להפסיק להתייפייף: אפשר להכיל גם קצוות שלא מנגנים באותו טון?

אם כל ימות השנה אנו יודעים שיש לקבל דברים בזירה התקשורתית והפוליטית בעירבון מוגבל, על-אחת-כמה-וכמה בימי בחירות.

סערות תקשורתיות ומחאות נמרצות אינן אלא קמפיינים ציניים מתוזמרים, המנוהלים על-ידי משרדי פרסום ויחסי ציבור.

גם את הזעקה הנרגשת של כמה ארגונים ביהדות ארה”ב ראוי לפטור בפיהוק קל. הלוא אך מקרה הוא שמשרד יחסי ציבור המקדם מפלגה מסוימת הוא גם המייעץ לארגונים האלה. כמו שממש אין קשר בין עיתונאי מסוים, המשגר מסרים נסערים באנגלית אל אותם ארגונים, דוחק בהם להגיב, ולמחרת מפרסם כותרות ענק בעיתונו על ה’סערה ביהדות ארה”ב’.

נפילה למלכודת

אבל בלי קשר לסערה המלאכותית והצבועה, יש כאן נקודה הראויה לדיון רציני, והיא ההתייחסות לקצוות. בכל ציבור ובכל מחנה יש קצוות. אנשים קיצוניים יותר, נחרצים יותר, קולניים יותר. לפעמים הם בבחינת גורם המנער את המחנה וממריץ אותו. לעיתים הם מסיבים נזק, והמחנה נדרש לרסן אותם.

אבל השאלה היא אם הציבור יכול להכיל גם קצוות, שאינם מנגנים באותו טון של המחנה כולו. בתזמורת זה כמובן יוצר קקופוניה וצרימת אוזניים, ואולם ציבור מעצם טבעו אינו תזמורת צייתנית, ויש בו מגוון רחב של דעות ותפיסות. הוא יכול לשאת גם דעות וגישות שאינן תואמות את המיינסטרים.

אלא שהקצוות משמשים יעד נוח למתקפות של היריבים. כשרוצים לפגוע במחנה כולו שולפים ציטוט, תמונה או פעולה של מישהו בקצוות, ומנסים באמצעותו להשחיר את פניו של כלל הציבור. כאן נטמנת מלכודת, ולמרבה הצער יש הנופלים לתוכה שוב ושוב.

מתקפות כאלה דוחקות אנשים מסוימים להתנער ולגנות. כך הם מדמים להיבדל מאותם קצוות ולהתנקות מהבוץ המוטח לעברם. הם אינם מבינים שבכך נפלו לבור שכרו להם. עכשיו הם בעמדת המתגוננים והמתנצלים, ואילו יריביהם מצטיירים כנושאי דגל הצדק והמוסר. המתייפייפים שוכחים שהכוונת של היריבים אינה מופנית אל הקצוות דווקא, אלא אל לב המחנה, והקצוות לא היו אלא מטרה זמינה ונוחה.

ללמוד ולאמץ

הביטו וראו איך נוהג הצד השני של הקשת. שם לעולם לא יגנו את הקיצונים. שם ממלאים את הפה מים כשחברי כנסת ערבים תומכים בגלוי בארגוני טרור. שם מתייצבים כחומה בצורה להגנת ארגונים המכפישים את חיילי צה”ל בעולם כולו ומתדלקים את יוזמות החרם נגד ישראל. שם לעולם לא יגנו ביטויי הסתה נוראים נגד חרדים, מתנחלים, ראשי ממשלה מהימין. להפך, הם ינופפו בדגלי חופש הביטוי והדמוקרטיה.

אולי הגיע הזמן ללמוד מהם, בבחינת “מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי”. להפסיק להתנצל. לחדול מלגנות. להימנע מניסיונות ההתייפייפות. כן, יש אצלנו קצוות, והם טובים וראויים פי אלף מהקצוות בצד השני. הקצוות שלנו הם אוהבי ישראל, ובצד השני יש שונאי ישראל. אצלנו הם רוצים בטובת העם היהודי, ובצד השני רוצים בחורבנו (היו-לא-תהיה).

וזה בדיוק הזמן לשלוף את כל הססמאות: הזכות להביע דעה, חופש הביטוי, דמוקרטיה, סתימת פיות. ובקיצור, בשלוש מילים פשוטות – אל תבלבלו במוח.