בסביבות 22:00 הוא קרס. אבל אחרי כמה דקות של תנומה קם שוב
1.
כשעמדתי בחצר הבית שברחוב בלפור, אמש, יממה וקצת לפני יום הבחירות, לא יכולתי שלא להיזכר בערב הבחירות הקודמות.
היה זה בפברואר 2015 כשהזמין ראש הממשלה בנימין נתניהו אליו לחצר עיתונאים, בלוגרים, ולשם שינוי נכללו במוזמנים גם עיתונאים חרדיים.
בדיוק כמו היום, הלחץ ניבט מפניו. זו לא הייתה הצגה, זה היה פחד אמיתי. הדיבורים על חקירת ‘תיק המעונות’ כבר ריחפו בחלל, ובימים בהם איש עדיין לא חלם שנגיע לתיקי 1000 ,2000, 3000, 4000 – מסיפורי חמגשיות וכיסאות גן ועד למעשיות מצמררות על צוללות. אבל האווירה אז הייתה כבר של ‘יש כחצי עם שרוצה שינוי, לא רוצה את ביבי בראש’.
אז נכון שרבים התקשו לראות בבוז’י הרצוג, יו”ר המחנה הציוני (במבט לאחור, הוא הביא הישג מזהיר של 24 מנדטים, למרות קמפיין ה’ערבים נוהרים’. חבל שמפלגת העבודה לא השכילה לשמר אותו) מחליף מתאים לנתניהו, אבל יש רבים בעם שמתקשים לראות את הרביעייה מתיישבת על כס ראש ממשלה ומתפקדת בהרמוניה.
והלחץ, כבר אז היה תולה בחלל.
2.
את האירוע אז יזם הבן, יאיר נתניהו. לשבחו ייאמר, שהארגון התבצע על הצד היותר טוב. בניגוד גמור ליום ראשון האחרון בבית שברחוב בלפור, כאשר האנדרלמוסיה שררה בכל פינה.
רוצים דוגמה? קחו.
בסוף השבוע האחרון הוזמנו נציגי התקשורת הדתית-לאומית לראיונות עם ראש הממשלה. בליץ של ראיונות. נדמה שאין כלי תקשורת שלא הוזמן. רק מקומם של ‘אצבעוני’ ו’זרקור’ נפקד. אחד האתרים שהוזמן, נאלץ אחרי המתנה של שעות ארוכות לשוב הביתה ללא ראיון, והצוות נאלץ לכתת רגליים מחדש ביום ראשון.
שעות ארוכות המתינו נציגי האתר בחוץ, בשמש הירושלמית, בעמידה, איפשהו ליד פתח הכניסה והאינטרקום. לא עמד לזכותם הטיעון כי הם פה ‘כבר פעם שניה’. גם אני מצאתי את עצמי שם שעות ארוכות. רק קצת אחרי חצות הבנתי ש’ביבי עייף’ והתפזרתי בלי ראיון. אצלי ה’אסון’ פחות נורא, באשר אני חובבת תיאורי צבע בטורים, הרבה יותר מאשר ראיונות מצולמים (ובואו נודה על האמת, את דף המסרים שלו שפך נתניהו בצורה כמעט זהה בכל הראיונות).
יש שחזרו ביום שני, לעוד שעות של המתנה, בדרך לראיון הנכסף. אני ויתרתי על הצעת הדובר. יש גבול כמה אתה אמור להתאמץ רק כדי לשמוע את דף המסרים, אותו אתה כבר מכיר על פה, ישר והפוך, מפיו של נתניהו.
אגב, הסיוט הגדול ביותר בלעשות ‘יום בחיי בלפור’ נעוץ בעובדה שאתה מחויב מפקיד בארונית את הסלולרי שלך. כל העולם (ואישתו) מחפש אותך, הזמן נמרח ואז אתה קולט שפתחת ‘תיק’ עם בן משפחה כי נאלצת להפסיד את החתונה שלו (מזל טוב); אף פוליטיקאי או עוזר ח”כ אינו מבין למה אתה ‘מסנן אותו’ בדיוק ערב בחירות, ולך תסביר לכולם שבבית הזה, בית ראש הממשלה, שולטים חוקים אחרים.
שנים של תקשורת עוינת הובילו להחלטות מהן סובלים גם עיתונאים הוגנים, כאלו שלא באמת מחפשים לתעד את הפרטיות של שוכני המעון הזה.
3.
בסיבוב הקודם הוזמנו רק עיתונאים חרדים ספורים, שהושבו בין נציגי העיתונות כללית. הפעם הוקדש מאמץ ניכר לתקשורת החרדית, ובעומדי שם, בין עצי התפוז הסיני, לא יכולתי שלא לתהות לפשר הדבר.
האם חכם עושה נתניהו, כשהוא מנסה לשתות בקשית רחבה גם את קולות החרדים? זה לא רק ‘המטה החרדי’ בליכוד ומתפעלי מטה ‘חרדים לנתניהו’. עליהם לא התפלאתי, אחרי הכול זהו תפקידם, וזאבי פליישמן נציג המשבצת החרדית בליכוד עשה זאת מקורי ויפה. מסרים כמו “לכתחילה נתניהו” (קריצה חב”דית מובהקת), “חמסה עליך” (קריצה למצביעי ש”ס), שטריימלך בדגמים שונים עם הכיתוב “אלע חסידים” (קריצה לקהל החסידי) – עשו יפה את העבודה. רק במצביעים של ‘דגל’ איש לא העז לגעת. האם זה מתוך הנחה שהם אידיאולוגים או שלא צריך להתאמץ במיוחד?
אבל שנתניהו עצמו ישתה את הקולות? ראש הממשלה, שטווה בקדנציה האחרונה קשרים יפים עם החרדים, בעיקר עם מוישה גפני ואריה דרעי, לא מתבייש לזנב בהם בתוך קהל הבית? התמיהה הזו הלכה והעמיקה אצלי ככל שהייתי עדה להשקעה העצומה שהוא משקיע בחרדים. קצת יותר מ-22 דקות במהדורה המרכזית של ‘קול חי’, עוד כ-10 דקות אצל המתחרה ‘קול ברמה’ (שקיבלה בסיבוב הקודם בלעדיות, להזכירכם) – וכל זה כשנציגים בכירים של כלי תקשורת מובילים עומדים וממתינים בחצר ביתן המלך.
לא פשוט.
האם המפלגות החרדיות יעברו על כך לסדר היום, אם וכאשר ינתחו תוצאות ויבינו שניזוקו מהמהלך? ימים יגידו. גנץ מחכה בפינה בכיליון עיניים.
החשבון של נתניהו, מן הסתם, פשוט: קודם כל תנו לי את המנדטים שלכם (כלומר, אני לוקח. לא ממש שואל ממישהו רשות). כשאצא מנצח וגדול, אדאג לצ’פר אתכם יותר מגודלכם האמיתי. אקח בחשבון את הנזקים שאני עצמי גרמתי.
ומה יקרה במקרה בו ייאלץ נתניהו לחבור לגנץ ולא יצליח להרכיב את קואליציית החלומות שלו (ימין-חרדים)? באמונה שלו, הוא יצליח איכשהו לצרף גם לשם את המפלגות החרדיות, קטנות ככל שתהיינה.
במפלגות החרדיות יספרו לכם, שלא כדאי לבנות על זה. ראינו כבר מה קרה בשנת 2013, כאשר נאלץ להתקפל מול האולטימטום של האחים בנט-לפיד, שהציגו דרישה: “בלי חרדים”. מי מבטיח שלפיד לא יחזור על התרגיל גם הפעם?
בראיונות, למי שהקשיב, חזר נתניהו על דף המסרים לפיו הוא לא ינטוש שוב את החרדים. האם זה מה שיקרה בפועל? רק ימים ספורים יגידו.
בפוליטיקה, כמו בפוליטיקה, אני נוטה להתייחס בערבון מוגבל להבטחות של נבחרי ציבור. מעשיך יקרבוך, מעשיך ירחקוך.
4.
כמה מילים על ה’חיצוניות של הבית’.
קצת קשה להשתחרר מהתחושה שבית ראש הממשלה נראה ממש לא כפי שהוא אמור להיראות בית ראש ממשלה. אבל נתניהו רק יכול לחלום על בית חדש, כאשר התקשורת לוטשת עיניים על כל שקל שמושקע שם.
במצב הזה, עדיף להסתיר חורים באריחים בעזרת שטיח חמוד, מאשר להסתבך.
להביט לעבר התקרה – ולהתפלץ. נראה לכם שככה נראה מעון רשמי בבירה אירופאית או בבית הלבן? קילופים, מרצפות סדוקות, כיסוי של יריעות ניילון. כל עקרת בית הייתה כבר מזמן מבצעת שיפוץ נרחב. בימים של גשם, חודרת רטיבות מהתקרה. לא פעם נתניהו צריך לתמרן כשהוא עומד לנאום, באופן כזה שהטיפות לא ייזלו היישר אל ראשו. שלא לדבר על כיסאות הפלסטיק הפשוטים שקיבלו את פני הח”כים והשרים, שהוזמנו אל החצר בערבו של יום, לאסיפה בהולה.
מוקדם יותר היו אלו ראשי רשויות שעלו לרגל. הנאום אותו נאום. לכחול לבן יש יותר מנדטים, הנשיא יעניק את הרכבת הממשלה למי שיביא יותר מנדטים, אסור להיות שאננים. כן, זהו דף המסרים שהוצג גם בפני הח”כים והשרים, מאוחר יותר.
איפה הבעיה בקמפיין ה’געוואלד’ הזה? כמו בסיפור של ה’זאב-זאב’.
תקשיבו. קמפיין ‘הערבים נוהרים’ כל-כך הצליח בסיבוב הקודם, שציפינו לקמפיין דומה גם הפעם. כך שקולות ה’הצילו’ נשמעות כמו ‘עבודה בעיניים’. העם כנראה גם כבר לא קונה את זה.
“אנשים חושבים שביבי סתם רוטן, שלא באמת יש בעיה, שהכל ימשיך כרגיל, ולכן הרבה מאד מהימניים לא חושבים שיש טעם במאמץ שלהם לצאת ולהצביע ביום הבחירות”, הסביר לי שר בליכוד, רגע לפני שתפס את מקומו על כיסא הפלסטיק שיועד עבורו. האמת, בשורה הראשונה הוצבו כיסאות קצת יותר נחמדים מכיסא פלסטיק פשוט, אבל גם הם מהסוג המתקפל, לא משהו שמתאים לשר.
היו שם כולם. כל השרים, הח”כים, גם הנבחרים החדשים ברשימת הליכוד. שלמה קרעי, איש ‘כסא רחמים’ שהצליח לעבור את משוכת הפריימריז, היה נראה די נרגש ליטול חלק במפגש. שנים חיכה לזה, שנים חלם על זה.
“עכשיו לרב מאזוז יהיה גם אותך וגם את חיים אמסלם בכנסת”, אמרתי לו. הוא חייך. הרי לא בטוח שלראש הישיבה יש נחת מהצטרפותו של אמסלם לשורות ‘זהות’.
ערב הפריימריז הוא קיבל קרעי את ברכתו החמה של הגר”מ מאזוז. הקרב היה די צמוד, רק קולות אחדים הפרידו בינו לבין המתחרה (וזה עוד הצטמצם בספירה השניה), אבל הוא הצליח לכבוש את השער. אם בג’ לא ממש יחייכו למוסדות ‘כסא רחמים’, ביום בו יסיימו לשתות את קולותיהם בקלפי, שלמה יעשה את הכול כדי לעזור. תהיו בטוחים.
5.
כמו תמיד, אני אוהבת לשמוע את קולות העובדים. האנשים שמאחורי הקלעים. לא היועצים הבכירים, אלא דווקא מי שאוספים את הכיסאות, מנקים את השטח אחרי שכולם מתפזרים.
אחד מהם הציג את עצמו בפני, אבל לא אסגיר את שמו באשר לעובדים יש חובת תיאום לפני שהם מתראיינים – אם אפשר לכנות שיחה ‘כדי להעביר את הזמן’ בשם ראיון.
תגיד, איך העבודה פה בבית ראש הממשלה, שאלתי. לא תאמינו מה הוא ענה. לא, הוא לא חשב לרגע שמישהו מקליט אותו, באשר לא נכנסים למעון בבלפור עם הטלפונים, גם איש לא היה בסביבה הקרובה כדי להאזין. “אין על הגברת”, אמר לי. “את הנשמה שלה היא נותנת לנו. את הבוקר אנחנו פותחים עם החיוך שלה, כיף לעבוד פה”.
לא יודעת מה קורה להם כשהם עוזבים שם את העבודה. איכשהו הדיבורים מתחלפים. אבל האמירות שלו לא היו נראות מעושות. הן עשו רושם אותנטי ואמיתי. נזכרתי בסיפורים שהצגתי ב’חרדים 10′ במהלך השנים, השיחה עם אתי מישקובסקי, מי שעבדה שנים יחד עם הגברת נתניהו בבית ספר ירושלמי, השיחות עם מאושפזים ששהו בחדר בו שהה אביה ז”ל של שרה. כולם שיבחו, לכולם היו רק מילים טובות לומר.
6.
השר יובל שטייניץ ניסה להסביר לי מדוע המצב מדאיג. למה זה לא מובן מאליו שהנשיא יטיל על בנימין נתניהו את הרכבת הממשלה. ימים ארוכים הוא הסתובב בשטח, בתחושה שלו צריך מאוד להתאמץ ואסור לנוח על זרי הדפנה.
השר זאב אלקין, מומחה רציני, חייך כשניבא שבמוצאי הבחירות שום דבר עוד לא יהיה ברור וסגור. אם בפעם הקודמת נעלם ליברמן ויצא את הארץ, הפעם יש מצב שאת התרגיל הזה יעשו עוד כמה…
גם השרה גילה גמליאל הסבירה לי עד כמה המצב מדאיג. לרגע תהיתי, אם הם כבר קיבלו לידיהם את דף המסרים מנתניהו, למרות שהמתינו לו בחצר די הרבה זמן. האם הם כבר יודעים מדוע הוזמנו? מנחשים? או שמא התובנות הללו התגבשו אצלם אחרי סיורי שטח של שבועות ארוכים?
האמת, כנראה, באמצע. הם גם מנחשים מדוע הוזמנו באופן ‘בהול’ (תחשבו על זה: יממה לפני יום בחירות, הלו”ז של כל אחד מהם צפוף, לך תעזוב הכול רק כי הוזמנת לבלפור. לא פשוט. הנה למשל שר החוץ-תחבורה ישראל כץ, שעשה את היום בדימונה, לא הצליח להגיע. אולי כי באמת לא הצליח, ואולי כי לא ממש בער לו. לכו תדעו) – וגם חשים את השטח.
בשבועות האחרונים כל מי שהניח את היד על דופק העם והשטח יכול היה לחוש בתחושה של ‘טו מאץ” תיקים, ‘טו מאץ” ריח של סירחון באוויר. אפילו האמירות של “לא היה כלום כי אין כלום” נשמעות מביבי באופן קצת יותר רפה. לא הרי ערב הגשת המלצות של יועץ, לבחירות הנערכות אחרי שכבר הוגש כתב אישום, ואתה יודע שצפוי שימוע.
לא אסגיר את שמו של הבכיר בליכוד שאמר לי את הדברים הבאים, אבל הם נאמרו בראשון האחרון, שם בבלפור. “הצוללות. זה מה שאנשים מטיחים לי כשאני מסתובב בשטח. אנשים אומרים, יאללה, שיקח חמגשיות, לא מפריע לנו. כן בקבוקים לא בקבוקים, כן סיקור הוגן לא סיקור הוגן – הכול בקטנה, לבריאות. אבל הצוללות, זה כבר מפחיד. זה כבר קשור לבטחון המדינה”.
וכאשר בעבר השני עומדים שלושה ביטחוניסטים, גם אם אחד מהם גמגם בשידור, ההימור נעשה קל יותר. מפחיד פחות. זה כבר לא רק יו”ר ‘העבודה’ פלוס ציפי לבני שמתחרים בצד השני, הפעם זה רמטכ”ל לשעבר. “וזה קצת שונה”.
כלומר, אם נחזור לסיפור של הזאב, מאוד יכול להיות שהפעם הפחד מוצדק. להגנתו, אגב, מסביר נתניהו, שגם בפעם הקודמת לא היה מדובר ב’אזעקת שווא’. היה חשש אמיתי, אילולי זעק את זעקת היום האחרון, האלקטורט הימני היה נותר בבית, אדיש, והתוצאות יכלו להיות אחרות לגמרי. תיזכרו בימים ההם, ימי 2015, ברק אובמה על כס הנשיאות בארה”ב, מי יודע אם לא היינו היום אחרי פרק אוסלו ב’. או התנתקות ביו”ש.
יכול להיות שביום ראשון האחרון היה ‘ביבי הקוסם’ מפוחד על-אמת? יכול להיות.
“הוא התעורר כבר בחמש וחצי בבוקר”, סיפר לי אחד האנשים שהיה איתו בבית כל אותו יום. “ומאז ועד לרגע זה, מאוחר בלילה, הוא לא מפסיק להתראיין. איש לא מבין מאיפה הכוחות”.
7.
בסביבות השעה 10 בלילה, הוא קרס. הבן יאיר אפילו התחיל לדאוג לבריאותו. ההחלטה הספונטנית הייתה, מוציאים את כל העיתונאים שנותרו, נגמרו הראיונות להיום. אז נכון שאנשים המתינו מצהרי היום, אבל קודם כל הבריאות, לא?
“הביתה”, הודיע מי שהודיע. אבל אז היו מי שלחצו עוד קצת, ונציגי ערוץ 20 הוכנסו פנימה. לא לפני שראש הממשלה ” תפס כמה דקות של תנומה”.
אל תשאלו כמה זמן הם ישבו שם, בפנים. המון זמן. כשיצאו, איפשהו בסביבות חצות, כבר לא היה ‘עם מי לדבר’. ראש ממשלת ישראל, שלא הפסיק לדבר באותה יממה, לא היה יכול עוד.
יצאתי משם עם סימן שאלה ענק. האם המאמץ המטורף הזה של היממות האחרונות ישיג משהו? האם ‘גוש הימין’ בשל להאמין לניסיון ההפחדה הזה? האם החרדים יאמינו שהליכוד ידאג להם, גם אם ייאלץ לחבור למפלגתו של יאיר לפיד?
יום הבחירות ותוצאותיו יניחו על השולחן את התשובה. אודה, הפעם הזו, אני לא ממש בטוחה שהתשובה לכל השאלות הללו חיובית.
תגובות
אין תגובות