מתישים, נמאסתם: מסקנות ביניים מהבחירות, עד לפני הגשת הרשימות

1.

ביום חמישי בלילה נסגרו הרשימות לכנסת. ביום רביעי בלילה נסגר הטור הזה. יממה זה המון זמן בכל מה שקשור לבחירות ולפוליטיקה, אבל הנה כמה מחשבות על הימים האחרונים, גם בלי להיות מעודכן בדיוק במפת המפלגות הסופית.

נתחיל בבני גנץ: הנאום שלו השבוע היה באמת מזעזע. לראות רמטכ”ל לשעבר, אדם שעשה דבר או שניים למען מדינת ישראל, איש הגון, נעים הליכות ומכובד, יורד פתאום לסגנון משתלח כזה, רק כי היועצים שלו אמרו לו שזאת הדרך להחזיר שניים או שלושה מנדטים שעברו בסקר האחרון מהמפלגה שלו למפלגת העבודה או ליש עתיד, זה מביך.

נדמה לי שכל בעל נפש, לא משנה מה דעתו הפוליטית, התקשה לצפות בזה. ואתם יודעים מה? אני לא מומחה לשפת גוף, אבל נראה לי שגם גנץ עצמו היה נבוך.

נכון, הוא הקריא בסדר גמור משני הטלפרומפטרים את הטקסט שכתבו לו (מה שאי אפשר בדיוק לומר על הנאום שנשא בתחילת השבוע בוועידה במינכן), אבל משהו בשפת הגוף שלו לא היה מחובר לטקסט. אם זה היה אודישן בתחרות מוזיקלית באיזו תוכנית ריאליטי, השופטים היו כנראה אומרים לו: “יש לך את זה, בני. יש פוטנציאל. אבל להבא תבחר שיר שאתה יותר מחובר אליו”.

2.

ועם זאת, שיהיה ברור: הנאום הקודם שלו, הנאום הראשון שנשא ביום שלישי לפני שלושה שבועות, הכאילו ממלכתי ומאחד, עם המילים היפות והדאגה לגורלה של המדינה, היה הרבה יותר חמור ומסית.

“השליט” “בית מלוכה צרפתי”, כך הוא כינה את נתניהו וממשלתו. “אף מנהיג ישראלי אינו מלך”, הוא הוסיף ואמר בבוז, ואף הבטיח: “אקים ממשלה ממלכתית ולא מלכותית”.

סליחה, מר גנץ, מה זה הדיבורים האלה? אתה רוצה להתמקד בתקופה שנתניהו עשה לביתו בארצות הברית אחרי הצבא, אתה רוצה להפוך את האנגלית המצוינת שלו לחיסרון? נו בסדר. לא נראה לי שזה יתפוס, אבל אם בא לך להתבזות ככה, זאת זכותך. אבל ליצור מצג שווא, כאילו נתניהו הוא איזה עריץ שהשתלט על המדינה והקים כאן בית מלוכה וכולנו נתיניו? זו כבר ממש נבזות.

נתניהו נבחר שוב ושוב ושוב בבחירות דמוקרטיות על ידי רוב העם שרוצה אותו. יש לו 30 מנדטים, כלומר רבע כנסת, והוא עומד בראש המפלגה הגדולה בישראל. כך נקבע במערכות הבחירות האחרונות, וכך כנראה יקרה גם בבחירות הבאות.

לא מלוכה – בחירות. לא עריצות צרפתית – דמוקרטיה ישראלית. וזה נכון גם אם בנאום השלישי שלך תפצח פתאום בריקוד סטפס סוער עם בוגי, כי זה מה שהיועצים שלך יכתבו לך בטלפרומפטר.

3.

ומבני גנץ אל איש שלעומתו נראה פתאום אותנטי, מלא אידיאולוגיה ומשנה סדורה – יאיר לפיד.

ראיתם את הסרטון שהוא פרסם על החינוך החרדי? בהתחלה הזדעזעתי מהמילים המסיתות, מהסגנון, ובכלל מעצם העובדה שיש פוליטיקאי שחושב שמכל בעיותיה של מדינת ישראל, מהטרור הערבי והאיום האיראני ועד הזקנה במסדרון, מה שמטריד את הבוחרים זה החינוך החרדי (המצוין, אגב).

אבל אחרי זה קלטתי שיש פה גם סיפור אנושי מרגש. הרי בשנים האחרונות לפיד ניסה למחוק את הקדנציה הראשונה שלו. הוא הלך לכותל והתעטף בטלית, אשתו הפרישה חלה, ובאופן כללי מפלגתו הניחה למלחמה בחרדים. זה לא קרה מאהבת גפני או בגלל איזו רוח של פיוס, אלא פשוט כי הוא הבין שאין לזה ביקוש. אין מנדט לשנאה.

והנה, רק יש ירידה קטנה בסקרים, והניצוץ הלפידי נדלק. הוא חוזר למורשת אביו, ממש כמו במעשייה חסידית מרגשת, כמו בן השב אל אביו ממסע מהכפור. מועיל למנדטים או לא מועיל – כשיש מצוקה אמיתית, השנאה הישנה והטובה מבית אבא בוקעת פתאום מעומק הלב, גם כשנדמה היה שהוא כבר התרחק לגמרי.

האוצר תמיד נמצא בסוף אצלך, מתחת לגשר.

4.

ועכשיו ציטוט. הנה פסקה מתוך טור שפורסם ביום רביעי, כ”ט בשבט תשע”ח, במדור הדעות של ‘ידיעות אחרונות’: “במהלך השנים חיברתי לעצמי נוסח חיובי, כזה שלא מברך על דרך השלילה. הנוסח המסורתי הוא: ‘ברוך שלא עשני גוי/גויה’. ‘ברוך שלא עשני עבד/שפחה’. ‘ברוך שלא עשני אישה/שעשני כרצונו'”.

“במקום להתעצבן על הנוסח הגברי המקומם, חיברתי לעצמי נוסח חתרני ואוהב משלי: ‘ברוך שעשני בת ישראל’. ‘ברוך שעשני בת חורין’. ‘ברוך שעשני אם ואישה שזכתה באיש'”.

מי שחתום על הטקסט הזה הוא, כלומר היא, מספר 3 בבית היהודי, העיתונאית יפעת ארליך. כן, כן. לא מרב מיכאלי, לא מועמדת ליברלית משוריינת ביש עתיד, לא דתייה חדשה בימין החדש (מה פתאום, שם חיפשו השבוע בעיקר אנשים מהמיינסטרים הדתי-לאומי כמו אלישיב רייכנר ואורי שכטר), אלא מי שהובאה במיוחד מבחוץ אל המפלגה של הרב רפי פרץ ושל בצלאל סמוטריץ’.

זה לא שעשיתי עליה איזה תחקיר מקיף, פשוט זכרתי את הציטוט הזה מלפני שנה וחזרתי אליו השבוע.

לפי הדיווחים ארליך מונתה לתפקיד על ידי ועדה ציבורית מכובדת שכללה בין היתר דמויות תורניות חשובות כמו הרב אלי סדן, הרב אליהו בלומנצוויג, הרב איתן אייזמן, הרבנית חנה הנקין, הרבנית אסתי רוזנברג והרב יצחק לוי. ולא רק רבנים. גם יוסף רוסו, עורך ‘עולם קטן’, למשל, הוא חבר בוועדה. נדמה לי שהם כולם אומרים מדי בוקר את “הנוסח הגברי המקומם הזה”, כלשונה, וגם מחנכים לכך את רבבות תלמידיהם וקוראיהם.

אז ברור לי שלא חיפשו למשבצת הזאת אברכית מהר המור. אני יודע מה חיפשו, וזה בסדר. אי אפשר להיות טהרנים כשמדובר בפוליטיקה. הציונות הדתית באמת מגוונת, ואם רוצים להצליח בבחירות צריך לתת ייצוג הולם לכל המגזרים במפלגה.

אבל הדוגמית הקטנה הזאת מעולמה של מתקנת התפילות והאולי-ח”כית לעתיד, היא לא עניין של השקפות ושל דעות, של לייט ושל חרד”ל, אלא של הלכה בסיסית, לא? או שאולי אני לא בקיא בפסיקה המתחדשת לאור אתגרי היומיום, וגם ברכות השחר הן כבר מזמן לא נוסח מקודש של חז”ל אלא רק בסיס למדרש אישי יוצר?

5.

ולסיום: אני לא יודע מה שלומכם, איך אתם מרגישים, הרב רפי, סמוטריץ’ ובן גביר אחרי הגשת הרשימות, אבל רק שתדעו שאנחנו יצאנו מה זה מרוקנים. התשתם אותנו. גם מהמשא ומתן של הבית היהודי והאיחוד הלאומי וגם מהמשא ומתן עם עוצמה יהודית.

חברים, הגזמתם לגמרי. עם ההתנהלות, עם ההדלפות, עם האסמסים. הרגשתי שאני יודע יותר מדי. שמציפים אותי במידע. כל ארבע דקות קיבלנו כותרת, השמצה, ציוץ, ציטוט של הרב חרל”פ זצ”ל, תמונה, מסמך. די, תוציאו אותי כבר מחדר המשא ומתן.

בהתחלה עוד החזקתי ראש מי מדליף מה ולמי הספין הספציפי הזה טוב, אבל באיזה שהוא שלב פשוט הפסקתי לעקוב. נשארתי רק עם הטעם החמוץ בפה. נראה לי שמצביעי הציונות הדתית מצפים מהמנהיגים שלהם, או אפילו מדוברי המנהיגים שלהם, להתנהלות אחרת. או כמו שאומר היו”ר הקודם של הבית היהודי: די כבר.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’