אני לוזר? 3 תגובות שלא שמעתם

1.

אין דבר משעמם וצפוי יותר מנאומי ניצחון של פוליטיקאים. למעט מקרים בודדים, רוב נאומי הניצחון נשמעים בדיוק אותו דבר: “תודה רבה לפעילים שנתנו עבודה מכל הנשמה, זה לא ניצחון שלי אלא שלכם”, “תודה רבה לאשתי היקרה שמלווה אותי לאורך כל הדרך”, “תודה מיוחדת לילדיי היקרים שלא ראו את אבא בבית בכל התקופה הזאת”. כפיים. קונפטים.

בעשרות השנים האחרונות, יש אולי שני נאומי ניצחון של פוליטיקאים שממש נצרבו בתודעה.

הראשון בגלל האצילות, הרגישות האנושית הנוגעת ללב, והשני מסיבות הפוכות. אני מתכוון לנאום הניצחון של מנחם בגין אחרי המהפך של 77′: “תודתי הראשונה ניתנת לאשתי, שעליה יחולו יותר מאשר כל אדם עלי אדמות דברי הנצח בשינוי גרסה: זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך, לכתך אחריי במדבר בארץ זרועת מוקשים”.

הנאום השני הזכור הוא זה שנשא רבין אחרי המהפך של 92′: “אני אנווט… אני אקבע”. חוץ מהשניים האלה אני לא זוכר נאום ניצחון פוליטי שהותיר בי רושם.

לעומת זאת, תגובות של מפסידים תמיד ריתקו אותי. אחרי חודשים של עבודה, אחרי מאמצים אינסופיים, אחרי השקעה כספית של מאות אלפי שקלים ובדרך כלל של מיליוני שקלים, הבנאדם פשוט נכשל. לא נבחר. וזה לא שמחר יש שוב בחירות. זה כישלון שרק בעוד שנים תינתן אולי הזדמנות לתקן אותו.

מה המפסיד מרגיש באותו רגע? מה הוא אומר לעצמו? לפעיליו? למשפחתו הקרובה? איך הוא מתמודד עם הפסד קולוסאלי שכזה? זה מעניין, וזה גם הרבה יותר רלוונטי לחיים שלנו. כי הרי כמה פעמים בחיינו אנחנו מנצחים בענק, עושים מהפכים, וכמה רגעים בחיים הם של התמודדות, של כישלונות?

אחרי הבחירות לרשויות המקומיות שמעתי כמה תגובות כאלה של מפסידים גדולים, גדולים תרתי משמע. גדולים בהפסד שלהם, וגדולים בהתמודדות שלהם איתו. אנשים שהגיבו בצורה מעוררות השראה. אלא שאני לא יודע כמה דבריהם זכו לחשיפה.

הרי מטבע הדברים צוותי הצילום נמצאים בהמוניהם במסיבה החגיגית של המנצח, לא בבית החשוך של זה שלא נבחר. וחבל. לפעמים זה הפסד לא לשמוע את המפסיד.

2.

נתחיל בזאב אלקין. פוליטיקאי מוערך שלא רק הפסיד בבחירות לראשות עיריית ירושלים, אלא ממש התבזה. היו לו את כל הסיבות להאשים את ראש הממשלה שלא בדיוק סיפק את הסחורה, ואת ניר ברקת, ואת הליכוד בירושלים, ואת החרדים.

יומיים אחרי ההפסד הצורב הוא התראיין בגל”צ ואמר: “מאוד נהוג כשמפסידים להאשים את כל העולם. אבל האחריות על ההפסד היא שלי. היא לא של ליצמן ולא של אף אחד אחר. ברור שאם אגודת ישראל לא הייתה הולכת עם ראש בקיר היינו מנצחים. אבל זו זכותם להחליט אחרת. אני מכבד כל החלטה שלהם. בסופו של דבר יצאתי לדרך כי האמנתי בדרך”.

המראיינים, ירון דקל ועמית סגל, לא מיהרו לקבל את נטילת האחריות של אלקין. “האם נתניהו, האדם הכי פופולרי בירושלים עשה מספיק, או ששני סרטונים ושיחה מוקלטת וביקור בשוק זה מעט שבמעט?”

ואלקין ענה: “עמית וירון, מי שהתמודד זה אני. זה לא בנימין נתניהו. ולכן האחריות על ההפסד היא שלי ולא של אף אחד אחר”.

והם חזרו ושאלו: “אבל עד שהוא הביע בך תמיכה זה היה מאוד מגומגם, ואחר כך סניף הליכוד התנער ממך”.

ואלקין ענה: “בנימין נתניהו עשה כל מה שהוא יכול. אני מלא תודה והערכה לו על המאמץ הזה. וההפסד הוא שלי… בחיים הפוליטיים מי שלא יודע להפסיד גם לא יידע לנצח אף פעם. ומי שלא יודע להעז בטח לא יידע לנצח. ברגע שהאמנתי שהמהלך הוא נכון – בנאדם צריך ללכת עם מה שהוא מאמין גם אם הוא לוקח סיכונים”.

טוב, כבר הבנתם את הלך הרוח. גם כשהם עברו לשאול על ניר ברקת שהבטיח לו תמיכה, אבל לא בדיוק סיפק את הסחורה הוא אמר: “ניר ברקת תמך בהתמודדות שלי וגם על זה אני מלא תודה… אגב, אני יוצא מאוד נשכר מהקמפיין הזה ומהמפגש עם אלפי ירושלמים. אני גם היום ממליץ לכל פוליטיקאי, שאם הוא מאמין במשהו, ללכת עם האמת שלו”.

3.

יומיים קודם, בליל הבחירות, בשעה שלוש לפנות בוקר הגיע לבנייני האומה יוסי דייטש. היו לו המון סיבות להיות מריר ומלא רגשות כעס ונקמה, אפילו עוד יותר מאלקין. הרי הוא עשה יופי של עבודה, יופי של קמפיין. אם רק היה זוכה לתמיכה של סיעת דגל התורה או ש”ס הוא היה היום ראש עיריית ירושלים, אבל דייטש לא נשא באוזני אלפי פעיליו עצובים נאום פוליטי. בכלל לא.

“פעילים יקרים, כמה מרגש להגיע למעמד כזה הערב. ולמרות שהמספרים מראים שאנחנו לא ניצחנו, אנחנו בראש ובראשונה יהודים מאמינים. אנחנו חיים על האמונה. אנחנו יודעים לעשות את ההשתדלות, אנחנו עשינו את ההשתדלות בצורה היפה והנקייה ביותר – אבל יש ריבונו של עולם והוא מנהיג אותנו. אנחנו יודעים רק איך אנחנו התנהגנו. האם אנחנו במהלך המסע הזה קידשנו שם שמיים.

“אז נכון, זה מאוד מאוד מאוד לא נעים לעמוד כאן ולא להיות בצד המנצח. תארו לעצמכם כמה זה היה נחמד לעמוד כאן הלילה ולהגיד: כן, עלינו לסיבוב השני. אבל כנראה שמשמיים רצו אחרת, וכשם שאדם מברך על הטובה כך אותו דבר הוא מברך על הצד השני.

“אז דבר ראשון אנחנו צריכים להודות לבורא העולם. קל מאוד היה להיגרר למסע אלים רווי יצרים, המון המון לשון הרע, המון המון רכילות, אבל הצד שלנו בחר בשיטה אחרת. בחר בצד של ‘ואהבת לרעך כמוך’. לכבד האחד את השני. הוכחנו שלמרות שאנחנו חרדים אנחנו יודעים גם לנהל וגם לשוחח עם אנשים שאינם חרדים. אתם יכולים לצאת מפה הערב בראש מורם. קידשנו שם שמיים ברבים.

“אין אחד שיכול היום לבוא ולומר שבמהלך המסע שלנו היה דבר תקלה. שמישהו מאיתנו דיבר לא ראוי, העביר מסר לא ראוי. כשהתחלנו את המסע מה אמרו לנו? יש חשש מאוד גדול שיהיה מועמד חרדי, כי יהיה שיח של מלחמה בין חרדים לחילונים. יגידו שהחרדים הולכים להשתלט לנו על העיר. ומה אנחנו הראינו? לא היה שיח כזה. להפך. התקבלנו על ידי כל הציבורים האחרים בירושלים באהבה ואחווה. ואנחנו מחויבים למרות התוצאות להמשיך הלאה בשיח הזה”.

“אני לא מתחרט לרגע אחד על המסע הזה”, סיים דייטש, “בואו נמשיך הלאה במסע להוביל את השיח הזה בציבור החרדי, ויש לנו מחויבות להראות לציבור הכללי בירושלים: אלה הפנים היפות של הציבור החרדי”.

אמן כן יהי רצון, יוסי.

4.

“לאחיי ורעיי תושבי העיר היקרה לי בית שמש”, כך פתח האיש שספג את ההפסד הצורב ביותר בבחירות המקומיות, משה אבוטבול, את מכתבו.

פער של 533 קולות בלבד הפריד בינו ובין הניצחון. ביומיים הראשונים אחרי הבחירות אמרו שהוא לקח את זה מאוד קשה, שהוא כועס, שהוא פגוע, שהוא ירד למחתרת. אבל אז הגיע המכתב. בעוד ראשי ערים אחרים שלא נבחרו האשימו את התושבים שהם “כפויי טובה”, אבוטבול ישב וכתב להם מכתב חם ומרגש.

מכתב שצריך להילמד בכל בית ספר למפסידים מתחילים:

“במקראות ובחז”ל נאמר ‘דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת’, ‘וזרח השמש ובא השמש ואל מקומו שואף זורח הוא שם’ ו’אין מלכות נוגעת בחברתה כמלוא נימה’. הגיעה העת, אחרי חצי יובל שנים בעירי בית שמש לברך, להיפרד ולהגיד תודה. ראשית, ברכת הצלחה ומזל טוב לגברת ד”ר עליזה בלוך תחי’ לרגל בחירתה לראשות העיר בית שמש.

“התקשרתי ובירכתי אותה בחום לב ובהמון הצלחה בתפקידה. המשימות הן רבות והאתגר הוא עצום. בעז”ה קבענו שבימים הקרובים נערוך חפיפה מסודרת להעברת השרביט להמשך דרכה המוצלחת. נאחל לה הצלחה וברכה בתפקידה החדש, אמן”.

ואז, אחרי תודה גם לפעילים ולחברים מש”ס עובר אבוטבול להודות לעובדי העירייה מכל האגפים והמחלקות: “עזרתם לי מאוד לבצע את השליחות הגדולה, וכל הצלחותיי שלכם הן. אני פשוט אוהב אתכם. הייתם לי כאחים טובים ומסורים”.

והוא מסיים: “ולכם תושבי העיר היקרים אני כותב ודומע. אני אוהב את כולכם, גם את מי שתמך בי וגם את אלה שלא. כי כולכם אנשים טובים ויקרים מאוד ובלעדיכם העיר לא הייתה מתקדמת. אין בליבי על איש כלום, כי תמיד חונכתי מאבי ז”ל ש’לא מגיע לך כלום ולא חייבים לך דבר’. לכן מוצא אני דווקא בשעות אלו לבקש מכם סליחה, מכל מי שחלילה פגעתי בו הן באמירה הן בחוסר התאמצות לבקשתו. תודה אחרונה הינה עבור משפחתי היקרה, אמי תחי’ ורעייתי היקרה אסתר תחי’, בניי ובנותיי, חתניי וכלותיי, שנגזלתי מהם במשך השנים ונשאבתי עמוק לתוך העבודה הציבורית המתישה והמייגעת. אני שב אליכם הביתה באהבה רבה, קבלו אותי בבקשה”.

רגע לפני שהם מקבלים את אבא משה בחזרה, הוא חותם את מכתב הפרידה שלו בקטע במסגרת בולטת. פסקה מתוך שער הביטחון בספר ‘חובת הלבבות’: “ואין ביד אחד מהברואים להועיל את נפשו ולא להזיקה – ולא לזולתו – כי אם ברשות הבורא יתברך. וכשירגיש האדם שלא יועילנו ולא יזיקנו אחד הברואים אלא ברשות הבורא, ישוב ליבו מיראתם ותקוותם ויבטח על הבורא לבדו”.

שלושה מפסידים, שבעיניי קצת ניצחו את ההפסד שלהם השבוע. טוב לכת אל בית המפסיד מאשר למסיבה מלאת הקלישאות של המנצח.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’