האם העיתון של אריה דרעי מאותת לנתניהו שהוא הפך לברווז צולע

1.

המצב הפוליטי הלא פשוט, כאשר יו”ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן הפך את עורו וסובב גבו לחרדים, גרר תיאורים מעניינים בעיתונות החרדית בסוף השבוע.

הנה התיאור של ‘יום ליום’, כפי שהוא מתבטא בכותרת המשנה בשער החדשות:

“במפלגות החרדיות מבינים: הממשלה הבאה יכולה להיות עבורם ממשלה צרה צרורה. חלק מחברי הכנסת כבר מביעים חרטה על דחיית לפיד ומקווים שהסקרים ‘ידייקו’ כפי שהיה בבחירות האחרונות”.

בטור עצמו מתאר יוחאי דנינו שיחה שלו עם “אחד הח”כים בסיעת ‘יהדות התורה המאוחדת’ שאמר לו: ‘יתכן ושגינו מול לפיד. הייתה תקופה שהוא חיזר אחרינו ועשה הכל כדי שנהיה מרוצים אבל לא התייחסנו לדבריו. חלק אפילו לא דיברו איתו. אולי גם ניקו את החליפה כשלפיד טפח על שכמם’, הוא אומר ועוקץ את סגן השר ליצמן (‘מאוחדת’, אמרנו?!). אחרים עדיין לא ממהרים לחבק את לפיד, אבל בהחלט מנסים לבקוע בקיעים בכחול לבן, אולי בניסיון לתקוע ‘טריז’ בין גנץ ללפיד. אם להתרשם על פי ההתנהלויות לאחרונה, הם עושים זאת בהצלחה”.

2.

הפתיע ‘הדרך’ של ש”ס, שפרסם טור חריף, המתאר את מצבו הצולע של ראש הממשלה.

‘בין השורות’ מציע לנתניהו שלא לזלזל באיתות: דרעי הוא התומך הכי נלהב שלו במערכת הבחירות האחרונה, ואם אפילו ביטאונו מזהה צליעה, המצב לא פשוט.

הנה הדברים, בטורו של אשר מדינה, מזכיר סיעת ש”ס:

“את שובל האש שהופיע בשמים – כל מדינת ישראל ראתה. מטוסו הגדול והמפואר של בנימין נתניהו נאלץ לבצע נחיתת חירום על קרקע סלעית. הטייס הוותיק והמיומן הצליח לסכל השתלטות עוינת על תא הטייס ולהנחית את המטוס בשלום. לא בלי חבטות וזעזועים אבל בחתיכה אחת. ממשלת הימין ניצלה מחטיפה.

שבועיים אחר כך נתניהו עדיין יושב בתא הטייס, מנסה לאמוד את הנזקים, ומגלה שהם הרבה יותר חמורים מכפי שחשב. מנוע אחד יצא מפעולה, מנוע שני מקרטע, הכנפיים נסדקו קשות ונורה אדומה מאותתת על דליפת דלק מסוכנת. איך יוצאים מכאן? האם ניתן להתניע ולהמריא מחדש כאילו כלום לא קרה?

נתניהו מסתכל על ה’גוש’ שלו, זה שאך לפני כמה שבועות העניק לו 65 מושבים איתנים ומגלה שנעשה פירורים פירורים. על ליברמן אין מה להרחיב, הוא הפך לאויבו המוצהר והורחק מהגוש. מפלגות הימין משוסעות ומפולגות בינן לבין עצמן ומשמיעות זמירות חדשות בנוגע לנאמנות אליו. ‘האידיאולוגים’ שבהן כבר מכריזים בגלוי שהוא איננו ימין. אפילו מקהלת מעריציו בתקשורת הימנית מהרהרים הרהורי כפירה לגביו. ומה לגבי סיעתו שלו? גם שם התסיסה הפנימית מתחילה לצוף החוצה. המאוכזבים, הממורמרים, הנאמנים המושפלים והטוענים לכתר, כולם כבר מריחים את הדם של הפיל הפצוע ומנסים לשפר עמדות.

גם אנשי אמונו הקרובים ביותר החליטו לנטוש. יואב הורוביץ, ראש הסגל ומנכ”ל משרד ראש הממשלה ואחד מאנשי סודו היחידים של נתניהו, הודיע השבוע על פרישה. זו לא הייתה עזיבה של עייפות החומר אלא משבר אמון. משהו שם חרק בינו לבין הבית בבלפור (דרך אלגנטית לומר, הגברת שרה – ש.ר.), וגם מאבקי ההישרדות התכופים לא אפשרו קידום תהליכים מקצועיים. עוד לבנה בחומת ההגנה נפלה.

אם לא די בכל זה, הקרב המשפטי ממתין לנתניהו כבר מעבר לפינה, בלי אפשרות לדחות את השימוע האיום. אותו שימוע שתוכנן להתפוגג תחת חוקי החסינות בממשלה הבאה יפגוש אותו מיד אחרי הבחירות. לך תנסה להקים קואליציה בצליעה פלילית כזו. גם פרשיות רעייתו שבו וכבשו השבוע את הכותרות. אם זו פרשת המעונות בה היא נאלצה לחתום על עסקת טיעון ואם זה דיון פומבי ומביך בתביעה שהגישה עובדת לשעבר בבית ראש הממשלה.

נתניהו נמצא באחד מרגעי השפל הגדולים בקריירה הפוליטית שלו. הקוסם המהולל ששמעו יצא בכל העולם יידרש לקצת יותר מנאומים מלוטשים כדי להיחלץ ממצבו…כשבמחנה שלו מתפשטת אווירת מיצוי ממנו, כשגם תומכיו הגדולים מתחילים לראות בו את הבעיה ולא את הפתרון – עם זה קשה מאד לצאת לקרב ולנצח”.

3.

פחות מפתיע לקרוא דברים דומים בטורו של העיתונאי יעקב ריבלין ב’בקהילה’. ריבלין מעולם לא היה חסיד גדול של ביבי.

ריבלין מתאר איך במהלך המו”מ “הוא שרף זמן והתבטל עד השבוע האחרון”, איך בתקשורת, גם הימנית, וגם בקרב חסידיו האדוקים ביותר במגזר, “עיתונאים שהכול ידעו את הקשר הלא מוצנע בינם לבית ברחוב בלפור, החלו לתהות אם נתניהו הוא נכס לימין או שכבר הפך לנטל ויש לחפש לו יורש”.

על עזיבתו של יואב הורוביץ כותב ריבלין באופן מפורש: “טענות על התערבות של הגברת הראשונה בניהול הממלכה. אם זה היה רק ניהול עוד מילא. מהטענות עולה תמונה מדאיגה יותר של טרלול. לכאורה. לכאורה. בין היתר נטען כי הפיטורין של שקד ובנט שגרמו למחול השדים סביב חלוקת התיקים היו הגורמים שגרמו לאיש הפלדה הזה לקום וללכת”.

הנה הסבר נוסף. “הורוביץ קרא כנראה את המפה והבין שסיכוייו של נתניהו להקים את הממשלה הבאה לוטים בערפל. אנשים מסוגו שחושבים קדימה מעדיפים לעזוב קודם בראש מורם ולא כאלה שצריכים להישאר ולאסוף את השברים… כשהספינה טובעת, אומר פתגם עממי ידוע, העכברים בורחים”.

4.

לאריה זיסמן מ’יתד נאמן’ יש הסבר אחר לפרישה של הורוביץ מלשכת ראש הממשלה.

העומס והשחיקה.

“קשה לעבוד במשרד ראש הממשלה ואין זה משנה מי נושא בתפקיד הראש, נתניהו או אחר. מדובר בעבודה שוחקת ועמוסה, שאינה מותירה שום פנאי. זו הסיבה העיקרית לתחלופה הגבוהה של הבכירים במשרד הזה. אנשים באים והולכים ואיש אינו נשאר שם יותר מכמה שנים…

מיד כאשר הודיע על פרישתו החלו ‘אוהביו’ של נתניהו לשגר רמזים כי הורביץ לא הסתדר עם דרישות משפחת נתניהו לסידורים כאלו ואחרים ולכן עזב (מרצונו) את התפקיד. אלא שהרמזים הללו אינם בהכרח עומדים במבחן המציאות. כל בכיר שעוזב את הלשכה נתקל באופן קבוע בשמועות דומות, מה שהופך את העניין ללא אמין.

הורביץ החזיק בתפקיד המנכ”ל זמן קצר יחסית. לפני שנה החליף כאמור את אלי גרונר כמ”מ המנכ”ל ולפני כחודשיים זכה במינוי קבוע. אולם השנה הזו שחקה מאד את הורביץ כיוון שבמקביל המשיך לכהן כראש הסגל של נתניהו. מדובר בשני תפקידים שונים, אך עמוסים מאד. ראש הסגל הנקרא גם ראש לשכת ראש הממשלה הוא האחראי על ניהול סדר היום של ראש הממשלה, בעוד מנכ”ל המשרד אחראי על כלל פעילות המשרד ועל הקשר של פעילות ראש הממשלה עם כלל השרים..

..”בלשכת ראש הממשלה לא אהבו את הביקורת שנשמעה בתקשורת על ‘המצב הקודר’ כביכול בלשכה וציינו בהודעה רשמית כי ‘אנשי הסגל של ראש הממשלה נתניהו הם עובדים מקצועיים שעובדים לילות כימים למען הצלחתה של מדינת ישראל. כל טענה אחרת משוללת כל יסוד ונועדה להתנגח אישית בראש הממשלה”.

‘יתד’, חובה להדגיש, ממשיך לשמור אמונים לראש הממשלה, למרות שב’הדרך’ כבר ניתן לזהות חריקות. ב’המודיע’, מאז ומתמיד ביקרו את נתניהו.

אז ח”כי דגל, עדיין לימינך נתניהו. שים לב…

5.

הנה התרחיש של יוסף טיקוצ’ינסקי בטורו הפוליטי ב’יתד נאמן’.

לדעתו, מיד אחרי הבחירות יקפצו מפלגות האופוזיציה לעגלתו של נתניהו, “למרות הבוץ והרפש שהם מטיחים וימשיכו להטיח בנתניהו לאורך מערכת הבחירות, למרות כתב האישום המצפה באופק… למרות הכול הם מסוגלים לצאת במוצאי הבחירות למצלמות התקשורת ולומר במצח מקומט ובארשת מלאת חשיבות: הקשיבו נא בוחרינו היקרים, בחרתם בנו כדי להוביל שינוי ותפיסת עולם בה אתם מאמינים, ולכן יש לנו את האחריות לעשות זאת. כרגע נוצר מצב בו יונת השלום כבר משקשקת בכנפיה, אנו נמצאים בנקודת זמן היסטורית ולכן האחריות שלנו כלפיכם מחייבת אותנו להצטרף לממשלה ולפעול בה כדי לשנות מהלכים מבפנים ולעשות את השליחות שהטלתם עלינו.

הם יוסיפו כמובן הסתייגות שכל השותפות תהיה רק עד הרגע בו יוגש נגד נתניהו כתב אישום, אבל עד שזה יקרה בפועל יש לתת הזדמנות לדרך השלום והתקווה. הם יוסיפו גם את הטיעון האמיתי שסמוטריץ’, פרץ ואפילו בנט לא יאפשרו לנתניהו להוביל מהלכים שעלולים לגרור ויתורים מדיניים ולכן האחריות עכשיו היא עליהם להציל את נתניהו ולאפשר לו להקים ממשלה כדי לעשות היסטוריה שהשמאל מאמין בה.

לנתניהו לא אכפת שזה יקרה, הוא לא משנה את עורו והוא לא הולך בדרך הידועה לשמצה של אריאל שרון. נתניהו יודע היטב את מה שידידו הג’ינג’י בבית הלבן יודע גם הוא היטב בסתר ליבו, שלעסקת השלום אין כל היתכנות במציאות, אין הרבה סיכוי שזה באמת יוביל לפינוי יישובים או להחזרת שטחים בגלל הסירוב הפלשתיני העיקש. גם גנץ ולפיד מבינים זאת, אבל מה זה משנה, התכנית היא טריגר פוליטי נהדר וכולם יכולים לעשות בו שימוש.

כך כולם יכולים להרוויח. ממשלת אחדות כזאת יכולה למנות קרוב לשבעים חברים מהליכוד וממפלגות המרכז שמאל, אף אחד לא יצטרך שותפים נוספים, לא את מפלגות הימין, לא את המפלגות החרדיות, לא את ליברמן ולא את מפלגות השמאל הקיצוניות. מי שירצה בכל זאת להצטרף לממשלה היציבה הזאת יצטרך לעשות זאת במחירים הנמוכים שנתניהו ושותפיו החדרים יציבו. רוצים להצטרף? תתפשרו על מינימום. לא תתפשרו? יותר טוב, נשאיר את התפקידים למפלגות שלנו, למה לחלק את השלל סתם כך?

יתרון נוסף ענק שיהיה במהלך כזה הוא שבהכירנו את מערכת המשפט הישראלית ברגע שנתניהו יתחיל לדבר שלום, ההליך המשפטי נגדו ייעצר בחריקת בלמים מהדהדת. הרי הרדיפה המשפטית נגדו היא פוליטית מתחילתה ועד סופה ולכן ברגע שנשמט האינטרס הפוליטי, אף אחד כבר לא ימהר להגיש כתב איושם, לאף אחד כבר לא יהיה בוער להרחיק אותו מלפור, ממשלה כזאת יכולה להתנהל על מי מנוחות לאורך זמן”.

לא בטוחה שאין עיתונאים שלא יתווכחו על הקביעה הזו לפיה “הרדיפה המשפטית נגדו היא פוליטית”, ובטח כשמדובר בעיתונאים מ’הארץ’ או עיתונות השייכת למרכז שמאל, אבל המעניין הוא איך ‘יתד’, על שני כותביו הפוליטיים, מיישר קו עם נתניהו.

מה שנקרא, שותפות אמת בינו לבין ‘דגל התורה’. האם נתניהו יגמול למפלגה ביום פקודה? ממש לא בטוח.

6.

בעיתון ‘כפר חב”ד’ שוחח יוסף לוין עם הסוקר רפי סמית, תוך שהכתב מקדים ומציין כי “מועד ב’ של בחירות תשע”ט מספק לאנשי המקצוע העוסקים בתחום לא מעט אפשרויות להפיק את הלקחים וללמוד את הליקויים של הבחירות לכנסת ה-21”.

בהערה מודגש כ’הערת מערכת’ בסיום הכתבה: “כפי שהנחה הרבי, חב”ד אינה מתערבת בפוליטיקה, כך שאין בקיום ראיון זה משום נקיטת עמדה בנוגע לאופן ההצבעה”…

חשוב לזכור שהסוקרים פישלו במערכות הבחירות האחרונות פעם אחר פעם, אך אינם משלמים את המחיר, כאשר עיתונאים עדיין משחרים לפתחם הן לראיונות (כמו במקרה זה) והן בפרסום הסקרים אותם הם מפיקים. למה? לא ממש ברור. אולי משום שמדובר בסחורה מבוקשת מצד קהל הקוראים/גולשים.

סמית מודה שהיו נתונים שהם פספסו אותם. “הנתון הכי קשה שפספסנו במערכת הבחירות וההפתעה הייתה גם לרוב הסוקרים הוא הנפילה של ‘הימין החדש’. העובדה שהם לא עברו, באמת הייתה הפתעת הבחירות מבחינתי. הרי לא היה מצב שבו הם גירדו את אחוז החסימה מלמעלה לפני הבחירות, אי אפשר לומר שזה דומה לפייגלין. לאורך מערכת הבחירות הם קיבלו בין 6 ל-8 מנדטים והנתון הזה היה יציב יחסית”.

באשר לפייגלין, “בסקרים שאני ערכתי פייגלין לא טיפס, כמו שאחרים ראו. כל הפריחה שלו הייתה רכה מאד”.

ומה באשר לדעתו האם לנתניהו יש סיכוי להרכיב את הממשלה הבאה? ובכן, הוא נשמע מאד בטוח בעצמו. “בוודאי. זה כמעט קרה בבחירות האחרונות, אילו בנט ושקד היו נכנסים נכון שזה היה מגיע על חשבון מנדט של ‘איחוד מפלגות הימין’, אבל היום הייתה לנו ממשלה”.

גזרנו ונשמור.

7.

צודק הרב יעקב ב. פרידמן בכל מילה.

בסעיף 4 בטורו ‘בפנקסו של בן ישיבה’ דן פרידמן בנושא הישיבות, לרגל תחילת עונת הרישום לישיבות הגדולות.

“בתקופה הזו משננים בני הישיבות הקטנות שמות מפוארים של ישיבות יוקרה”, הוא מספר, ומוסיף כי “המאבק הזה מתמקד בצלילי היוקרה הישיבתיית ומתעלם מנטיית נפשו של הבחור ויכולותיו הרגשיות”.

“השאלה לאיזו ישיבה יישלח הנער היא גזר דין. אפשר לתלות בתקופה הזו ובחוסר הקשיבות שלנו לצרכי ילדינו את תופעת המשברים הרווחת היום יותר מאי פעם בתולדותינו וכמעט כל קושי שניתן למנות בקהילתנו.

“בגשתנו לחינוך נוער, אנחנו מתבלבלים קצת בין חובת ה’חנוך לנער’ לבין חובת ה’על פי דרכו'”.

הנה הדוגמה שהוא מביא:

“‘שמעתי שבזמן הבא נפתח במיר בית מדרש חדש’, מספר אב מסור לבנו, ‘עם שפיץ לומדע’ס של דוברי צרפתית, כדאי שתברר…’

‘אבל אני לא דובר צרפתית!’ תוהה הבחור.

‘מה משנה השפה!’, מתכעס האב, ‘אבל השטייגן! האווירה! אפילו הבן של הקלרמנים, נו, הצעיר הזה שלהם, כבר התקבל לשם!’…

עניין לעצמו הוא הבן של הקלרמ’נים. לכל אחד ה’קלרמן’ האישי שלו. שהישגיו יוצרים בתוכם רף חדש של ציפיות. אכזבות. וקנאות”.

כל מילה!

8.

בין הגיליונות המיועדים לקהל הנשי אהבתי במיוחד את כתבתה של אביגיל שיין, תחת הכותרת: “שקט! ההצגה מתחילה”.

הכתבה מתארת את מסיבות הגמר של כיתות ח’, שהפכו זה מכבר ל”הפקת ענק מרשימה וססגונית”. יש ילדות, אצלם התקופה תיזכר ב”זכרון מתוק ונעים”, אבל, “תהיינה גם כאלה שתזכורנה תקופה עמוסה רגשית ומייגעת”.

“ההצגה מתחילה”, היא מכריזה בפתח כתבתה, ומביאה שיח מרתק עם מארגנות וגם עם אמהות.

הנה דבורי, “אמא לתשעה ילדים”, המספרת שהייתה “נערה עם שילוב נדיר של מרץ כריזמה ושובבות מצד אחד, ומצד שני – מאד ממוסדת”.

במהלך החזרות למסיבת סוף השנה אחת מהחברות בכיתה, “בת שלא הייתה מאד מקובלת בחברה”, עמדה במקום הכי צדדי של המקהלה. היא התחננה שוב ושוב למורה שתחליף, “המורה התלבטה מי יכולה להתחלף בלי לעורר בעיות ואז היא חשבה עלי”.

בניגוד לאופייה הצייתני, הפעם דבורי התעקשה. “אבל אני רוצה שייראו אותי במסיבה”.

המורה הסבירה, שאותה עוד יראו הרבה, אבל חברתה בעלת סיכוי פחות לכך. דבורי נשכה שפתיים, אבל הנהנה לחיוב.

עד היום היא נושאת בליבה את הזיכרון הצורב.

וזוהי רק אנקדוטה אחת.

בהחלט כתבה מרתקת.