‘בין השורות’ מסכם שנה פוליטית I חלק ד: יחסי חילונים-חרדים ואיווט

1.

היה זה קצת לפני מועד הבחירות במועד א’, כאשר עיתון ‘הדרך’ התייחס לחילולי השבת בגשר יהודית בתל-אביב.

מחד, ש”ס מעולם לא איימה על נתניהו בפירוק הקואליציה אם יימשכו העבודות. מאידך, שימו לב באיזו חריפות העלה עיתון הבית את העניין.

“גם אם עשינו כל מה שיכולנו לעצור את העבודות בשבת בגשר יהודית, איפה השברון-לב היהודי שלנו?” – נשמעת הזעקה, כבר בכותרת.

מול הרב אביאל חיים חורי, כתב ‘הדרך’ ישבו חבר המועצת, הרב משה מאיה, הרב שמעון אשר רב שכונת קריית שלום וראש כולל ‘שער אשר’, והרב אפרים עמדי רבה של לב יפו וראש כולל ‘בית יעקב’.

הכתבה פתחה בדבריו של ראש העיר המיתולוגי של תל אביב, מאיר דיזנגוף, שהצהיר כי העיר העברית הראשונה צריכה להוות דגל וסמל של השבת.

“כשהתרבו בעיר חילולי השבת הוא פרסם מודעה עירונית תחת הכותרת ‘נגד חילול שבת בפרהסיא’… ‘ביחוד על ידי הנוער. מרגיזה ביותר הנסיעה ברוב שאון ותרועה ברחובות העיר באופני-נוע, אופניים וכו’. לפעמים גם ליד בתי הכנסת בשעת התפילה… המצב הזה מכאיב’.

כך לשונו. במקור.

“בחודש האחרון נחצה קו נוסף. ממשלת ישראל התחילה לבנות גשר להולכי רגל ורוכבי אופניים בין שכונת מונטיפיורי לבין שכונת ביצרון. הגשר עובר מעל נתיבי איילון העמוסים ומנהלי העבודות החליטו שעבורם מתאים להקים את קורות הפלדה של הגשר דווקא בשבת קודש. לא שבת אחת, כי אם שש שבתות ברציפות, אם לא יותר”.

אז לפני כמחצית השנה הצליחו “נציגי עולם התורה” למנוע את הבושה, אבל אז הגיע בג”ץ, “וכפה על המדינה לאשר את העבודות”.

הרבנים מביעים את כאבם. “אליבא דאמת אני סבור שהיה עלינו לפרוש מהממשלה על הבושה הנוראה של בניית הגשר בשבת”, אומר הרב מאיה. נו, לך תפרוש בממשלת מעבר.

“אני סבור שעלינו לעורר ולערוך עצרת תפילה וזעקה גדולה”, סיים.

בסיומה של השנה, רגע אחרי שהחרדים לא ממש בטוחים שישתחלו שוב לקואליציית חלומות, כשהם אמורים לעשות חשבון נפש על מה באה להם מערכת בחירות שכולה אנטי-דת, אולי הכתבה הזו, ובעיקר חריפותה, צריכים להילמד מחדש על ידי הנציגים החרדיים.

יכול להיות שלא מספיק הפנימו שאנחנו עדיין בגלות? שהמשיח טרם הגיע? שקשה לקבוע פה את צביונה של השבת – במדינה שצעיריה, חלקם אף אינם זוכרים הדלקת נרות בבית אמא או סבתא?

2.

באותו שבוע היה ישראל א’ גרובייס ב’משפחה’ חריף וחד בהתייחסותו לאביגדור ליברמן.

“יצא לכם פעם לשבת ‘מלווה מלכה’ עם איווט ליברמן? השבוע התגלה לי שאיווט יודע לספר. לא סתם סיפורים, אלא סיפורים של ‘בדידי הווה עובדא’, כמו שאומרים באידיש. השבוע הוא עשה את זה באחד מהעיתונים של מדינת ישראל… ‘נולדתי וגדלתי באזור שבו פעלה דמות יהודית רוחנית מרתקת, שרבים מיהודי ברית המועצות נשאו אליה עיניהם. לאיש קראו חיים זאנוויל אברמוביץ’ ולימים נודע כ’הריבניצער’ (הרבי). זכיתי לברכתו בברית המילה ובבר המצווה והערצתי אותו כילד וכנער.

‘הוא היה תלמידו האהוב של הצדיק משטפנעשט, חי בחורבה על שפת נהר דנייסטר, ומעולם לא נעל את דלת ביתו, גם כשלא היה בבית. חוץ מספרים, מיטת גרזל, שולחן שבור ועוד כמה כיסאות שראו כנראה לא מעט תלאות, לא היה שם כלום. כיוון שבברית המועצות הקומוניסטית לא היו מקוואות היה הריבניצער טובל במי הנהר הקפואים גם בחורפים הקשים ביותר, כשנאלץ לשבור את הקרח שכיסה את מי הנהר…

‘כשאני מתבונן בעסקנות החרדית של ימינו’, נוזף ליברמן, ‘אני חש שלעיתים במקום להשכין שלום הם פועלים דווקא להגברת הפילוג בעם ישראל, להדגשת המחלוקות בינינו ולהעמקת הפערים והניגודים לגבי השיח המתנהל היום בין המפלגות החרדיות לבין שאר הציבור אני סבור שהפעם לא מדובר בקצת ‘גועליציה’… מדובר ברגע של אמת ממש”.

הנה דעת הכותב על הדברים: “תסלחו לי שאני קוטע את זה כאן. יש רגעים שהנפש מתפלצת. אין דרך אחרת לומר את זה אבל השורות הללו של ליברמן הן התגלמות של בורות, חוצפה ועזות פנים. לקחת את הרבי הקדוש שחירף את נפשו מול הכפייה החילונית של רוסיה, שסיכן את חייו כדי למול מאות ילדים – בהם אחד בשם אביגדור ליברמן – ושכל ימיו לחם להקמת היהדות החרדית – ולדבר בשמו נגד הדת, זהו עיוות מרושע!

“והכי מכעיס שהאדם שהכי פועל לסכסך ולפלג להסית ולקטב מעז לדבר על שלום בית בין שבטי ישראל. מודעות עצמית, איווט, היא מצרך חשוב. גם לפוליטיקאי ציניקן שכמוך.

הייתי מציע לליברמן לעשות את מה שהוא כבר עשה לפני הכרעת הדין במשפטו. לעלות לקבר הרבי מריבניץ במונסי ולבקש מחילה”.

בסופה של השנה, ככל הידוע לנו, ליברמן עוד לא ביקש סליחה.

3.

הנה ההסבר של יוסף טיקוצ’ינסקי ב’יתד נאמן’ על תעלומת ליברמן:

“ליברמן שהגיע כבר לגיל 60 מתחיל לחשוב על עתיד מרשים, נקודת שיא לקריירה הפוליטית שלו בשנים הקרובות לפני שהוא מפנה את הזירה. הידידות עם נתניהו רק הגבילה אותו עד היום והוא כבר חושב לעשות לביתו. וכשהוא מצרף לזה את השנאה ההולכת וגוברת, הוא מגיע למטרה אחת אותה הוא מציג לעצמו: להפיל את נתניהו גם במחיר אישי כבד.

לכן הוא גרר את המדינה לבחירות האחרונות וחזר ועשה זאת השבוע פעם נוספת. כל שיקול אחר לא נלקח בחשבון, יהא המחיר אשר יהא העיקר שלא להיות חלק מהקואליציה שתבטיח את שלטונו של נתניהו. המטרה העיקרית מבחינתו היא לראות את נתניהו חוזר לקיסריה או אולי אפילו למעשיהו. בשביל זה שווה לו גם לקחת את הסיכון שהוא יימחק בעצמו ולא יגיע לכנסת ה-22. המלחמה כאן היא על כל הקופה”.

יימחק? זה מה שסברה ט’ כץ באותו עיתון, באותו שבוע:

“ליברמן הוא לא ציני, הוא זה שהמציא את הציניות, חוק הגיוס מעניין אותו כמו שמעניינות אותו הוראות סריגה. אבל הוא יודע טוב מאד שדגל האג’נדה החילונית ימשוך אליו את הצעירים שהצביעו לפיד והתאכזבו ממנו. ליברמן הוא הלפיד החדש.

ליברמן ידע שאם ייכנע עכשיו, גם אם ייכנס לממשלה ויכהן כשר ביטחון, הוא סוס מת. הבוחרים יחליטו שהוא סחיט ולחיץ ולהוט להיכנס לקואליציה, אפילו לקואליציה עם דתיים וחרדים. הם יפנימו שליברמן מדבר ומדבר, אבל בסוף מוותר על העיקרון החשוב ביותר בו נופף, הגיוס. אם הוא יוותר אפילו על קוצו של יוד, יחליטו דוברי הרוסית שבפעם המי יודע כמה, ליברמן מפגין חולשה ונכנע…

אם הוא יתעקש וימצב את עצמו כלוחם זכויות החילונים, אולי הוא ישלם במשרת שר הביטחון הנוכחית אבל הוא יעשה את המכה בבחירות הבאות. ביום רביעי הבטיח ליברמן שהוא יחזור עם עשרה מנדטים, ואולי, מי יודע? ישחזר ליברמן את היום המופלא ההוא, אז, בבחירות 2009, גרף חמישה עשר מנדטים?”

מ’יימחק’, בעמוד 10, ל-15 מנדטים בעמוד 14…

4.

הנה מה שאמר גורם בכיר ביהדות התורה לשלומי גיל ב’משפחה’, אפרופו ליברמן:

“ראשית, אם הולכים לבחירות על נושא הגיוס, ליברמן מאמין שהוא יצליח להגדיל את מספר המנדטים של המפלגה. שלו. הוא יסית עוד ועוד נגד הציבור החרדי ובסופו של דבר הוא מצפה לגדול בעוד שניים-שלושה מנדטים.

שנית, ליברמן רואה את עצמו בבוא היום יושב בכס ראש הממשלה. אם ממשלת נתניהו החמישית תקום, הוא יכול לשכוח מהחלום הזה לעשור הקרוב. נתניהו מתכוון להעביר שורה של חוקים שימנעו את הדחתו או את העמדתו לדין ובעתיד הקרוב אין סיבה טובה מספיק שתגרום לו לוותר על החיים הנוחים בבית בבלפור. ליברמן רואה לרחוק. הוא היה שר ביטחון חוץ ומילא עוד שורה של תפקידים, הבכירים ביותר במערכת הציבורית. כס ראש הממשלה הוא חלום ישן שלו, הוא לא חושב להגיע לשם בזמן הקרוב, אבל אם יצליח להזיז את נתניהו מקדמת הבמה הדרך להגשמת החלום שלו אולי תהיה קלה יותר”.

גם בסיומה של שנה, משימתו רחוקה מלהגשים את עצמה.

5.

ואלו היו התובנות של יוסי אליטוב:

“בחודשיים האחרונים, שלא בידיעתנו – רבים מאיתנו נפלנו שדודים לרגלי דף המסרים של ליברמן. הוא ואנשיו ומקורביו דאגו להציג חצרות חסידיות בקנאיות אשר מחפשות רק מלחמה, כלא פרגמטיות, שאינן יודעות פשרה מהי, ככאלו שמקשות על ליברמן אפוף הכוונות הטובות והראויות להגיע להבנות עם המפלגות החרדיות. התעמולה עבדה. הנרטיב תפס גם בתקשורת החרדית.  טובי אנשינו הצטרפו למקהלת המצדיקים את ליברמן והמאשימים את החצרות החסידיות.

עתה, משנקרעה המסכה, כולנו מחויבים בבקשת סליחה ומחילה מהצדיקים על שאולי הרהרנו שלא במתכוון אחר שיקול דעתם”.

נביא בסיומה של שנה, את הדברים שכתבנו אז, ב’בין השורות’. יש להם משמעות מיוחדת, בבחינת הרהורים של חשבון נפש:

יוסי, יש גם גרסה נוספת. נקדים לה אמירה לפיה אין להרהר אחר הוראות דברי קודשם של אדמו”רים גם את התוצאה לא השביעה רצון. אבל אם כבר מנתחים פוליטית את הסיפור (רק פוליטית. אין שום היתר לנתח ניתוח אחר), הרי שהאסכולה של מי שטענו שחכם יותר ללכת על אישור חוק הגיוס לפני פיזור הממשלה הקודמת, היא שבעצם ניצחה. ולאסכולה הזו אין כל קשר לדברי יח”צניו של איווט.

האסכולה הזו אף הניחה לפתחו של נתניהו הצעה לפיה החסידים ייצאו החוצה בעת ההצבעה על חוק הגיוס בקריאה שניה ושלישית (לפני פיזור הממשלה הקודמת), דגל ושס יתמכו, ליברמן רצה אז לתמוך. יודע מי לא הסכים להצעה הזו (סירב ‘להסתכסך’ עם החסידים)? נתניהו.

מצד שני, יתכן שבמקרה שכזה, ליברמן היה מחפש לו עץ אחר להיתלות עליו כעת. נניח דורש את חוק הגיור על פי משנתה של ועדת ניסים, משהו שאף חרדי לא יסכים לו בחיים.

מצד שלישי, לפחות היינו נשארים עם חוק גיוס ביד ולא עם תפוח אדמה לוהט שרק אלוקים יודע איך נצא ממנו בשלום.