא סוד שהיו כאלו. גם לא סוד שבשיחות פנימיות, גנץ לא ממש מקפיד לספר בשבחו של לפיד. סיפר לי יהודי שישב עם גנץ סביב שולחן אחד (אמנע מלפרט יותר, כדי למנוע את זיהויו) והזדעזע לגלות עד כמה הוא לא מעריך, לשון המעטה, את שותפו לדרך.

אבל מה שנכון – נכון. לפרק, לא הצליחו. כל הצדדים בכחול לבן מבינים שאם הם לא יהיו תלויים זה בזה, הם יהיו תלויים זה לצד זה, ויהפכו לחלק ממוצג היסטורי, באותו מוזיאון בו שוכנת כיום ציפי לבני (או צדיק נקודה לבני, כפי שמכנים אותה חלק מהעיתונים החרדים).

וכמו מפלגה שהיא אוסף של מפלגות, נותנים בכל ישיבת סיעה לכ-ו-ל-ם לדבר. סבתא בישלה דייסה, נתנה לגנץ, נתנה ללפיד, נתנה לבוגי, נתנה גם לגבי אשכנזי.

יעלון דיבר על “שיח חנופה למנהיג ביום הולדתו, בסגנון קוראני” ועל “שיח מאפיונרי מול מו”ל עיתון”, אשכנזי הזכיר לנו ש”העם אמר את דברו לפני כשישה שבועות”.

העם אמר את דברו? טובי הפרשנים מנסים כבר כמה שבועות לדעת מהו באמת אותו “דברו של העם”.

למה הוא התכוון, העם? איזו ממשלה תקום פה, אם בכלל?

4.

ככה היא הפוליטיקה. כשאתה למעלה, כולם איתך, כשאתה מראה סימני ריסוק ראשונים, העדר נוהר החוצה.

אז למה לכנס ישיבת סיעת ליכוד ולהסתכן בשמיעת מילים שרק יורידו עוד יותר את מצב הרוח?

את נפתלי בן סימון, אחד הליכודניקים הוותיקים, פגשתי בחדר ישיבות הסיעה של ‘ישראל ביתנו’. ערק. רשמית. “היו לי 4 שנים יפות בליכוד, אני אוהב את בוחרי הליכוד”, ניסה להסביר למה ערק.

התקשיתי להבין. במהלך השנים האחרונות פגשתי אותו לא פעם בכנסת. ישבנו שעות ארוכות במזנון הח”כים, ושוחחנו על הליכוד, על חלומותיו לעבור את הפריימריז. על אחיו דניאל, איש מפלגת העבודה, ועל עצמו, שהוא כה שונה, כל-כך ליכודניק.

אז הוא לא עבר בפריימריז ולא נבחר. ולכן מה? קמים ועוזבים.

זהו. שזה לא רק ‘לא עבר’. זה הכול ביחד. האווירה. הדכדוך. במצב כזה, מחפשים טרמפ.

“הליכוד הפך למפלגה חרדית וימנית קיצונית”, המשיך לתנות בפני את מחשבותיו. “בליכוד התייחסו למתווה הכותל כאילו מדובר בעבודה זרה. כשדודי אמסלם אומר על הרפורמים, אני לא יודע אם הם יהודים, מה אפשר עוד להגיד על המפלגה?” תהה.

נו, די, לא עברת את הפריימריז, זה הסיפור, לא? אמרתי לו. אבל הוא מתעקש. “סתמתי את הגולל על החלום”.

כמה  נפתלי כאלה מסתובבים בשטח? תהיתי ביני לבין עצמי. כמה מהם תרמו לכישלון של הליכוד בבחירות האחרונות?

5.

אם תשאלו את אנשי הקמפיין, הם יסבירו לכם שיש סיבות אחרות לכישלון.

את אחת מהן, אגב, תולים במפלגת ש”ס. “היא שתתה לנו לפחות שני מנדטים”, מסביר בכיר בליכוד. “דרעי הלך על קמפיין דמוי ‘שני פתקים’. כלומר, תצביעו לש”ס, וממילא תקבלו את נתניהו כראש ממשלה, כי אני תומך בו בכל הכוח.

“רק זו הסיבה שהוא כל-כך נאמן לבלוק. אילולי חשש מכעס הבוחרים שלו, הסיפור היה נגמר אחרת”, אומר הבכיר.

בתא הכתבים הפרלמנטריים דווח כי בשעה 17:00 תתכנס סיעת ש”ס. דיווח כזה כולל בדרך כלל תדרוך קצר לעיתונאים לפני פתיחת הישיבה. זו הסיבה שכמה עיתונאים, כולל אני, כולל צלמים, המתינו בסבלנות. מ-17:00 זה הפך ל-17:30, אבל לא איבדנו את הסבלנות.

רק כדי לגלות, שאין תדרוך.

ביציאה, תפסתי את טל שניידר, הכתבת הפוליטית של ‘גלובס’ לשיחה. ש”ס? מתברר, שב-2013, בשיא ימי ההחרמה של החרדים מממשלת בנט-לפיד, היא ראיינה את אריה דרעי ל’פלוג’ שניהלה באותם ימים. הוא הבהיר לה אז, חד וחלק, שאחרי הבחירות הבאות יילך “עם בוז’י הרצוג”. היא מתקשה להבין מה קרה לו מאז ועד היום.

הסברתי לה. זה לא השקפת עולמו שהשתנתה ב-180 מעלות. זו ההכרה ברצון הבוחר. זה מה שרוצה ‘מסעודה משדרות’, זה מה שצריך לעשות בדרך אל קולה וקולות משפחתה וחברותיה.

ביבי נהנה מזה. עד הגג.

וגנץ חורק שיניים אל מול ה-גוש.

6.

צריך להקשיב טוב-טוב לאביגדור ליברמן, וגם להביט בפניו ממושכות, כדי לדעת לאן הוא הולך.

מאז פגישתו האחרונה עם נתניהו, ערב פיזור הכנסת ה-21, אני שבה וטוענת שהוא עוד לא אמר את המילה האחרונה. שלא מן הנמנע שליבו עם הליכוד, אפילו עם נתניהו, רק שבדרך, לפני שיעלה על העגלה, הוא צריך לחנך כמה אישים.

תקראו שוב ובעיון את הטור ‘אבל אשמים אנחנו’, ותבינו שלא רק ליברמן אשם במצב שנוצר בינו לבין החרדים.

הוא פתח בציניות הרגילה שלו. הביט קדימה, ראה את הצלמים והעיתונאים שגדשו את חדר הסיעה ושיחרר מבט מתפעל. “אני רואה שכולם הגיעו במלוא המרץ”, אמר.

אבל אז, עבר לדבר בכאב גדול.

“אני רואה ברשתות החברתיות האשמות והשמצות של הדיירים מרחוב בלפור וכל המקורבים, על ‘ההתנהגות המשונה של ליברמן”.

מה בעצם הם רוצים מחייו? הוא ניסה להבין, יחד איתנו, העיתונאים. “אני הכי אחראי. ניסו להגיש חוק שיפגע אישית בנתניהו, הבהרנו שנתנגד. הציעו לנו להחליף את יו”ר הכנסת, אמרנו שבתקופת מעבר לא עושים דבר כזה. פנינו לליכוד, רשמית, ביקשנו לפתוח במו”מ קואליציוני, אפילו לא הגיבו”.

טוב, ברור שהוא רוצה לשמור על מה שהבטיח לבוחרים, ירצה לחנך את החרדים, למנוע חוקי דת ומדינה, להעביר את חוק הגיוס ‘כפי שהוא’ (“אני מתנגד בתוקף למתווה אריאל אטיאס, חוץ מאטיאס וממני אף אחד לא מבין אפילו את החוק”) או כפי שמודפס על השלט המוצב מאחוריו: “כן למדינה יהודית, לא למדינת הלכה”.

האם זה מה שיקרה בסוף, ממשלה צרה של ליברמן, הימין והחרדים? לא אופתע אם לשם זה ילך. לא כעת, לא בשלב בו בני גנץ מסתובב בכנסת כמו מלך בממלכתו. אבל בסוף התהליך – לא מן הנמנע שנחזור לנקודת ההתחלה שבה ליברמן הוא ימין. נקודה.

7.

בין לבין, יש גם את המומחים.

אחד כזה פגשתי במסדרון. שלמה קרעי, ח”כ חדש בליכוד.

אין לך איזו נבואה על מה שהולך לקרות? שאלתי אותו. איזו גימטריה? אקרוסטיכון? רמז? משהו?

הוא צחק. “לפי הגימטריות, נתניהו ימשיך להיות ראש ממשלה”.

עם בחירות שלישיות או שהוא יצליח להרכיב ממשלה כבר בסיבוב הזה? המשכתי להקשות.

“טוב, את זה אני כבר לא יודע…”