ידידיה מאיר חגג לראשונה יו”ט שני של גלויות. ואל תשאלו איזה בלגן

1.

יש לי הרגשה שחכמינו זכרונם לברכם מאוד רצו שיהודים יהיו בארץ ישראל בזמן החגים. זאת אומרת, הם רצו שיהודים יהיו כל השנה בארץ הקודש כמובן, אבל כשמדובר בדיני יום טוב שני לבן ארץ ישראל שנמצא בניכר, נפסקו הלכות כה מסובכות לביצוע שלפעמים פשוט בא לך לקחת מטוס באמצע יום טוב שני ולחזור הביתה.

אבל זהו, שאסור לך. כלומר, עקרונית היה אמור להיות מותר לך, אבל הלכה למעשה אסור לך. תישאר בבית. רק אל תשכח לעשות הבדלה לפני שאתה לא טס. זו חובה הלכתית.

מבולבלים? גם אנחנו.

חיפוש פשוט במאגר הגדול של ‘אוצר החכמה’ מלמד שלפחות שלושה ספרי הלכה עבי כרס נכתבו על נושא הטור הזה, ואלו שמותיהם (תתרכזו, כי במבט ראשון ושני השמות נראים זהים): ‘יום טוב שני כהלכתו’, ‘יום טוב שני בהלכה’, ‘יום טוב שני להלכה’.

שורה ארוכה של סוגיות הלכתיות נידונות שם, הנה חלק קטן מהן: לימוד בליל יום טוב שני של שבועות, ישיבה בסוכה בשמיני עצרת, ליל הסדר ביום טוב שני, תפילות בן ארץ ישראל המבקר בחו”ל, אמירה לנוכרי ביום טוב שני, אכילת חמץ בשמיני של פסח, קטן שהגדיל במקום שאינו קבוע בו (נשמע נושא לא רע לדרשת בר מצווה מפולפלת למי שנולד בחג), בן חוץ לארץ שנמצא באופן קבוע בארץ בזמן החגים, הבדלה במוצאי יום טוב ראשון, חיוב יום טוב שני באילת ובעזה (ספוילר לסקרנים: בעניין אילת נחלקו הפוסקים, אבל עזה דינה לכולי עלמא – למעט אריק שרון – כארץ ישראל), צירוף בן חוץ לארץ למניין בארץ ישראל, צירוף בן ארץ ישראל למניין בחוץ לארץ ועלייה לתורה במקרים הנ”ל.

כל זה, כך חשבתי, ממש לא קשור אליי.

ערב החג הראשון שלנו בארצות הברית כשליחי תנועת המזרחי, היה לי ברור שאני ישראלי שמתכנן לחזור לישראל, וכל הסיפור הזה בכלל לא רלוונטי. מה לנו וליום טוב שני של גלויות?

אז זהו, שעלעול קל בספרים האלה, קל מאוד אפילו, מגלה מסקנה אחת: לפי כל הפוסקים, ישראלי שנמצא בחו”ל ביום טוב שני אסור בעשיית מלאכה. נקודה. ולא, לא משנה אם הוא חוזר בקרוב לארץ. אין כאן שום הוראת היתר.

בעצם יש מקרה אחד שבו אפשר אולי להקל: ישראלי שנמצא ביום טוב שני במקום שבו לא גרים יהודים בכלל. אי בודד. אם מצאתם נקודה כזאת בעולם, יש פוסקים שאולי יתירו לכם לא לשמור בה יום טוב שני. השאלה היא איך ייראה היום טוב ראשון שלכם בלי יהודים בכלל.

2.

נו, אז תשמור גם יום טוב שני, מה אתה עושה מזה עסק?

הו, אז פה אנחנו מגיעים לעניין: זה ממש לא כזה פשוט. נכון, אסור לעשות מלאכה ביום טוב שני, אבל במקביל יש שורה של הלכות שלא מאפשרות לך בשום אופן להרגיש באמת חג.

יותר מזה, ההלכה בעצם מכניסה אותך לסוג של תסבוך ריגשי. היא לא נותנת לך לנהוג כמו ביום חול, אבל גם לא מאפשרת לך לגמרי לחגוג. למשל, אתה מחויב להניח תפילין. ואין יותר אנטי-חג מלהניח תפילין. מצד שני, חשוב מאוד לעשות את זה בסתר, בלי שבני המקום יראו אותך. כלפי חוץ אתה אמור לשדר אווירת שמחת תורה כרגיל.

או עוד דוגמה: אתה צריך לעשות הבדלה במוצאי יום טוב ראשון – בצנעה. ואתה גם הולך לבית הכנסת לתפילה במניין, אבל מתפלל תפילת שמונה עשרה של יום חול. ושוב חשוב שזה יהיה בצנעה, בלי שבני המקום ירגישו, אז זהירות עם הדפיקות של ‘סלח לנו’, כן?

ואם כל זה לא מספיק, אז ביום הראשון של שמחת תורה, שבו נוהגים בגולה לשבת בסוכה, מותר לך לשבת אצל מארחיך בסוכה, אבל רגע לפני כניסת החג גיליתי את האתגר ההלכתי הבא: השערי תשובה פוסק שיש לאכול משהו – בצנעה! – מחוץ לסוכה. כלומר, בשביל להזכיר לעצמנו שבשבילנו, הישראלים, חג הסוכות נגמר לגמרי, אנחנו אמורים באמצע סעודת חג אצל משפחה אמריקאית מאוד מנומסת, לחמוק איכשהו מהסעודה עם חתיכת סושי בכיס, ולאכול באחת מפינות הבית, בשקט.

ברחמי שמיים, העניין האחרון נחסך מאיתנו, מכיוון שמזג האוויר הגשום לא אפשר ישיבה בסוכה בשמיני עצרת. ואגב, זה הדבר הטוב היחיד שאני יכול לומר על מזג האוויר שהיה כאן בחג הסוכות. אם כי הבנתי שהשנה גם מזג האוויר בארץ העיף לכמה אנשים את הסכך, ולא כמשחק מילים.

3.

והיה עוד דבר שהפתיע אותי. הוא לא נוגע ליום טוב שני, אלא דווקא לראשון. בחוץ לארץ החג שחותם את תשרי נחלק לשניים: היום השני הוא שמחת תורה ובו רוקדים בהקפות, ועולים לתורה, ועושים “כל הנערים” וקופצים ב”משה אמת” באוויר. כל זה – רק ביום השני.

ביום הראשון, שמיני עצרת, לא עושים כלום. שום סממן של שמחת תורה. הכול נשמר ליום השני. תמיד ידעתי שבני חו”ל עושים הקפות ביום השני. אבל ממש לא ידעתי שבחו”ל לא רוקדים ביום הראשון.

עכשיו תדמיינו איזה חג מוזר עבר עלינו: ביום הראשון, שהיה מבחינתנו שמחת תורה לכל דבר, עשינו קידוש והתפללנו את תפילות החג, אבל זהו, בזה נגמר העניין. ואז, כשנגמר היום הראשון, עשינו הבדלה בשקט בבית ומיהרנו לרוץ לבית הכנסת להקפות שבהן לא הרגשנו באמת שייכים. הרי רק הרגע הבדלנו בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל למי שגר אצל העמים.

ובבוקר זה שוב חזר על עצמו: הנחתי תפילין בחדר הסגור בבית, לא לפני שהגפתי את התריסים, ואז מיהרנו לארגן את הילדים כי עוד מעט יש את עליית “כל הנערים”. בדרך לבית הכנסת העיר לי הבן הגדול: “אבא, רואים לך סימנים של תפילין על הראש!”. אוי. מיהרתי לנסות לסדר את השיער. לשמור את העניין של “בצנעה”.

כשהגענו לבית הכנסת, האמריקאים היו כרגיל מאוד נחמדים, ואפילו כיבדו אותי לשיר שורה מתוך “מפי א-ל”. עשיתי את זה בחצי כוח. גם כי אני מתבייש, וגם כי הייתי מלא ספקות הלכתיים: מה דין בן ארץ ישראל שבדעתו לחזור לארץ לגבי שירת “צו וועמען, צו וועמען” ביום טוב שני של גלויות. מעניין אם באחד משלושת הספרים יש תשובה לכך.

בתום ההקפה, ניגש אליי אחד המתפללים ובחיוך ציני אמר: “גיט יום טוב, נו, איך זה לחגוג יום טוב שני? אתה יכול אולי לבוא אלינו הביתה לסדר את המזגן?…”

4.

אחרי התפילה פתחתי את מועדי הראי”ה. כן יום טוב שני, לא יום טוב שני, על העיון הקבוע, כמנהג בית אבא בכל חג, בספר הנפלא שבו מתאר הרב נריה את מעגל השנה במחיצת רבו הגדול הרב קוק אני לא מוותר. ושם גיליתי דפים שלא שמתי לב אליהם כל השנים: בין ראש השנה ויום כיפור וסוכות ושמיני עצרת יש גם פרק שלם שנקרא “יום טוב שני של גלויות”. פרק שכולו חיבת הארץ ואי חיבת הגלות. רעיונות, דרשות, מכתבים ובעיקר סיפורים.

“רב היה סבלו הרוחני של מרן הרב זצ”ל שנתקע בחו”ל בפרוץ מלחמת העולם הראשונה”, כך נפתח הפרק, ומובאת בו איגרת שבה מספר הרב קוק על השמיני עצרת הלא פשוט שעבר עליו בשוויץ בשנת תרע”ה. הו, אני לא לבד. בהמשך מובא ציטוט של הרב מתוך הספר ‘חבש פאר’ שבו הוא בעצם מסביר את הצורך הרוחני ביום נוסף של חג בגולה: “התרחבות הקיום המעשי, אף על פי שהיא באה מצד הספיקות, היא הנותנת קיום והצלה לעם ה’ ומשיבה את רוח הקודש בליבותיהם”.

כלומר, מי שלא גר בארץ צריך – כסוג של הצלה רוחנית – מנה כפולה של קדושה. והנה עוד ציטוט: “הכרח הגלות הגורם שיום חול מעוטר בהדרת קודש, מפיג את הרושם של החול המגושם בארץ העמים, ומקרב את כל אלה שגלו מארצם ונתרחקו מאדמתם, אל התוכן המקורי של קדושת הזמן הקשורה במקום בית חיינו, ארץ החיים וחמדת העולמים”.

הבנתם? את הקדושה שיושבי ארץ ישראל קולטים ב-24 שעות, ה”מגושמים” מחו”ל צריכים 48 שעות כדי לספוג.

5.

חלק נרחב מהפרק עוסק בתשובות שנתן הרב לבני חו”ל שבאו לשאול אותו כיצד לנהוג בביקורם בארץ.

“כשהיו תיירים באים לשאול את הרב על סדר הנהגתם בארץ ישראל ביום טוב שני של גלויות”, כותב הרב נריה, “היה הרב מוצא לו מקום לעורר אותם ולהמריץ אותם לחשוב על אפשרות של השתקעות בארץ”.

המונח ההלכתי “דעתו לחזור” הוא למעשה הקובע בסוגיה הזאת: האם בן חו”ל שמבקר בארץ ישראל מתכוון לחזור לחו”ל, או שהוא רוצה להשתקע כאן בארץ. הרב אמר שהביטוי הזה, “דעתו לחזור”, מרמז לנו לְמה משתוקקת נפשם של ישראל בפנימיותה. “כל אדם מישראל שהגיע לארץ הקודש, טעם את טעם את אווירה, שוב אינו רוצה לחזור. אלא שלא פעם, מתוך תנאי המצב הקושרים אותו אל חו”ל, ביתו, עסקו, משפחתו וכו’, הרי החשבון המעשי מחייב אותו לחזור, אבל זוהי רק פעולת המוח ולא פעולת הלב. דעתו השכלית היא לחזור, ואילו רצונו הפנימי, רצון הלב, הוא שלא לחזור, אלא להישאר בארץ חמדת אבות”.

• הטור מתפרסם  בעיתון ‘בשבע’