הטקסט של אברי ‘העיף’ את ידידיה. וזה כלום לעומת המונולוג של לינור

1.

לא בכל יום אתה קורא טקסט, ויודע שזו הפעם הראשונה שאתה קורא אותו מתוך מיליון פעמים שעוד יגיעו.

מדריכות בתנועות נוער יעתיקו אותו לחניכים בפעולות מושקעות, חברי כנסת דתיים יצטטו אותו מעל דוכן המליאה, והוא יפתח את הפאנל האלטרנטיבי בתשעה באב בכיכר רבין בתל אביב בשנת תשפ”ט עם אישי ציבור שוחרי שיח, כמו למשל יו”ר מכון התקנים בני גנץ.

אני לא מתכוון לטקסט של ברל כצנלסון על תשעה באב, אלא לזה שכתב השבוע אברי גלעד:

“מה הייתם מרגישים אילו ידעתם שבעוד כמה דורות נכדי-נכדיכם היו מתעלמים בהתרסה מיום הזיכרון לחללי צה”ל? הרי אז כבר יהיה שלום, ואף אחד לא יידע מה זה חלל מלחמה. הצפירה תבאס אותם, הם יתייחסו בזלזול למי ששומר על זכר היום הזה ויקראו לו דוס.

הם ייאבקו על זכותם לפתוח בתי תענוגות בערב יום הזיכרון, וייצאו לבלות, אפילו במפגיע. בתשעה באב זה מה שאנחנו, רוב החילונים, עושים לזכר נטבחי יהודה על ידי הרומאים בשנת 70 לספירה. מאות אלפים נרצחו בארץ, ואלה שלא, הובאו לרומא להיות עבדים ושפחות. משם התפזרו לכל העולם.

זו הייתה הנקודה שבה נופצנו, כעם. אז איך זה שרק דתיים עוסקים בזה? מה, יש להם זיכרון יותר ארוך? האם חילוניות מכתיבה גם שכחה מוקדמת? ואם כך, במה מלאה עגלתנו, ושמא היא באמת ריקה, כפי שטוענים עלינו הדוסים? ומה עם השואה? מתי נשכח אותה?

אני לא מת על ימי צום, וגם אי הקפדה על היגיינה אישית ליממה שלמה לא עושה לי את זה. אבל זה שאני לא מתחבר למנהגי האבלות היהודיים לא אומר שאני צריך להתנתק מהשורש שלי, מהסיפור שלי, מההיסטוריה שלי.

הכאב הזה, שנגרם בשנת 70 לרבים כל כך מבני עמנו, זרם וזורם בכלי הדם שלנו באלף ורסיות שונות, שמקורן אחד: חורבן הבית, חורבן הארץ, חורבן העם. זה לא קרה לאצטקים, לשוּמרים, למאורים. זה קרה לנו, פה. מי שמתעלם מהיום הזה, ואפילו במחשבה, מפסיד תחושת שייכות עמוקה, שנותנת זהות אמיתית בעידן של פוליטיקה של זהויות מומצאות”.

כבר שנים שאברי גלעד עובר מסע מהשמאל החילוני אל הכיוון היותר שמרני-לאומי-ימימאי, אבל לאחרונה זה נוגע יותר ויותר בליבה, ביהדות עצמה.

“ניסיתי את שתי האפשרויות”, הוא מסיים, “רוב חיי ניסיתי איך זה להרגיש לא שייך. בשנים האחרונות אני מנסה להרגיש שייך. בשבילי, להיות שייך עובד יותר טוב. שייך לעם ישראל, על ההיסטוריה שלו, על הכאב שלו, על ההווה שלו, על העתיד שלו כאן, שנעוץ בשנה ההיא, לפני 1,949 שנים, שנת 70 לספירתם”.

2.

עד כאן אברי גלעד. מילים כדורבנות. אבל הטקסט הנוקב הזה הוא עוד כלום לעומת המונולוגים של עירית לינור. לדעתי, במקביל להמולת הבחירות האנטי-דתית המבאסת, בניגוד לכפייה הליברלית שראינו השבוע בעפולה, בניגוד לשיח ה”הדתה” בתקשורת – בעולם האמיתי, או לפחות בעולם החושב, מתרחשים תהליכים הפוכים לגמרי.

קחו את אברי גלעד ועירית לינור כדוגמה. שני אבירי התרבות החילונית הישראלית, כל אחד בתחומו, אינטליגנטים, מבריקים, מצחיקים, חתומים על אינספור תוכניות טלוויזיה במקרה שלו וסדרות וספרים מצליחים במקרה שלה. ופתאום – אולי זה הגיל, אולי ניסיון החיים, אולי ההיכרות עם העולם הדתי מקרוב – משהו משתנה.

בתשעה באב, אחרי הקינות, נסעתי לקחת את הילדה הקטנה שלנו לקייטנת תשעה באב, ובדרך שמעתי בגלי צה”ל את לינור אומרת לקובי אריאלי את המשפטים הבאים: “לדתיים יש משנה סדורה, הרגלים סדורים ומצוות סדורות. אתמול, בליל תשעה באב, היינו בעיר דוד. ואז הושיבו אותך ואותי ואת הרב חיים נבון על שרפרפים נמוכים ובלי משענת. לא היה נוח.

“אז שאלתי את הרב אם זה קטע של תשעה באב, כי אני הרי עגלה ריקה, והוא אמר: כן, יושבים נמוך. אז דתיים יודעים מה לעשות. יודעים שלא לובשים דברים שיש בהם עור, למשל, ולא אומרים שלום, והחילונים, לעומת זאת, אני תוהה אם יש חילונים שיש להם מחשבות על מהותו של היום”.

3.

וכאן התחילה שעה שלמה, ספיישל המילה האחרונה לתשעה באב, שבה לינור קראה למאזינים לכתוב בדף הפייסבוק של התוכנית רעיונות לשימור האבל על חורבן הבית. והיו גם ראיונות. אריאלי פנה למרואיין הראשון ש”נארח בסוכת תשעה באב שלנו”, ולינור הגיבה: “רגע, קובי, באמת יש דבר כזה, ‘סוכת תשעה באב’? אתה יודע שאני חילונית, אתה יכול להעביר אצלי הכול”.

זו הייתה רק ההתחלה של ההתחלה. המרואיין, יאיר שלג, שמע ממנה את השאלה הבאה: “כשאתה כותב במאמר שלך ב’מעריב’ על תשעה באב, הדימוי על סיפור החורבן הוא כאילו מודרני, חילוני, כאילו זה אסון הומניטרי. אפשר להתייחס לזה בלי לדבר על החורבן הדתי, על המשמעות הדתית של תשעה באב? אפשר להוציא את אלוקים מהסיפור הזה ומהסיפור הישראלי בכלל?”.

שלג ענה, אבל לינור לא הרפתה: “אתה יכול לעשות את זה בלי קדושה? תראה, חלק מהסכסוך שעדיין מתקיים על ירושלים, זה שיש ציבורים גדולים שמוכנים לקבל את הקדושה של העולם המוסלמי, שמציין שם עכשיו את חג הקורבן, עיד אל אדחא, אבל מתקשים מאוד לקבל ולאפשר לקדושה להתקיים גם אצל יהודים.

“יש פה ציבורים גדולים שאתה מפחד להפחיד אותם עם הדיבורים על קדושה ועל אלוקים ולכן אתה הולך למחוזות כאלה היסטוריים והומניטריים, שהם נכונים, אין לי ויכוח איתם, אבל ברגע שאתה מוותר על הדבר הזה, שהוא כאילו יותר קשה לעיכול מבחינת החילונים, אתה בעצם מוותר על הכול… אולי אתה צריך להסביר לנו מה זה אומר בית מקדש, לא לפחד להגיד: כן, יש שאיפה כזו. זה טוב שיהיה שם בית מקדש”.

הם עברו לדבר על זיכרון השואה, ועל כך שבניגוד לתשעה באב – מהאסון הזה יש לנו תיעוד ותמונות.

“כשאין תמונות”, אבחנה לינור, “אחד הדברים שטובים באמת בסיפור הזה הוא שהדתיים משמשים מעין ‘סוכני זיכרון’. הדתיים מתאבלים על בית שחרב לפני אלפיים שנה ומקיימים את הטקסים באדיקות וכך נשמר זיכרון שלא צריך תמונות, לא צריך סיפורים נוגעים ללב, לא צריך כיסוי של CNN.

אם אתה עושה את הוויתור הזה לחילונים, זה יכול לעלות גם בגורלו של יום השואה, זה רק עניין של זמן. אם אתה לא מעגן את זה באיזושהי מסורת, מנהגים, טקסים, אז בעצם – ואני לא אומרת את זה סתם בשביל הוויכוח – אני חוששת שכאשר ניצול השואה האחרון ילך לעולמו, יום השואה יהיה מין יום כזה שבשביל החילונים יהיה כמו תשעה באב. גם אז יהיה דיון ברדיו בין אדם דתי שנסך תוכן דתי ליום הזה ובין חילוני שישאל: בשביל מה צריך לציין את זה? זה היה מזמן. זה החשש שלי מהזיכרון החילוני, שהוא זיכרון שצריך תמונות”.

4.

אני מאזין ללינור עוד מהימים שבהם הייתה הקונטרה מול אורי אורבך ז”ל. וואו. עברו מאז כבר כמעט עשרים שנה. הייתי אז חייל. חתיכת זמן. אבל האמת? כשמסתכלים על המסע שעשתה לינור בתקופה הזאת, על הדרך שעברה, על קפיצת הדרך – עשרים שנה זה כלום. כמה אנשים דעתניים, הכי דעתניים בעולם, זזים ככה בעשרים שנה בלבד?

לינור קטעה את המחשבות שלי כשהתחילה לספר בהתלהבות על מה שמסמלת בשבילה תפילת ערבית. תפילת ערבית הכי שגרתית ויומיומית: “יש חורים בזיכרון החילוני, קובי. אתה מקיים טקסים. אף אחד לא צריך להזכיר לך מה לעשות, אתה יודע מה קורה בבוקר ומה קורה בערב. הייתי בכנס של ‘צהר’ ברעננה, ולפני שנכנסים לאולם להרצאה שלי אתה רואה שהעניין מתעכב, כי עומד מניין ומתפלל ערבית. אתם יודעים מה לעשות.

“אני חושבת שטקס זה דבר שהוא מאוד מאוד מאוד חשוב (שלוש פעמים “מאוד”, ספרתי), ולפעמים, קובי, האדם הוא בסך הכול חציר וקש. הוא לא תמיד מצליח לזכור לאורך זמן דברים שקרו לו עצמו – אז שיזכור דברים עם איזה אלמנט לאומי, דברים שלא קרו לו ולא לאבא שלו ולא לסבא שלו!?”

וכאן היא עברה לדבר על המהומות האלימות שהתרחשו ממש באותם רגעים בהר הבית: “אני זוכרת את חבר הכנסת אחמד טיבי יושב באולפנים ומדבר על בית המקדש בהר הבית כנרטיב ולא כעובדה היסטורית מוכחת. לכן בנו שם מסגדים, כדי להכחיד את הדת שהייתה קודם. ולכן חילונים שרוצים לומר ‘יש לנו את תל אביב, מי צריך את הר הבית’ – טועים. זה לא נכון.

“אין תל אביב בלי הר הבית, וזה הסיפור. זה הסיפור היהודי. לא הסיפור המוסלמי ולא הסיפור הנוצרי – הם הצטרפו אחר כך. זה הסיפור היהודי. היה בית מקדש בהר הבית, וזה הסיפור של הארץ הזאת והמדינה הזאת, ומי שינסה להעלים עין ימצא את עצמו בלי תל אביב. תל אביב תלויה לא רק בירושלים אלא בהר הבית עצמו.

“לעיתים אתה צריך פשוט להיות שם כדי שזה יכה בך”, סיימה. “אתמול הייתה הפעם הראשונה שלי בעיר דוד. הייתי בכל מיני אתרי עתיקות בארץ ובעולם, אבל הידיעה שישבנו בבית שרוף שהוא מתקופת התנ”ך… אתה מבין את גודל ועומק הסיפור הזה, ועד כמה הוא עדיין נכון. ביקור בעיר דוד הוא עניין שיכול להועיל להרבה אנשים שאולי מרגישים בלבול קיומי, מאיפה הם באו, לאן הם הולכים. אנחנו באנו מהתנ”ך, חבר’ה”.

5.

רציתי לסמס ללינור, לכתוב לה כמה הדברים שלה בדרך לקייטנת תשעה באב הפכו לי, כאדם דתי, את היום הקשה הזה, על כל הלכותיו ומנהגיו, למשמעותי. פתאום אפילו חיכיתי לסתם תפילת ערבית של חול.

אבל בסוף ויתרתי.

גם כי קצת התעצלתי בצום, וגם כי חששתי שהיא תחשוב שאני סתם צוחק עליה וממציא דבר שנקרא “קייטנת תשעה באב”.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’