בין התהילים על ריצפת הכפר הערבי ליהדות הפלקטית של יובל דיין

מה מצאתי על ריצפת שטיפת הרכבים בכפר הערבי, למה זה כל כך הכעיס אותי, ואיך הצלחתי להאשים בזה את יובל דיין?

תחילת המעשה, הלא מאד מורכב, בנסיעה לכפר ערבי הסמוך למקום מגורי על מנת לשטוף את מכוניתי במחיר של בני דודים.

בעוד אני ממתין לסיום מלאכת השטיפה, אני מבחין בתהילים מתגולל על הריצפה, בכרטיס ‘קריאת שמע’ ובקונטרס ‘הדרת קדש’ הכולל חידושים והערות על יום הכיפורים.

הרמתי את שלשת הפריטים וניגשתי למנהל הערבי, שעסוק היה במכשיר הטלפון.

“של מי זה”? שאלתי.

הוא הרים את עיניו בקושי מסוים ורק אמר: “אתה יכול לקחת את זה”.

בבית, כשאני כועס באמת, הנחתי את זה בגניזה.

למה זה כל כך מרגיז? לא רק בגלל העובדה שספרי קודש זרוקים על הריצפה בין בקבוקים, עיתונים ישנים ומוצץ מרופט, אלא בגלל בעליהם חדל האישים.

הנהג החרדי שהגיע לשטוף את המכונית לא חשב אפילו להניח את פריטי הקודש הללו בתא הכפפות, בתא המטען, או אפילו אם הוא ‘קאלטר’ אבסולוטי להניחם בפח האשפה בשקית.

הוא פשוט לא חשב על כך. למה? כי זה לא עניין אותו. הם בפשטות, לא בעלי ערך עבורו. התהילים והקונטרס לא שונים מהותית, לדידו, מ’יתד’ נאמן או ידיעות אחרונות, הם נבדלים כן, מן הסתם ממטען הטלפון הנייד שברכב או מכיסא התינוק של ילדו.

•

אז איך יובל דיין – החסיד הלא מוכר שהפך בפוסט ניו-אייג’י לא מרשים ל’אחד מגדולי מחזירי התשובה’ – קפץ לי פתאום?

כי הטקסט המבולבל של יובל דיין – אותו הצלחתי לפענח בקושי מסוים – מצביע על כל מה שכל-כך מסוכן ביהדות הניו-אייג’ית, החוויתית, האקסטטית.

האמונה הזו, שמכוונת – לפני הכל – כלפי האדם ולא כלפי הא-ל, איננה אמונה פסולה, אך היא נחותת דרגה. היא משועבדת לחוויה, לאקסטזה, לרוחניות המשכרת חושים. רק שאלו, כמו שלמד דיין בדרך הקשה, עלולים יום אחד להיעלם, או כפי שכתב ביושר: ‘פשוט נגמר לי’.

ה’מצוות המעשיות’, המשעממות, הריטואליות, הבלתי נגמרות שמכוונות כלפי הקב”ה וכלפיו בלבד הן מהותה של היהדות שמתגלמת בקבלת ‘עול מצוות’ של האדם כערך מחייב.

זה מעצבן, זה נראה לפעמים חסר משמעות, אבל המאמין האמיתי יודע שהן בעצמן התוחלת וכמו שנאמר בפרקי אבות ‘שכר מצווה – מצווה’. דווקא הן, ולא ההופעות המביכות והבלתי פוסקות של החוזרים והחוזרות בתשובה בשנים האחרונות עם ‘סיפורי חיים ותובנות’ לפני קהל תמים ועדרי.

גם הנהג החרדי שאיפשר להשליך את התהילים וספרי הקודש לריצפת הבטון בדיר קאדיס, לא מאמין במיוחד במצוות הקטנות, ברגישות לפרטים הקטנים והמשעממים.

אפשר שהוא מוצא את העקצוץ הרוחני לו הוא זקוק כשהוא מפזם את מנגינותיו של הזמר החסידי שלמה קרליבך בליל שבת, או בהיטמעות בקהל משולהב סביב רב כריזמטי. אין בכך כל רע, כולנו בני אדם ובסופו של יום זקוקים לחוויות, לריגוש וללהט רוחני, אך נדמה שמוטב היה אילו היה דואג מעט לפני המנגינות והניתורים להניח את התהילים בתא הכפפות.