אלה שמונה הגיבורים הטראגיים של הבחירות לכנסת ה-22. מי יעץ להם?

במערכת הבחירות הקודמת לכנסת ה-21, הוכתרו כאן באתר חרדים 10 שמונת הגיבורים הטראגיים של המירוץ הכה-מפרך הזה.

אנשים, שבמחי החלטה אחת שאינה נכונה, מצאו את עצמם מחוץ לכנסת ובלי סיכוי אמיתי להיבחר. הרשימה כללה דמויות מרשימות כמו ציפי ליבני, עדינה בר שלום, אורלי לוי, איתן כבל ועוד.

הרשימה הקודמת: 8 הגיבורים הטראגיים

כבר אז הודגש כי לרוב, הפרשנות הפוליטית מתגלית במלא כוחה רק ‘כחכמה שלאחר מעשה’. כלומר היא נשמעת נהדר בפי הפרשנים הפוליטיים באולפני הטלוויזיה המתארים את ההחלטות הנראות כעת – מול המציאות הנצפית, כחסרות כל היגיון, שגויות ואפילו מגוחכות.

הכל, כולל מעריציהם של הנביאים המודרניים עמית סגל, רביב דרוקר ואמנון אברמוביץ, שוכחים, כי ברגע נתון השיקולים שנדמים עתה חסרי פשר נתפסים כהגיוניים לחלוטין באותה שעה.

ועם זאת כמיטב המסורת, גם לבחירות הללו גיבורים משלהם, וגם הם ראויים לתואר הבלתי מחמיא: הגיבורים הטראגים של בחירות 2019 מועד ב’.

אביגדור ליברמן

מה עושה פה האיש, שביצע על פי כל הערכות את אחד מהמהלכים הפוליטיים המוצלחים בחודשים האחרונים?

ליברמן הוא אחת החידות הגדולות של הפוליטיקה הישראלית. יו”ר ישראל ביתינו, נוכח בחיינו כבר עשרות שנים, ובאופן כמעט סוריאליסטי מצליח בכל פעם להיחבר חרף העובדה כי הוא מעולם לא ביצע ולו הבטחה אחת מן העשרות שפיזר.

‘חוק נאמנות’, ‘גיוס בחורי הישיבות’, ‘נישואים אזרחיים’, ‘עונש מוות למחבלים’, ‘חיסול הנייה ב-48 שעות’, ‘שיפור מצב העולים’, הם רק חלק קטן מהצהרות הרהב של האיש המזוקן. הוא הוציא לפועל עם חבריו החרדים אריה דרעי ומשה גפני עשרות מהלכים פוליטיים ואז טען בתוקף כי הוא הוא ‘הלוחם הגדול’ כנגד החרדים.

הוא הצליח להיכנס ואז להתפטר לא פחות מ-5 פעמים משלש ממשלות קוטביות בזהותם – שרון, אולמרט ונתניהו – ואיש לא העלה את השאלה: מדוע נכנסת איפא מלכתחילה לממשלות כה שונות? היכן, או האם כלל קיים ‘עמוד השדרה’ שלך?

אז איך הוא מצליח להיבחר שוב ושוב? אפשר שקולו המונוטני והקשוח של העולה הרוסי כמו גם חזות הבריון בה ניחן, עומדים, כנראה, לזכותו והוא מצליח לעשות את הבלתי יאומן. ה’כריכה הריקה’ הזו, במובן הפשוט ביותר של המילה, נתפסת בכל פעם מחדש כהבטחה הגדולה של מערכת הבחירות.

אז היכן הטעות? בדיוק כאן, בין דפיה הלבנים של הכריכה הריקה. הפוליטיקאי חסר התוכן הזה, עשוי היה לשמש ללא הינד עפעף כשר ביטחון אילו רק היה מקבל את הצעותיהם הנדיבות באמת של דרעי וגפני סביב חוק הגיוס. ייתכן שהוא אף היה מצליח לנגוס בכוחו של נתניהו בתוך הליכוד וביום עם ראות טובה מאד אולי אפילו לחלום על כבישת כסאו ביום שאחרי.

כעת, נהנה ליברמן מסקרים מחמיאים של עשרה מנדטים, אולם לכל ברור כי הסבירות למנפם לתפקיד בכיר בממשלה, נמוכה לאין ערוך מזו שהיתה אך לפני שלשה חודשים עם חמישה מנדטים.

השאלה שליברמן יצטרך לשאול את עצמו ב-16 לספטמבר תהיה, האם 24 שעות מאוחר יותר הוא ימצא את עצמו באפוזיציה, עם תכנית זחילה בעוד חודשים ספורים לממשלה, ואז התפטרות קולנית, והובלה חוזרת לבחירות מוקדמות? או שמא יהיה זה כבר צעד אחד יותר מידי גם לתומכיו הנאמנים ביותר של הבריון הורבלי?

אלי ישי

גילוי נאות: אלי ישי כיכב גם ברשימה הקודמת אולם נדמה כי האיש חסר המזל, שהנהיג את ש”ס במשך 13 שנים מנסה ומתאמץ, ככל אשר לאל ידו, להיכשל, לטעות ולשגות שוב ושוב.

כפי שציינו אז, בניגוד לנאמר במבוא, ההחלטות של ישי נראות חסרות היגיון גם בהתחשב בעובדה כי הוא זכה ל-125 אלף קולות כשרץ בראשות תנועת ‘יחד’.

האיש, ששימש בתחילה כעוזרו של מייסד ש”ס אריה דרעי, הופקד על התנועה כשהאחרון ריצה את מאסרו, וכשזה שב ‘לקבל את הפיקדון’ מאן לקבל את חוקי המשחק. לישי הוגשה הצעה שנדמה שהיום היה עט עליה בשתי ידיים: מקום שני במפלגה, ושר מטעמה.

אבל ישי סרב. הוא רצה להיות בראש ולא היה מסוגל לקבל עליו את מרותו של היו”ר הישן. במקום זאת, הוא בחר להתמודד עם דמויות כמו ברוך מרזל וד”ר מיכאל בן ארי, ולטעון בעזות או בחוסר מודעות מוחלט – כי הוא ‘ממשיך את דרכו של מרן’.

מה עבר לו בראש? איך הוא התמודד עם הטיעון החרדי שבו עשה הוא עצמו שימוש שנים רבות, כי משעה שהרב קבע מי יהיה היו”ר הרי שעליו לקבל זאת?

הסוף כידוע היה כואב, בבחירות 2015 הגיע ישי אל סף האחוז החסימה, ובבחירות 2019, חבר ל’יהדות התורה’ כשלכל היה ברור, כי מהאשכנזים שהשליכו בעבר את הרב יצחק פרץ לכלבים, הוא לא באמת יזכה לתמורה כלשהי.

אבל אז הגיעו בחירות 2019 ב’, וישי יכל לזנק שוב אל ה’גלגל’ כלשונו של שרון. להכריז כי הוא מבקש לחבור אל ש”ס ויסתפק אף בתפקיד זוטר של מנכ”ל משרד נידח תחת מרותו של יו”ר התנועה. הקהל של ש”ס כידוע – סלחן וטוב לב. הוא היה מתקבל בזרועות פתוחות, ומשם הדרך אל לב הקונצנזוס החרדי, היתה, אולי לא קלה, אך בהחלט ריאלית. בחלום אוטופי ניתן לדמיין אפילו את ישי מחליף את דרעי במידה והלה יאלץ [שוב] לפנות את כסאו.

אבל ישי שוב ממאן. שוב מפלרטט עם דמויות כמו ליצמן וגפני, שבמשתנה הזה, אינן שונות במאום ממרזל ובן גביר, ושוב, קרוב לוודאי, ימצא עצמו חסר כל רלוונטיות כשהוא מתקדם לשנתו ה-60.

ניצן הורוויץ/ סתיו שפיר

לא מעט ביקורת ארסית ספגו שני האישים הללו – שפיר והורוויץ לאורך השנים, ועם זאת נדמה כי מעולם היא לא כללה טיעונים המפקפקים ביושרם, בחריצותם ובדאגתם האזרחית הכנה של שני האנשים הללו. מרצ בכלל והורוויץ בפרט נתפסו תמיד כמפלגה ‘הטהורה’ של הפוליטיקה הישראלית, האידיאולוגית והעקבית שמוכנה לשלם מחירים גבוהים עבור הצגת עמדותיה כפי שהן.

שפיר, חרף נרגנותה המעיקה, התאימה מן הבחינה הזו ככפפה ליד למפלגה הישרה והקטנה הזו, ונדמה כי החבירה של השניים היתה אך מתבקשת.

אלא שאז בחרו שני האנשים התמימים הללו לקשור את גורלם באחד הדמויות האומללות, שלא לומר פתטיות, של הפוליטיקה הישראלית בשנים האחרונות: אהוד ברק – ראש הממשלה לשעבר, שהחל להעלות בשנים האחרונות כשהוא נושק לגיל השמונים סרטונים מביכים כנגד ראש הממשלה נתניהו, כמו גם כנגד ראש הממשלה לשעבר אולמרט.

בהמשך התברר כי הסרטונים הפתטיים היו החלק הפחות גרוע.

עסקאות מוזרות אותן סירב להסביר נרקמו בינו לבין גופים בינלאומיים החלו לככב במהדורות החדשות, כשלשיא הגיע פרסום ידידותו עם איש עסקים מליארדר, הנאשם במעשים חמורים. על מה חשבו שפיר והורוויץ כשחתמו עם האיש השווה מן הסתם בין חמשת אלפים לעשרת אלפים קולות? האיחוד הגדול אותו הבטיח הפוליטיקאי הכושל לא צלח, ואת ששת המנדטים המובטחים להם בסקרים היו משיגים השניים ללא כל ספק גם ללא עזרתו.

זו אמנם רק השערה, אולם מותר להניח שבלעדי ראש הממשלה הכושל בתולדות המדינה, הם היו מקבלים גם תשעה.

עמיר פרץ

עמיר פרץ מעולם לא היה פוליטיקאי גדול ונדמה שאיש גם לא ציפה זאת ממנו.

האיש עם המגאפון מהפגנות ההסתדרות אף פעם לא נשמע מספיק רציני כשהבטיח כי אם רק יבחר שכר המינימום יעלה לארבעים שקלים.

למה רק ארבעים? למה לא שמונים? למה לא תשעים? הכי טוב מאה – מספר עגול.

אבל גם לאנשים בינוניים יש מקום בפוליטיקה הישראלית, ופרץ הצליח תמיד להישאר ‘על הגלגל’. פעם היה זה ממקום טוב בצמרת העבודה, פעם היה זה במפלגתו הקטנה ‘עם אחד’, ופעם במפלגתה של הזיקית הפוליטית המרשימה ביותר בהיסטוריה הפוליטית של מדינת ישראל – ציפי ליבני.

בהמשך הוא חזר כמובן ל’עבודה’, מבלי שאיש זכר לו את קרטועיו ודילוגיו ממפלגה למפלגה. אחרי הכל, להבדיל מציפי ליבני, מעולם לא ציפו ממנו לגדולות והזגזוג המרשים נסלח.

אלא שהפעם עשה פרץ הימור אחד גדול מידי. הסבירות כי יחצה את רף חמשת המנדטים נראה כבר מתחילה לא מרשים במיוחד, והאיחוד של מפלגת השמאל עם אשת ‘ישראל ביתנו’ אורלי לוי עשוי לדעת לא מעט הערכות למחוק את ‘העבודה’ כליל מהמפה הפוליטית.

כל שנדרש מהאיש הלא מרשים הזה היה להתאחד עם שפיר והורוויץ, להותיר את הנטל הפוליטי ברק מחוץ למערכת ולגרוף מעט יותר מ-12 המנדטים אותם יקבלו מן הסתם כעת שתי המפלגות יחד.

שרה נתניהו

אם יפסיד ראש הממשלה את הבחירות הקרובות בקונסטלציה כלשהי, הרי שיוכל להאשים בכך רק את רעייתו.

על פי הפרסומים, שהכחשה מסיבית לא ניתנה להם, הטילה הגברת הראשונה וטו על צירופה של איילת שקד לתנועת הליכוד ובכך מחקה בין 5-7 מנדטים למפלגת השלטון.

היא עשתה יותר מזה: היא גרמה לשני הפוליטיקאים הכושלים, בנט ושקד, לא רק לחזור לשדה הפוליטי, אלא אף לעמוד באופן מעורר השתאות בראשות מפלגה המונה, על פי הערכות, לא פחות מ-10 מנדטים. במקביל, הלוזרים הנצחיים, בן גביר וברך מרזל  מבטיחים בהן צדקם לרוץ עד הסוף ולשרוף כמאה אלף קולות למחנה הימין, כשלצידם הצליח ברגע האחרון להיחלץ בעליזות מפחידה משה פייגלין והזיות בית המקדש – ולפגוע עוד קצת במחנה הליכוד.

מה ההיגיון בכך? מי השיא את העצה הגרועה הזו?

נתניהו, אמר פעם רביב דרוקר, הוא ריאל-פוליטיק מושלם. הוא ראש הממשלה המציאותי ביותר המסוגל לבצע מהלכים מרשימים, גם אם לא נוחים, על מנת לשרוד. אלא שגם לאי-נוחות מסתבר יש גבולות, והיא מסתיימת כנראה במה שמכונה ‘שלום בית’ של בנימין אחד מרחוב בלפור.

אבי גבאי

חרף כל הלעג שניתך על יו”ר העבודה לשעבר, קשה שלא להתרשם מהדרך שעשה הצעיר המרוקאי מדירת שני החדרים בה גדל ללשכת מנכ”ל בזק ומשם, בתוך זמן קצר ומעורר התפעלות, לכיבוש כיסא יו”ר מפלגת העבודה.

אלא שבעבודה כמו בעבודה משך חייו של היו”ר כל-כך קצרים וגבאי שהיה מודע לכך היטב לא הצליח למנף את התרבות הקלוקלת הזו.

במה דברים אמורים?

תפקיד יו”ר העבודה, אייש דמויות [אהוד ברק, יצחק הרצוג, עמיר פרץ] שפעלו באופן כה תמוה עד שנדמה כי כל מהלך שפועל האיש שנמצא בפוזיציה הזו היה מתקבל בהבנה.

כך, למשל, אין כמעט מי שמקבל היום בתימהון את הנחת העבודה כי פרץ ולוי יחברו לנתניהו לאחר הבחירות – קונסטלציה שהיתה נראית כה הזויה רק לפני שנים ספורות.

אילו היה אבי גבאי מצטרף לקואליצית נתניהו בתפקיד שר האוצר ומונע את הבחירות, הוא לא היה זוכה רק להיות אחד מהאנשים המשפיעים על התנהלותה של מדינת ישראל, אלא היה אולי זה שמצליח למנוע את מחיקתה של המפלגה הכה ותיקה הזו מהמפה הפוליטית.

הפרשנים

בבחירות הללו, יותר מתמיד, מתגלים שוב הפרשנים הפוליטיים בקלונם.

מדוע? מפני שעל אף העובדה כי העפר המכסה על ערוותם מן הבחירות האחרונות עדיין תחוח, הם כבר מכריזים קבל עם ועולם כי ‘תם עידן נתניהו’, אך גם כי נתניהו כבר ‘סגר עם גנץ’, אמנם ‘כחול ולבן תתפרק מיד לאחר הבחירות’, אך בו זמנית ‘גדעון סער וח”כים נוספים סגרו ‘דיל’ עם לפיד’.

הפרשנים הללו, שמרוויחים בחודש חלש משכורת ממוצעת השוות ערך ל-30 משכורות של אברך בכולל ‘חשוב’, היו אלו שטענו בבחירות 2013 שיאיר לפיד לא יעבור את אחוז החסימה [19 מנדטים], שזו הקדנציה האחרונה של נתניהו [6 שנים חלפו מאז], שאריה דרעי ובעיקר ש”ס נמצאים בישורת האחרונה שלהם [8 מנדטים], שפייגלין יהיה הפתעת הבחירות [2.74 אחוזים], שכניסת אהוד ברק תשפיע על המפה הפוליטית [הי ג’פרי], ושהם פרשנים פוליטיים [אחת משתי המילים אינה נכונה בהכרח].