צריך שינוי מוחלט בכללי המשחק: אז מה באמת חייבים לעשות? I טור

לא ברור אם המרצחים כיוונו את מאמציהם לימים הסמוכים לפורים דווקא. אין זו השנה הראשונה ששמחת הפורים נמהלת בכאב הפיגועים. אבל עם ישראל יוסיף לשמוח ולחגוג את מפלתו של המן הראשון ואת תבוסתם של ההמנים הקמים בעקבותיו.

למעשה המציאות שאנו חיים בה היא נס מתמיד.

בכל בוקר אנחנו רואים דיווח קטן על שמונה או עשרה או חמישה-עשר חשודים שנעצרו במהלך הלילה בידי כוחות הביטחון. זו נראית לנו שגרה חסרת משמעות.

אבל כשראש השב”כ מדווח לוועדת החוץ והביטחון על תמונת המצב הכוללת, פתאום קולטים את המשמעות: “השנה הצלחנו לסכל 480 פיגועים. מתוכם סוכלו 219 חוליות חמאס, ונעצרו 590 מפגעים בודדים”.

כוחות הביטחון עושים עבודה בלתי-פוסקת בחיסול התארגנויות חבלניות בעודן באיבן. הפעילות הזאת מכוּנה ‘מכסחת דשא’.

לאמור: העשב השוטה מנסה כל הזמן לצמוח ולעלות, ולכן חייבים לכסח אותו בלי הרף, לבל יתפוס גובה מסוכן.

אבסורד בלתי-נתפס

ואכן, הסיכול של מרבית הפיגועים הוא ברכה מיוחדת משמים שניתנת לכוחות הביטחון. הקב”ה, שומר ישראל, מלווה את מאמצי הכוחות ומנחיל להם הצלחה. על כך עלינו להודות בכל יום ויום.

אך לצד החיפוש בנרות אחר המחבל התורן, או ההתארגנות הטרוריסטית המתהווה, יש אוזלת יד מוחלטת בכל הקשור לקרקע שעליה הטרור האכזרי הזה צומח. רק בעת האחרונה ממש התחילו לקזז את הסכומים שהרשות הפלסטינית מעבירה למשפחות המחבלים, וגם זה לא בתקיפות הנדרשת.

יש כאן אבסורד בלתי-נתפס. בעוד כוחות הביטחון מחרפים את נפשם, נכנסים לילה-לילה לכפרים עוינים, ושולפים בפינצטה את מי שעלול לבצע פעילות טרוריסטית, השטח עצמו מושקה בגשם של עידוד לטרור. מעניקים משכורות שמנות למשפחות המחבלים, קוראים כיכרות על שמם, מאדירים אותם בכלי התקשורת, ומדביקים את תמונותיהם בבתי הספר.

ומי עושה כל זאת?

ה’רשות’ שאיתה חתמנו על הסכם שלום, שלידיה אנחנו מעבירים את כספי המיסים, שעם כוחות הביטחון שלה אנחנו עושים ‘תיאום ביטחוני’.

קשה להבין איך כוחות הביטחון אינם יוצאים מדעתם לנוכח טירוף המערכות הזה.

עם נגד עם

עם כל החשיבות של הרדיפה אחר המחבל היחיד או ההתארגנות הנקודתית, חשוב פי אלף לנקות את המצע המצמיח את המחבלים. זאת אפשר לעשות רק על-ידי שינוי מוחלט של כללי המשחק.

הלוא אין כאן עימות מול יחידים. אין זו פשיעה של עבריינים מועטים. זה מאבק לאומי, עם נגד עם. גם דרך ההתמודדות צריכה להיות בשפה שבה מדברים בין עמים: פגעת בי, אני פוגע באינטרס שלך. ברגע שיסומן הכיוון הזה, יימצאו מנופי הלחץ המתאימים.

אם אויבינו ייווכחו שכל פיגוע, כל השחתת כרם, כל הבערת שדה – מנחיתים מהלומה על האינטרסים הלאומיים שלהם, מביאים לידי החלשתם וגורמים להתחזקות אחיזת העם היהודי בארצו, לא נצטרך לחפש בלילה את המפגע היחיד. הם עצמם ידאגו שלא יהיה מחבל כזה, ויעשו זאת טוב מאיתנו, כמאמר הידוע: בלי בג”ץ ובלי בצלם.