דברים שלמדתי בראש השנה בבית כנסת אנגלי מפואר, ריק ואז מלא

1.

בוקר יום ראשון של ראש השנה. שמונה ומשהו. אחרי הליכה של חצי שעה בגשם, אנחנו מגיעים אל בית הכנסת BHH או בשמו העברי “בית המדרש הגדול”. הגודל: בית הכנסת הגדול בירושלים. מאות מקומות ישיבה, ארון קודש בגובה שלוש קומות, הכול מהודר ומפואר ומסודר ובריטי.

אבל מספר המתפללים הוא כמו בבית כנסת כורדי קטן בנחלאות שבקושי מחזיק מניין. קצת מביך לעמוד ככה עם עשרה אנשים בכזה היכל, בכזה יום. כל “אמן” קטנה שלך מהדהדת לארבע כנפות החלל הענקי, וחוזרת אליך.

מהכיתוב שעל גבי לוח השיש בכניסה אני לומד שבית הכנסת נוסד בשנת 1874, כלומר לפני 145 שנה. יותר מאלף חברים רשומים יש לו, רובם המוחלט לא שומרי מצוות.

אם הם לא דתיים למה הם חברים בבית כנסת? קודם כול כי הם שומרי מסורת. זה מה שעשו אבותיהם ואבות אבותיהם, ולמעלה בקודש עד שנת 1874. ודבר שני, ואולי ראשון, בית הכנסת כאן הוא סוג של ביטוח קבורה. בניגוד לישראל, אנגליה לא משתתפת בהוצאות הקבורה של אזרחיה, ולכן מי שרוצה לזכות לקבורה יהודית אחרי מאה ועשרים, וגם להלוויה עם מניין יהודים וקדיש, משלם מיסי חבר.

2.

הטור הזה נכתב במוצאי ראש השנה בלידס שבאנגליה. אני עוד מעכל את 48 השעות האחרונות. האנשים שהזמינו אותנו לכאן להיות חלק מתפילות ושיעורי ראש השנה אמרו לנו: “קהילה כזאת עוד לא ראיתם. היא לא דתית, לא חילונית, היא משהו שיש רק בחו”ל, ובעצם יש רק בראש השנה”.

לידס היא העיר השלישית במספר היהודים באנגליה, אחרי לונדון ומנצ’סטר. כשמונת אלפים יהודים חיים כאן, רובם חברים באחת משלוש הקהילות הגדולות ‘עץ חיים’, ‘בית המדרש הגדול’ שבו התפללנו, ו’הקהילה העברית המאוחדת’ (באנגלית זה נשמע יותר טוב).

לכל קהילה יש לא רק בית כנסת ענקי אלא גם בית קברות וחברה קדישא משלה, ואפילו כמה לימוזינות להסעת משפחות הנפטרים להלוויה. לא הייתי צריך את “ונתנה תוקף” השנה כדי להיזכר בזה שאדם יסודו מעפר וסופו לעפר. המוות מאוד נוכח כאן. כמעט כל מי שדיברתי איתו סיפר לי בגאווה על בית הקברות המתפתח של בית הכנסת, משל היה זה מיזם אטרקטיבי ומזמין. שמרנו לך מקום.

3.

“אאה אאה אאה הממממלך!” מהדהד קולו של החזן ברגש באולם המפואר והריק. עצוב. איפה כל חברי הקהילה? השנה הם לא באים?

אבל אז זה קורה. לאט לאט מצטרפים עוד ועוד מתפללים. אם בפסוקי דזמרה היה בקושי מניין של קשישים, בגיל סבא-רבא – עד תפילת העמידה הצטרפו עוד כחמישים או שישים יהודים, צעירים יותר, נאמר בגיל סבא. באבינו מלכנו של סוף חזרת הש”ץ מגיע כבר מספר המתפללים לכמאתיים, הם נראים כמו הנכדים של אלו מפסוקי דזמרה.

ואז, כמה דקות לפני תקיעות השופר, גל גדול של מאות – ממש מאות – מתפללים צעירים מציף את בית הכנסת. האולם מלא מפה לפה. קרוב לאלף מתפללים, מנער ועד זקן, מילד קטן בחליפת שלושה חלקים ועד הסבתא רבתא שלו בכובע נוצה שלושה חלקים.

באוויר יש חגיגיות מיוחדת. כולם מתרגשים לפגוש זה את זה.

“הם יהודים של שלושה ימים בשנה”, אומר לי אחד מראשי הקהילה. יום ראשון ושני של ראש השנה פלוס יום הכיפורים. קשה מאוד להשתיק אותם בזמן התפילה. הנימוס הבריטי נעלם פתאום. ואולי לדבר בבית הכנסת פשוט לא נתפס אצלם כמנוגד לנימוס ולכללים.

להפך, זאת המסורת: סבא שלי בא לדבר עם עוד יהודים בבית הכנסת שלושה ימים בשנה, אבא שלי בא לדבר, אז עכשיו גם אני בא, וגם הבן שלי עוד יבוא. אם אתה בא לבית הכנסת כדי להתפלל, איפה תדבר עם עוד יהודים?

4.

מחוץ לאולם התפילה, המקום הופך למרכז קהילתי תוסס. חדר מיוחד עם תוכנית לקטנטנים, חדר תפילה לילדים ועוד חדר לפעילות בני הנוער. כולם מתרוצצים בין החדרים הרבים במבנה הגדול, מתחבקים, מחליפים חוויות, מסכמים שנה ולא מפסיקים לאחל “גוט יום טוב” ביידיש (גם בתגובה לאיחולי ה”חג שמח” שלי, שנראו להם מוזרים).

ולפתע, באחת עשרה בבוקר, הכול נעצר. מאות שיחות סמול טוק בעזרת הגברים ובעזרת הנשים משתתקות באחת. עלה אלוקים בתרועה, ה’ בקול שופר. כולם עומדים במקומותיהם ומקשיבים בדממה לתקיעות. זה הרגע שבגללו הגיעו לכאן. זה ה-רגע של השנה כולה. מחזה מרגש עד דמעות, והאמת שגם קצת מעורר קנאה.

אצלנו בארץ רואים דברים כאלה בתפילת נעילה, לא בעיצומו של ראש השנה. אחרי חמש דקות מתחילה תפילת מוסף, שם כבר הרבה יותר קשה להם לעקוב ולהשתלב, אבל אף אחד לא יוצא לפני הקדיש האחרון ואדון עולם. איך כותבים בעיתון ‘המודיע’? ההמונים התפזרו בסיום המעמד בתחושה מרוממת ורבת הוד.

באמת, ראיתי אותם מתפזרים. אשרי העם יודעי תרועה, ה’ באור פניך יהלכון.

5.

בגשם הקר בדרך חזור אנחנו מנסים לעכל את החוויה. מצד אחד זה מאכזב, למה שרמת היהדות-מורשת-חיבור שלהם לא תהיה גבוהה יותר? איזה אתוס יהודי בדיוק משמרים כאן? האם פעמיים תקיעות שופר בשנה וכל נדרי אחד יכולים להציל מהתבוללות, יכולים לגבש זהות יהודית אטרקטיבית?

זה בדיוק מה שהרב ג’ייסון קליימן אומר להם לפני התקיעות. הוא יליד לידס, שגדל בדיוק כמוהם אבל זכה להגיע לישיבות אור שמח וכרם ביבנה וללמוד שם במשך שנים. הוא חזר לכאן כדי להוביל את הקהילה הענקית, את בית הכנסת הריק-מלא הזה: “ראש השנה הוא הזמן להחלטות חדשות וההחלטה החשובה ביותר היא הזהות שלנו. כמה אקטיביים ומעורבים נהיה? האם ניפגש פה רק ביום כיפור ובשנה הבאה? בזמן תקיעת השופר כל אחד יכול לחשוב על מה הוא לוקח עצמו כדי לקדם את היהדות שלו ושל משפחתו”.

ומצד שני, לא צריך להיות ר’ לוי יצחק מברדיצ’ב כדי להבחין: רובם המוחלט של הנוכחים כאן לא דתי. רובם המוחלט לא יודעים מילה בעברית. כשהסתכלתי על המתפללים שסביבי, שמתי לב שהם ממש נאבקו עם הטקסט של המחזור שהחזיקו. הם כולם אשכנזים, לא בני עדות המזרח, וזה הרי לא רגיל, מסורתיים אשכנזים. הם נשואים ליהודיות וליהודים (מי שלא, לא מקבל כאן עלייה לתורה). הם סגרו היום את העסק שלהם או הודיעו לבוס שהם לא מגיעים לעבודה, וכך גם מחר, ביום השני של ראש השנה, רק כדי להיות כאן. אין פה חופש ואין שום תחושה בחוץ שהיום הרת עולם. גם הילדים שלהם – שרובם ממש לא לומדים בבית ספר יהודי – מפסידים שני ימי לימודים מלאים כדי להגיע לכאן, לחבוש כיפה צבעונית מצחיקה שמחלקים בכניסה ולשמוע כולם ביחד תקיעה, שברים ותרועה.

6.

את סעודת החג אנחנו אוכלים אצל משפחת וכט. משה ונעמה, זוג צעיר מגוש עציון עם שני ילדים מתוקים, הם שליחי תנועת המזרחי ללידס. מיד אחרי החלה בדבש אנחנו מתנפלים עליהם עם המון שאלות, והם מחייכים. “תתרגלו. ככה זה כאן. ולא רק בבית הכנסת הזה. אבל הקהילה הביאה אותנו לכאן להיות שליחי נוער, כי הם מוטרדים בדיוק מזה. מכך שהדור הבא צריך להתחבר יותר למי שהוא. ואל תטעו, הם נוסעים בשבת, הם לא אוכלים כשר, אבל בית הכנסת צריך להיות לב הזהות שלהם, זה ברור”.

ובמקום לדבר כל כך הרבה על יהודי אנגליה, משה מציע לי לדבר עלינו הישראלים. “תעזב רגע אותם. מי יודע איפה אתה ואני היינו, אם היינו נולדים בקהילת לידס ולא בישראל. העובדה היבשה היא שיש פה כשמונת אלפים יהודים כאלה. העובדה היבשה היא שחסרים המון שליחים בקהילות בחו”ל. יש ביקוש מצדם, יש רצון לקבל. ותאמין לי, מניסיון, לא צריך להיות גדול הדור כדי לצאת ולתרום שנה-שנתיים כאלה ולעשות פה המון.

“אז איפה אנחנו? המון חבר’ה בארץ יכולים להפטיר בזלזול: ‘נו, אז שיעלו’. אתה מבין? אצלנו בציונות הדתית יש תחושה חזקה שהגענו אל המנוחה ואל הנחלה. זהו, נגאלנו, מי שרוצה – שיצטרף. מצטער, זו לא תשובה. חצי מעם ישראל נשאר מאחור, בגולה. חצי מהעם! ורובם, לצערנו, רחוקים מתורה ומזהות יהודית, בלי שום מעטפת של מדינה יהודית שתציל אותם מאובדן זהות. ואנשים אומרים בשיא הרצינות: ‘זו בעיה שלהם, אם הם רוצים – שיעלו לארץ’. איזו פשטנות.

“לסגור פה מחר בבוקר את הכול, ופשוט להעלות ככה שמונה מיליון יהודים מכל העולם, ועד אז – לא אכפת לנו מהם? אני לא מבין מאיפה זה בא. איפה ‘כל ישראל ערבים זה לזה’? איפה ‘תינוק שנשבה לבין הגויים’? כאן הוא באמת בין הגויים, לא כמו בארץ. ואגב, לחילונים אנחנו נותנים יחס הרבה יותר מורכב, נכון? אף אחד מאיתנו לא אומר ‘למי אכפת מהם’. אבל מיהודי התפוצות אנחנו מעזים להתעלם”.

7.

טוב, לא כולם צריכים לארוז הכול כמו משה ונעמה להתמודד עם חנות כשרה אחת, בית ספר יהודי קטנטן וגם עם הלוויה השבועית של קשיש שמשה נקרא להשלים בה מניין. אפשר להתחיל רק לחשוב על זה, לדעת, להתפלל. למחרת, ב”ויידע כל פעול כי אתה פעלתו”, ב”וישתחוו לפניך כל הברואים”, שמתי לב שנקודת המבט שלי התרחבה. גם אלה שעומדים מסביבי עכשיו, בחליפה יוקרתית ובשיער רטוב מגשם, סליחה, בעצם מג’ל, מפטפטים ומחכים לתקיעת השופר – גם הם חלק חשוב בסיפור הזה.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’