ביקשה מחרדי לשמור על הרכב – וצעדה קילומטרים עם 4 בנות

עינת הלוי־לוין עשתה אמש (שלישי) את דרכה לבית שמש עד שנקלעה, כמו אזרחים ישראלים רבים, להפגנה של יוצאי אתיופיה. ברכב היו עמה ארבע בנות, ביניהן בתה שחגגה יום הולדת 8.

בריאיון לאסף ליברמן וקלמן ליבסקינד בתוכנית ‘קלמן-ליברמן’ בכאן רשת ב’ סיפרה עינת איך ביקשה מזר חרדי לשמור על האוטו שלה – וצעדה את דרכה הביתה.

לוין סיפרה כי אחרי שעה וחצי באוטו, כבר לא הצליחה להשאיר את הבנות במכונית משום שהן היו צריכות להתפנות והיו רעבות. “ב־19:30 הורדתי אותן בזהירות מהרכב, והבת שלי הייתה באפיסת כוחות. הלכנו לצומת וראינו נשים מבוגרות מפגינות. אמרתי להן – ‘הנה תראו זאת מחאה ודמוקרטיה’. סיפרתי להן מה קרה בצורה שמתאימה להן. הן פגשו מורה מהבית ספר שלהן, הצטלמו איתה, היא הסבירה להן למה הן מוחות. ואז הייתה שמועה שב־20:00 מפנים את הצומת”.

לטענתה, מה ששבר אותה לא הייתה ההמתנה הארוכה בפקק, אלא הסלמת המחאה. “מצד שמאל שלי אני רואה חברה, יוצאי אתיופיה, מכסים את הפנים. ראיתי צמיגים. אבל לא ראיתי משטרה בכל השלב הזה. נערים וגברים שמו חולצות על הפנים והביאו חומרים דליקים. התחלתי להילחץ להשאיר את הבנות במצב הזה כשאנחנו על הצומת. אחד הצעירים הכניס משהו למכנסיים ולא ידעתי אם זה סכין או שבר בקבוק. כאן התחלתי לפחד”.

בשלב הזה החליטה לנטוש את הרכב: “התחלנו לראות צמיגים בוערים, שמענו קולות, אנשים היו על הרכבים ואמרתי שאני לא משאירה ככה את הבנות. אני מחליטה לנטוש את הרכב ולהחזיר אותן רגלית הביתה – מרחק של 16 קילומטר מהבית. פניתי לחרדי שישב לצד הנהג באוטו לידי ושאלתי אם יש לו רישיון. ביקשתי שיחנה את האוטו שלי בצד ברגע שזה יהיה אפשרי. לא הכרתי אותו ונתתי לו את המפתחות והקוד של הרכב.

“אמרתי לבנות ‘עכשיו אנחנו בנוהל של הרפתקה’. הודעתי להורים שאנחנו נפגש באחת הכיכרות בדרך כדי שיאספו אותן. הרגשתי כמו באפוקליפסה. בדרך כשהלכנו אמרתי שאני אצלם את כל ההפגנה כדי שלא ייגעו בנו.

“וככה הלכנו ובדרך ניסיתי לעודד את רוחן למה זה חשוב למחות. הלכנו 2 וחצי קילומטר באמצע כביש ראשי. כשהגענו למקום התקהלות עם ציר פתוח, זה היה נראה כמו אחרי אסון, רכבים באו לאסוף אנשים. ככה בסוף הגענו. והרכב – השארתי אותו לבחור. הוא לקח אותו לבית שלו ורק ב־23:00 הוא הגיע הביתה”.

הלילה, מבחינתה, הסתיים ברגשות מעורבים: “אחת הבנות אמרה שזה הלילה הכי טוב בחיים שלה אבל הבת שלי לא רצתה לאכול היום. היה לה מאוד קשה. זאת הייתה סיטואציה מאוד אלימה. אבל בתוך הכאוס הזה היה גם חסד, כמו עם החרדי והמורה האתיופית”.