‘יום ליום’ או ‘הדרך’: מי הגיש חומר טוב יותר להילולא של הגר”ע זצ”ל

1.

שלושה נושאים מרכזיים כיכבו השבוע בעיתונות סופ”ש החרדית.

האחד, עצוב מאוד, השריפה בה נספו שני ילדים רכים בביתם שבעיר ביתר עילית.

בשיחות ההתעוררות דיברו רבים על הצורך להפסיק את המחלוקות שגוררות הבחירות המקומיות. לכן, קצת צורם היה לגלות בשערי השבועונים ‘משפחה’ ו’בקהילה’ כי לצד מראות הזוועה והאש, מככבות כתבות על הבחירות.

בבחירה בין שני השערים צריך לציין לשבח את  ‘בקהילה’ שהבליע את הבחירות בתחתית העמוד, במיקום בולט פחות מאשר ‘משפחה’, שהציג את הבחירות בצידו השמאלי של עמוד השער.

בעיני, שיקול נכון של העורך.

2.

הנושא השלישי שהיה אמור לבלוט בשערי השבועונים, הוא יום השנה החמישי להסתלקותו של הרב עובדיה  יוסף זצ”ל. לגודל הצער, הנושא הוצנע ב’בקהילה’ והובלט בעיקר בעיתונים ‘הדרך’ ו’יום ליום’, הפונים אל קהל ספרדי. גם ‘משפחה’ הקדיש את שער המגזין שלו ליום ההילולא. בעיני, טוב שכך ונכון שכך.

שכן, הגר”ע יוסף זצ”ל היה נערץ לא רק בקרב קהל עדות המזרח.

‘בקהילה’ העדיף להקדיש את שער המגזין שלו לבחירות המקומיות – והפעם כתבה על הגאון רבי ברוך סולובייצ’יק. למי שאינו מתמצא: לפני כשנתיים הועמד הגר”ב סולובייצ’יק בראש רבני ‘דגל’ בירושלים, ופתר סוגיות שונות הקשורות בעיקר בקשר מול ראש העיר ניר ברקת.

לאחרונה הועברה ההכרעה על המתרחש בעיר לידי חברי מועצת גדולי התורה של ‘דגל’, כך שהשפעתו פחתה. הרב סולבייצ’יק, למשל, העדיף ריצה משותפת עם אגודת ישראל, אבל חברי ‘המועצת’ הכריעו בעד תמיכה במועמדות של משה ליאון.

לא ברור האם על רקע זה דווקא בחר ‘בקהילה’ להציב את הזרקור לכיוונו השבוע, בפרט לאור העובדה שרק לפני מספר חודשים פורסמה ב’משפחה’ כתבה דומה.

את הכתבה הכין יצחק פלדמן, שלא עוקב אחרי מתחרים ולא ידע כי כתבה דומה כבר פורסמה.

גם אם העורך/המפיק ידע על כך, יתכן שהעיתוי הצדיק כתבה נוספת (תמיד מודגשות זוויות שונות, כל כתב וסגנונו). בכל מקרה, הכתבה עצמה, מרתקת.

ועדיין, לא עדיף היה להקדיש את השער לנושא האקטואלי יותר של השבוע – יום השנה החמישי לגר”ע יוסף? –  –  –

3.

הנה קטע הפתיחה המרתק לכתבה, פרי עטו של יצחק פלדמן:

חצר גדולה הקיפה את המבנה הסגפני שבקצה הרחוב. זרועות קרני השמש התמתחו לרווחה על החצר הריקה ועל הקירות העשויים ללא רבב. המולת הילדים שהפכה את החצר לעיסת אדם עד לפני מספר דקות, נדמה באחת. זמן ההפסקה תם. מאיפה שלא תסתכלו על היצירה ההנדסית הזו, תוכלו לקבוע כי מוסד שוויצרי קפדני מונח לפניכם בצניעות.

בחסות הדממה הגיחו לפתע שני ילדים בריצה. אחד בעל תווי פנים סלביים ועיניים כחולות, ומאחוריו, ילד שחוטמו סיפר את ההיסטוריה היהודית של עמו, ואילו כתפיו שידרו תעוזת נפש בלתי רגילה.

‘קום הר’ (בוא הנה), קרא הילד היהודי בתקיפות. החבר הגוי ניסה להימלט, אך ידו האיתנה של הילד היהודי לפתה אותו בחוזקה. פניו הסלביות שידרו אותות מצוקה. לא לכך התכוון לפני מספר דקות, כשהשליך את כיפתו של הילד היהודי מבעד החלון לאות שעשוע.

הילד היהודי, בנו של הגאון הליטאי הנודע רבי משה סולובייצ’יק… היישיר את מבטו, צמצם את עיניו, כמו היה יורה חץ אל תוך ימת התכלת שבעיני הילד הגוי.

‘הבא אס אאוף’ (תרים את זה), ציווה בתקיפות והצביע על הכיפה המוטלת בביזיון על מגרש המשחקים.

הילד שרק לפני זמן קצר הרגיש בעננים על שהצליח לצחוק על היהודים השפלים – טעם עכשיו את טעמה המר של העקשנות הבריסקאית הבלתי מתפשרת: זרקת – תרים. השפלת – תרומם. יהודי לא צריך להוריד את הראש מול הרדיפה האנטישמית.

לימים, כשגדל הילד והפך לראש ישיבה נודע ומרביץ תורה ירושלמי… המשיך את קו המחשבה התקיף גם לעניינים פנים ישראליים שהונחו על שולחנו. אם צריך לסגור את הגמרא כדי ללמד פרק או שניים את קברניטי העיר המתעלמים מצרכי היהדות החרדית – הוא לא יהסס לעשות זאת.

‘הבא אס אאוף’, הוא יקרא מאוחר יותר לעברו של ניר ברקת, שלא הצליח לחמוק ממבטו היוקד והעניק לו כמעט את כל מבוקשו על מגש של כסף”.

 טוב, קצת הגזמת. אבל מה זה משנה…הסיפור מרתק.

4.

מעניין להשוות את השערים של החדשות והמגזינים שהוציאו לאור ‘הדרך’ ו’יום ליום’.

שמתי זה לצד זה את גיליונות החדשות של ‘יום ליום’ ו’הדרך’. בעיני זה של הראשון מעוצב טוב יותר. אבל הנה מספרי העמודים, לשיפוטכם: 32 עמודים ל’יום ליום’ לעומת 40 ל’הדרך’; 32 עמודים ל’מרגלית’ – עיתון הנשים של ‘יום ליום’, לעומת 24 ב’אם הדרך’ מבית ‘הדרך’.

מאידך, אם מניחים זה לצד זה את שערי המוספים –  זה של ‘הדרך’ לוקח בגדול (אגב ‘יום ליום’, מישהו שיסביר לי מה פירוש המשפט “5 שנים לפקידתו”). גם מבחינת עיצוב התמונה וגם מבחינת הכותרות ועיצוב הפונטים.

מספר העמודים זהה.

גם בעיצוב עמודי השער של המגזינים, לוקח ‘הדרך’ בגדול – מה גם שהוא מציג 64 עמודים לעומת 32 בלבד ל’יום ליום’.

אהבתי את כתבתו של מנחם מן ב’יום ליום’, “הסודות הכמוסים נחשפים”, אבל אין להשוות למסע הנרחב שערך ‘הדרך’ בתחנות חייו של הרב: תחנת פורת יוסף בכתבת מערכת, תחנת מצרים בכתבתו של איתן אוריאל, יאיר טולדנו עם תחנת רבנות תל אביב, צבי יעקובזון עם תחנת הרבנות הראשית לישראל, שיחה עם יו”ר ש”ס אריה דרעי בכתבתו של אשר מדינה המתאר תחנות שונות בחיי הרב זצ”ל, עוד כתבה פרי עטו עוסקת בהקמת תנועת ש”ס, שמעון ליברטי אסף נציגים מכל הארץ לכתבת פאנל, ואשר מדינה מתאר את הבית שברחוב הקבלן ואז, גם את הפרידה ממנו בבית החולים הדסה עין כרם.

פרויקט מרשים, שאפו ‘הדרך’.

 5.

לא תאמינו, אבל מכל הכתבות על הגר”ע יוסף זצ”ל מצאה חן בעיני כתבה מצוירת, אותה מצאתי דווקא בעיתון הילדים מבית ‘הדרך’, המכונה בשם ‘אביבים’. “עיתון הילידם של רשת מעיין החינוך התורני ‘בני יוסף'”, כפי שמופיע בעמוד השער.

הכותבת, אשה בשם ‘אתי’, ותראו כמה יפה היא מגישה את סיפור חייו של הרב לילדים.

התחנות:

תחנה ראשונה –

בי”א תשרי ה’תרפ”א, לפני תשעים ושמונה שנים, נולד בן לר’ יעקב שעסק לפרנסתו בצורפות ולאשתו ג’וג’י, ויקרא שמו בישראל עובדיה יוסף.

תחנה שניה –

כשהיה עובדיה הקטן בן ארבע שנים, עלתה משפחתו לארץ ישראל והתיישבה בשכונת ‘בית ישראל’ בירושלים שם הם התפרנסו מחנות המכולת של אביו.

תחנה שלישית –

המצב הכלכלי של המשפחה היה דחוק, ובנם עובדיה נאלץ להתחיל לעבוד בגיל צעיר. עובדיה למד בתלמוד תורה ‘בני ציון’ שבשכונת הבוכרים וכבר מנעוריו התבלט בכשרונו ובלהיטותו לתורה.

תחנה ארבע –

בגיל תשע כתב את יצירתו הספרותית הראשונה: הערות בשולי הספר ‘ראשית חכמה’.

תחנה חמישית –

בגיל שתים עשרה החל עובדיה ללמוד בישיבת ‘פורת יוסף’ שבעיר העתיקה, לאחר שאביו, ר’ יעקב, השתכנע על ידי הרב צדקה חוצין. באותה שנה כתב ספר ששמו: ‘מחברת העתקת חידות’ יחד עם שניים מחבריו. הוא השקיע את זמנו בלימוד תורה ובכתיבה תורנית. ראש הישיבה, הרב עזרא עטייה, שימש עבורו כאב רוחני.

טוב, לא נמשיך, קצרה היריעה מהכיל, אבל לא פחות מ-13 תחנות מצפות לילדים הקוראים את העיתון. חמוד לגמרי.

5.

איזה נבואות שחורות מצאתי בטורו של יעקב ריבלין ב’בקהילה’, ועוד תחת הכותרת “מתקוטטים על סיפון הטיטניק”. תתכוננו לטבוע…

טורו פותח בתיאור פתיחת המטה בבית שמש, ומהפרצופים החמוצים שמצא שם אצל קודקודי ‘דגל’, אגו”י וש”ס – בינם לבין עצמם. כלומר, כולם חמוצים לכולם, חוץ מאריה דרעי ואורי מקלב, טווי הברית ש”ס-דגל, שחייכו זה לזה (“הם התחבקו ממושכות ופזלו הצידה למען ראות אם המצלמות תפסו את הרגע המרגש”).

אלא מה? שלסכסוכים בין המפלגות החרדיות, בינן לבין עצמן, עלולה להיות השפעה לא חיובית “על חייו של כל אזרח חרדי בארץ הקודש, ולא רק של מוכי הגורל האלעדים”.

למה? כי חוק הגיוס לא יעבור לדעתו לפני הבחירות (רשמנו, נבדוק האמנם), כי “תעודת הפטירה” של ממשלת נתניהו כבר מוכנה, “רק התאריך נותר פתוח” (רשמנו, נבדוק האמנם), וכי נתניהו רוצה בבחירות (לדעת ריבלין) על כל נושא שהוא, רק לא על נושא כתב האישום (“בשיחות סגורות שאינן מול המצלמות הוא יותר ממאותת שפניו לבחירות במהלך החורף”, כך ריבלין).

קצת סותר את המידע שבידי, לפיו נתניהו לא רוצה בחירות, הוא מעדיף שיסתדרו על חוק הגיוס (בלי להיות גננת), ולא מעוניין בבחירות על רקע חוק גיוס או חוק גיור. אבל ימים יגידו.

כך או כך, הנה תרחיש האימה: “מול עינינו הולך וקורם עור וגידים תסריט האימים של בחירות על רקע חוק הגיוס, בלהט הויכוח על תיק תכנון ובניה בביתר עילית…העובדות הן שאין שום פתרון לצרת הגיוס ולצרה הגדולה יותר של בחירות על רקע חוק גיוס…”

נגזור ונשמור, כדי לבדוק האם אכן זה מה שיקרה.

6.

זוכרים את שכתב יוסי אליטוב בשבוע שעבר ב’משפחה’, על שיחות השלום בסלונו של דרעי ברחוב הקבלן?

“לא נותר אלא לתהות מעט על ההיגיון שליווה את אנשי ש”ס באותו לילה של ניסיון לפשרה… דבר נוסף שאותו יתקשו תומכי ש”ס להבין הוא איך ייתכן שבעסקאות האפשריות שנערמו אל השולחן – לא עלתה שום אפשרות להצבתו של מועמד ספרדי? הליטאים והחסידים, הפינדרוסים והפרושים, עומדים לחלוק ביניהם את העיר בחסותה של המפלגה, שחרטה על דגלה את החזרת עטרת יהדות ספרד ליושנה ורק לספרדים לא נשאר…, אילו הייתה סביבת דרעי מעמיקה לחשוב היא לא הייתה נכנסת להרפתקה”.

הנה תשובתו של יעקב ריבלין השבוע:

“השבוע התחדש שש”ס קיבלה דה פאקטו את השליטה באלעד… את התמיכה המלאה במשה ליאון בירושלים, וזאת בנוסף לבית שמש ובנוסף לסכין שתקעה בגבה של דגל התורה בחיפה וביטול הסיכום הראשוני ברכסים שהיה אמור להעביר לדגל את הראשות”.

אז מי בעצם אמור לרקוד משמחה על נצחונו? דגל והשגיה, או ש”ס והשגיה? יכול להיות שהאיחוד בין ש”ס לדגל הביא בעצם הישגים לשתי המפלגות גם יחד?

הציבור הספרדי באלעד תוהה.

7.

יהיו בחירות, או לא?

היום (שני) יפתח מושב החורף של הכנסת, מושב שיפתח את השנה האחרונה לקואליציית נתניהו הרביעית. אחרונה ככל שמדובר בתאריך הרשמי לבחירות הבאות, 4 וחצי שנים לאחר הבחירות האחרונות. האם תמלא הממשלה את ימיה הפעם? טוב, זוהי בעצם שאלת מיליון הדולר.

כבר בשבוע שעבר סבר אריה זיסמן מ’יתד נאמן’ ש”ריח בחירות חריף חדר לחדר הדיונים הסגור בקבינט. הריח הזה נתפס ונדבק בכל מי שיושב בחדר עד שקשה להסירו”.

אלא שאז הוא סבר כי “ההערכה הרווחת בסביבות ראש הממשלה היא שהוא טרם קיבל את ההחלטה. נתניהו עדיין מתלבט. הסוגייה הזו של הקדמה או אי הקדמה משתנה אצלו במהירות הבזק. רגע לכאן ורגע לכאן. גורמים בסביבתו אומרים את הדבר הבא: ‘כרגע ראש הממשלה לא ממש ממהר לפרק את הקואליציה, אבל הוא לא הולך להילחם על קיומה בשיניים כפי שעשה בעבר”.

השבוע הוא יוצא בכותרת ברורה: “הפור נפל (כעת עובדים על ה’תירוץ’)”!

“מי שמחפש רמז לכך שהבחירות לכנסת כבר כאן יכול היה למצוא אותו במסיבת העיתונאים הלא אופיינית שקיים השבוע ביום שלישי ראש הממשלה נתניהו… נתניהו הזמין באופן מפתיע את העיתונאים לשאול ‘כל שאלה מביכה שאתם רוצים’, דבר שאינו עושה אלא לפני בחירות. כך עשה בדיוק ערב הבחירות הקודמות כאשר לא הפסיק להתראיין בכל כלי תקשורת”.

לדעת זיסמן, “נתניהו מכין את הקרקע התקשורתית והפוליטית לבחירות מוקדמות”. למרות “הצהרותיו על ‘מאמץ לנסות לפתור את בעיית הגיוס ובעיות אחרות’, והצהרה נוספת על ‘אם נמצא דרך אשמח להמשיך עם הממשלה הזו עד סוף השנה’ משוכנעים רוב שותפיו של נתניהו בקואליציה שהפור כבר נפל, הבחירות יוקדמו”.

האמנם? כמו קודם, נחזור גם כעת: ימים יגידו.

מה שבטוח הוא שאם “רוב שותפיו של נתניהו בקואליציה” סבורים שהפור כבר נפל, הרי שיו”ר דגל התורה משה גפני עצמו התראיין השבוע ואמר שהתרשם שנתניהו לא מעוניין בבחירות בחורף הקרוב…

לתשומת ליבך, אריה.

8.

את ה-כתבה של השבוע מצאתי בין דפי ‘קטיפה’ (מבית ‘יתד נאמן’), בכתבה של שפרה יוספי.

מדובר בעצם בסדרה, תחת הכותרת “בין אדם לשכנו” – כהמשך לפרויקט החתונות ורכישת הדיור של ‘יתד’, כנראה.

“פרלמנט שכונתי דינמי”, היא כותרת המשנה של הכתבה, שגם התמונה הנלווית אליה מקסימה. “יחידה מורכבת”, היא עוד כותרת מעניינת לאותה כתבה.

הכתבה מתארת איך, כחלק מהמצוקות הכלכליות והניסיון לעמוד בתשלומי המשכנתא, יהודים פשוט מחלקים דירות ומשכירים אותם לאחרים.

וכך, “בוקר אחד, בבניין נחמד אחד, חשב שכן מאד נחמד אחד שהחלל הפנימי בבניין השיכון שלהם הוא שטח מבוזבז. ארובה? שיקראו לזה ארובה, מבחינתו זהו מרחב פוטנציאלי מניב להגדלת הדירה. ומה אז? או-הו, אז מחלקים, בונים יחידת דיור, ומתחילים… מתחילים להרוויח!”

טוב, זה לא כל כך פשוט. “אתא בוקר, ויזמן השכן פועלים ישמעלים ויבקש מהם להיכנס לתוך השטח הפנוי שאמור לאוורר את הבניין, לבנות קירות ומחיצות ולספח אותם אל ביתו הנחמד. באותה שעה עמדה השכנה מהדלת ממול ובישלה פתיתים ושניצלים לארוחת הצהריים. ברוחה הטובה עליה זמזמה היא שיר קטן ונחמד עד ש…בום! פתח נפער בקיר המטבח. עוד מכת פטיש, והפתח התרחב.

‘מה קורה פה? ‘ זעקה היא חמס, לא פחות ולא יותר, מתברר שמסדרים שם חלון אוורור. הזעיקה השכנה את בעלה, שצעקותיו איימו להרעיד את יסודות הבניין הרעועים, אבל ההוא לא הבין בכלל – מה אכפת לכם? זה יהיה גבוה ונעשה את זה יפה”…

טוב, אתם חייבים לקרוא. העלילה הזו, רק מסתבכת והולכת, והיא מרתקת.

9.

האסון שתפס את השער בעיתון כפר חב”ד לא קשור לשריפה בביתר עילית (שהתרחשה לאחר סגירת המגזין), כי אם הרצח המזעזע של אליהו מוסקוביץ’ משיקגו.

“העולם היהודי הזדעזע במוצאי שמחת תורה עם קבלת הדיווח על הרצח המחריד של התמים אליהו מוסקוביץ’ הי”ד משיקגו בידי בן עוולה”, נכתב בכותרת המשנה לכתבתו של חיים גיל.

הכתבה עצמה, כתבת שער במגזין, מרתקת. שיחה עם האבא, הרב מנחם מענדל מוסקוביץ’, המתאר “את הרגעים הראשונים שבהם קיבל את הבשורה על הרצח המזעזע של בנו.

“השוטרים הגיעו לביתנו בשעה ארבע לפנות בוקר. ומהר מאד הגיעה התקשורת. לא רציתי שהעיתונאים ישהו בבית כי הילדים עדיין לא ידעו, לכן הוצאתי אותם לסוכה…”