מה גרם לי לעבור השבוע צד, אל המחנה שתמיד חשבתי שהוא הזוי?

1.

שלום לך, ראש המחלקה היהודית בשב”כ. אני לא מכיר אותך, אפילו לא יודע מה שמך – הוא הרי אסור בפרסום כל עוד אתה בתפקיד – אבל ייתכן שאתה מכיר אותי. אני מניח שאצלכם במחלקה לא מחמיצים אף גיליון של ‘בשבע’, מהטור הפותח של עמנואל שילה ועד המודעה השבועית של קדם ולשם.

אז רק רציתי שתדע שאיבדתם אותי השבוע. וזה לא היה אמור לקרות.

עד לפני כמה ימים לא רק שלא הייתי נגדכם, אלא תמיד בזתי בלבי לכל מי שתקף אתכם. אני כל כך לא מתחבר לאנשי הקונספירציות. כן, בטח, השב”כ רצח את רבין, ואמא של פרס ערביה, וסבתא של חנין זועבי יהודיה, ואם תשרשרו את ההודעה הזאת לחמישה אנשים מייקרוסופט תתרום מיליון דולר לאוצר הספרים החדש של ישיבת פרי הארץ.

יאללה, תעזבו אותי עם כל האגדות האורבניות האלה, כך אמרתי תמיד. המחלקה היהודית בשב”כ עושה את מלאכתה נאמנה, למנוע מקומץ קיצונים לבצע מעשים נוראים. מצווה לתמוך בהם.

אבל השבוע התהפכתי לגמרי ונראה לי שלא רק אני.

שני דברים גרמו לשינוי. הדבר הראשון היה החלטת בית המשפט המחוזי בלוד להתיר את פרסום הנימוקים שלו לפסילת ההודאות של קטין בן 17. מדובר בקטין שנעצר בפרשת רצח משפחת דוואבשה בדומא, והואשם בעבירות של חברות בארגון טרור, גרימת עלבון לדת ממניע גזעני (מה זה הסעיף הזה, אגב? אני מכיר כמה אנשי תקשורת שאפשר להעמיד אותם ברגע זה לדין בעוון הזה, הם אפילו לא ינסו להכחיש), הצתת כנסיית הדורמיציון בירושלים וריסוס כתובת נאצה נגד הנצרות.

ולמה בית המשפט פסל את כל ההודאות באשמה של אותו קטין?

התברר שבמסגרת תרגיל חקירה מושקע מאוד, הוא נכלא במשך ארבעה ימים בבית מעצר בעכו, שהוקם במיוחד לצורך התרגיל (!), שם שהה עם מדובבים שהיו למעשה שוטרים שהציגו את עצמם כעבריינים מסוכנים. בתגובה לטענות של עורך דינו איתמר בן גביר בדבר כשירות ההודאות, טענה נציגת הפרקליטות עו”ד יעל עצמון שהקטין פעל מתוך בחירה חופשית כאשר החליט להודות באשמה.

נשמע סביר בסך הכול, לא? הוא הודה במעשים, נקודה. אתם הייתם מודים במשהו שלא עשיתם?

2.

הו, אז כאן נכנסת לסיפור שופטת המחוזי מיכל ברנט. “עולה ומצטיירת לה תמונה מכמירת לב”, היא כותבת בחריפות בהכרעתה. “ניכר שהקטין, בזמן שהוא מנוע ממפגש עם עורך דין, היה נתון תחת מתקפת איומים בהיותו כלוא בתא מעצר יחד עם שוטרים שהתחזו במסגרת התרגיל לעבריינים כבדים. במטרה להוביל את הנאשם לחשיפת האירועים בגינם נעצר, ‘החשידו אותו כשטינקר’ שעלול להלשין עליהם, וכדי שלא יחששו מפניו ניסו ליצור מאזן אימה. המדובבים ציוו על הנאשם לספר להם על עבירות שביצע, כך שאם יהיה בכוונתו להלשין עליהם יהיה בידם חומר מפליל לגביו, דבר שימנע ממנו להלשין עליהם”.

בהחלטת השופטת, שמשתרעת על פני 96 עמודים, נחשף בין היתר שאחד המדובבים, אביב, דרש מהקטין חצי ממנת האוכל שלו כאשר סיים את צום עשרה בטבת, ובהזדמנות אחרת אסר עליו להניח תפילין כאשר רצה.

“התנהגותו של אביב בעניין זה”, כתבה השופטת, “אינה מקובלת כלל ועיקר ומהווה פגיעה בזכות אלמנטרית של כל עצור – קבלת מזון”.

אבל זה לא הכול: במסגרת ההצגה הגדולה הזאת בוצע “תרגיל סמים” במטרה להפעיל לחץ על הקטין. אחד המדובבים הסתיר במיטתו של הקטין סם וסימן לו לשמור על שתיקה. בהמשך המדובבים הטיחו בקטין כי הלשין עליהם בעניין הסמים. “התנהגותו של דוד, אחד המדובבים בתא”, ממשיכה השופטת, “הייתה הרבה מעבר ל’שוטר הרע’, ולמעשה חצתה את גבולות המותר… הנאשם מלמל, השיב בחצי פה, לא נשמעו מפיו אמירות ברורות על מעורבותו, אלא נגרר בחצאי אמירות אחר אמירותיו של דוד. התנהלות זו בשיחה מתיישבת היטב עם חששו הרב של הנאשם מדוד וטענתו כי כשסיפר על הכנסייה דוד נרגע”.

עוד נאמר בהחלטה על תרגיל המדובבים: “הופעל על הנאשם לחץ קשה מלווה בהפחדות ובאיומים על גופו, הבטחה לשקט באם יודה, פגיעה ממשית והרסנית בגופו, ואיום באונס. לא נותרה לנאשם בחירה חופשית שמשמעה ברצותו יודה, ברצותו ישתוק. הנאשם היה מצוי תחת רושם של לחץ והפחדה לכל אורך שהותו בתא, כך עד אשר מסר את האמירות שמסר בנוגע לשריפת הכנסייה, או אז נרגעו הרוחות”.

מי מכם שעדיין מתלבט ביחס שלו למחלקה היהודית בשב”כ, מוזמן לחפש בגוגל את הכתבה המלאה של יורם ירקוני, שחשף השבוע ב’ידיעות אחרונות’ את כל הפרטים שהותרו לפרסום.

לא לקרוא לפני השינה.

3.

השערורייה הזאת הייתה צריכה לפתוח כמובן את כל המהדורות, להביא להקמת ועדת חקירה ולדחוק את ההצהרה הלא דרמטית של נתניהו לשולי החדשות. זה לא קרה. הפרקליטות מסרה בתגובה לדברים שהשב”כ סבר שהתרגיל עומד בגבולות הדין ושהם “לומדים את הכרעת בית המשפט לעומקה”.

אבל, אדוני ראש המחלקה היהודית, מה שדחף אותי סופית לחיקו המוזר של המחנה שמפקפק באמינותכם, היה דווקא הודעה שיצאה מטעם השב”כ עצמו.

כנראה שבעקבות פרסום החלטת השופטת, וגם בעקבות הממצאים החמורים שהתגלו שבוע קודם בתוכנית ‘עובדה’, החלטתם שצריך לחזק את האמון שלי ושל אחרים כמותי בארגון.

אז מה עשיתם? הוצאתם לתקשורת הודעה שנראית כמו מאמר פובליציסטי. ואני מצטט אותה מילה במילה: “לאור צמצום צו איסור הפרסום אשר התיר פרטים אודות חקירת הטרור היהודי המתנהלת בשב״כ בימים אלה, נעדכנכם כי במסגרת חקירת הפיגוע, נתפסו ממצאים אשר מלמדים על מאפייניהם האנטי-ציוניים והקיצוניים, וכן על מסוכנותם של החשודים, אשר באו לידי ביטוי בפעולות ואמירות קשות נגד מדינת ישראל וסמליה.

“כך למשל, בחומרים אשר אותרו במהלך חקירת החשודים בשב”כ, נמצא ברשותם סרטון המתעד שריפה של דגל ישראל על ידי חלק מהעצורים בפרשייה. בנוסף, נתפס בחדרו של אחד העצורים דגל ישראל ועליו הכתובת ‘מוות לציונים’ לצד איור של צלב קרס”.

נו, אם אני אראה את זה בטוח אשתכנע שצריך להתעלל כך גם בעצורים של השבוע ולמנוע מהם פגישה עם עורך דין. במקום להביא עובדות וראיות לחשדות עצמם, הבאתם גימיקים ופירוטכניקה. קשה לי אפילו להסביר למה בדיוק, אבל זה פקח לי את העיניים באופן סופי.

אני לא מכיר את פרטי המקרה הנוכחי. הרי עדיין רב צו האיסור-פרסום על הגלוי. אבל ההנחה שלכם שבכזאת קלות תסיטו את דעת הקהל מהמעשים החמורים שלכם שנחשפו, כי בואו תראו על איזו מחתרת מסוכנת עלינו פה, היא פשוט מגוחכת.

סליחה, אבל בעיניי מי שמצייר צלב קרס על דגל ישראל הוא מה זה לא מסוכן לציבור. הסכנה העיקרית שנשקפת ממי שמצייר צלב קרס על דגל היא, ובכן, שהוא יצייר עוד צלב קרס. ככה לא מתנהגים אנשי מחתרת מתוחכמת. ככה מתנהגים ילדים עם בעיות. עכשיו, אני לא אומר שלא צריך לטפל בילדים עם בעיות. חייבים לטפל בהם. אבל הטיפול הוא ממש לא באמצעות מעצר ממושך במרתפי השב”כ תוך פגיעה בזכויותיהם הבסיסיות ביותר.

ומול הגישה התקשורתית הנמוכה הזו של השב”כ, דווקא ראשי ישיבת פרי הארץ וההורים של הנערים העצורים התבטאו השבוע, הן במסיבת העיתונאים והן במכתב שכתבו, במתינות ובאחריות חינוכית.

4.

אה, שכחתי לגנות: אני מגנה בכל תוקף זריקת אבנים. ולא רק אבנים, גם זריקת עגבניות. גם זריקת סליים אני מגנה. עזבו זריקה, אפילו סתם להחזיק סליים ביד ולשחק איתו אני מתנגד, זה מגעיל. וברצינות, השב”כ צריך לבדוק איך הוא הצליח להעביר אדם כמוני צד. הרי אני חסיד קטן מאוד של קיצוני הגבעות.

צריך להיזהר מהכללות, יש שם גם צדיקים מתוקים, אבל עקרונית אני לא מאלה שמסתכלים במבט רומנטי על צעירים אנרכיסטים עם רוח מרידה במבוגרים ומבט חצוף בעיניים, גם אם התכונות הרעות האלה מתועלות למצוות יישוב הארץ. ארץ ישראל נקנית בדרך ארץ. נערים חסרי גבולות שבזים לפנחס ולרשטיין ולזמביש שנראים להם בורגנים מדי, לא בנו ולא עשו אלפית ממה שהם עשו למען בניין הארץ.

ואני לא מדבר עכשיו על נקיטת אלימות, זה בוודאי פסול, אני מדבר אפילו על דיבור לא נאות. שמעתי לאחרונה שאחד הפעילים הבולטים והמפורסמים הורחק מישיבת ההסדר שבה למד, כי התחצף לראש הישיבה שלו, תלמיד חכם ואישיות מעוררת כבוד. בעיניי זה חמור יותר מכל גרפיטי. אבל מכאן ועד מה שמוסדות המדינה כמו השב”כ והפרקליטות עושים להם, הדרך רחוקה.

והשב”כ הוא רק הזרוע המבצעת. מאחוריו עומדים גורמי אכיפת החוק. רק לפני כמה ימים אמר פרקליט המדינה שי ניצן את הדברים הבאים בוועידת כלכליסט: “כאן גם המקום להדגיש על רקע אירועי הימים האחרונים כי טרור הוא טרור הוא טרור. בין אם הוא בא מערבים ובין אם הוא בא מיהודים. ההתייחסות לטרור אחת היא. יש להילחם בה בכל האמצעים החוקיים. טרור משני הצדדים מסכן את ביטחון המדינה”.

הבנתם? עומד פרקליט המדינה ועושה סימטריה בין טרור יהודי לטרור ערבי. כאילו הם באותו סדר גודל, באותה תדירות, כאילו מדינת ישראל מתמודדת במקביל עם שני איומים שווים בחומרתם. אתם יודעים, עכשיו חוקרים זריקת אבנים ברחלים, ולפני כמה שבועות היה פיגוע ירי בגבעת אסף (ואגב, כל הכבוד לשב”כ על לכידת המחבל, זה הרי עיקר עבודתו החשובה).

כאילו יש פה ארגוני טרור משני סוגים שפועלים בשטח, ומי יודע מה יקרה מחר. מי הבא בתור ומי בתור הבא – ערבי יפגע ביהודי או יהודי יפגע בערבי? ימים יגידו. הרי בשני הצדדים יש כידוע מערכת חינוך שמעודדת טרור, אנשי רוח שמטיפים לכך ומימון ממשלתי למי שיוצא לפגע, שגם יהפוך לגיבור תרבות.

ובכן, אין תנועת טרור יהודי. יש אולי קבוצת נערים שזרקה אבנים (וגם לזה אני כבר לא יודע אם אני מאמין מאז הצטרפותי כחבר של כבוד במועדון ע”ש ברי חמיש). לכן לא צריך להקים כלא מיוחד בעכו עם מדובבים אלימים (אגב, כמה עלתה למשלם המיסים כל ההפקה הגרנדיוזית הזאת בעכו? היה שם גם גרדום פיקטיבי?). בשביל זה יש את היומנאי בתחנת משטרת אריאל, שירשום את התלונה על עבירת האלימות החמורה, והמשטרה תפתח בחקירה ומן הסתם גם תזמין את החשודים לחקירה, כמובן תוך שמירה על זכויותיהם כקטינים.

נכון, יש פה ושם אירועים נדירים, יוצאי דופן, חריגים, נקודתיים. זה לא בסדר. זה חמור. זה נורא. צריך לטפל בהם. אבל שמונה מיליון אזרחים של מדינה בת 70 שמתמודדים עם איום טרור יומיומי, אכזרי, רצחני, וחושקים שפתיים שוב ושוב ונותנים רק לצה”ל להגיב – ראויים לשבח, לא לגנאי. ובפרט, אוכלוסייה של כחצי מיליון מתנחלים שומרי חוק שחיים ליד הטרוריסטים האלה יומיום וסופגים מטחי אבנים שוב ושוב (וזה במקרה הפחות חמור). מגיעה להם, גם השבוע, ואולי במיוחד השבוע, הערכה על ההתמודדות האצילית שלהם.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’