נשארנו עם ערימות דומן של בחירות

לא פלא שיום הבחירות הוא יום שבתון, הלא זהו יום חג ליהודים.

לא כולם יודעים מה הם רוצים מעצמם, בוודאי שלא מה הם רוצים שיצא מהבחירות האלו. אבל, בכל מקרה החופשה מתקבלת בברכה, החגיגה מושלמת.

שעת בוקר מאוחרת והרחובות מנומנמים, כאילו אין יום. מזכיר קצת את חג השבועות בבוקר, לאחר לימוד התורה משך כל הלילה.

שקט. דומיה. שלוות עולם.

שעת בוקר והרחובות מלוכלכים כמו בערבי חגים, לפני שמגיע רכב האשפה האחרון שקודם החג.

הכול דורכין על אותיות, במקום על מדרכות. כורעים ומשתחווים כמו בראש השנה, עד לאדמה, כדי לאסוף נייר שנראה שונה מיתר הניירות ולבדוק מה רשום בו.

רכבים עם שירים ומזמורים מתנגנים, ראשים שלופים מן החלונות הנעים, בדיוק כמו בחג פורים.

ואוטובוסים מלאי בחורים יוצאים מכל הישיבות הרציניות, בדרך אל איסוף הכספים, סליחה… הקולות..

אז עכשיו, בעוד הרכבים דולקים בעקבותיי, ובטלפון, מכל מפלגה וראשיה רודפים אחרי, בעוד מדרכת רחובי נהפכת למשטח אחד של ניירות בית דפוס, ומעל לראשי תלויות מודעות ענקיות מקיר לקיר, מבית לבית, מרחוב לרחוב – אני רוצה לשאול אתכם, קוראי טורי, שאלה תמימה:

האם מישהו מכם השתכנע אי פעם מכל הרפש הזה, מכל הקולות והברקים, מכל צלצולי הטלפון ודפיקות המסמרים בכרוזים התלויים?

אומר לכם את האמת: כמעט החלטתי בלבי שהפעם אני לא מצביעה לאף מפלגה שהפתק שלה נמצא בעוד מקום מלבד בקלפי. לא מצביעה לשום מפלגה שצלצול הטלפון ממרכזה נשמע במכשיר שלי בפעם העשירית ומעלה. לא מצביעה לשום מפלגה שפעיליה גורמים לי לכאב ראש.

רק כמעט החלטתי, כי בסופו של דבר – אעשה כפי שהורו לי לעשות גדולים ממני.

ובכל זאת, האם לא התבגרנו, התקדמנו, השתנינו? איך זה שעם כל ההתפתחות הטכנולוגית, נשארנו עם ערימות הדומן ועם קולות הרעמים?

יום בחירות שמח לכולנו, עם שירים ומחולות, עם תופים וחצוצרות, עם אותיות ועם פתקאות, עם חיבוקים ועם תהילות.

כמה נפלא הדבר הזה, שעד שמתקבלות התוצאות כולנו בטוחים שהניצחון בידינו!

אמרו אתם, האם אין זו ברכה, שכזו אופטימיות שורה עלינו?

הלוואי ותשרה החדווה הזו על כולנו, באשר אנחנו מצביעים, עד עולם.