אומן אומן כל השנה: פולמוס אומן בעיצומו • הטור של ידידיה מאיר

 1.

כשכתבתי כאן בשבוע שעבר בכזאת התלהבות על הנסיעה שלי לאומן, הנחתי שאקבל אי אלו תגובות בשבוע שאחרי.

לפרסם בעיתון של אוהביה הגדולים של ארץ ישראל מאמר על ראש השנה בנכר – לא חשבתי שזה שיעבור בשתיקה. אבל לכזאת סערה איש לא הכין אותי: מאות תגובות, ממש מאות, בלי שום גוזמה, של קוראים שהמשותף לכולם הוא האמוציות. לא הייתה ולו תגובה אחת נינוחה. תגובה שאמרה “יישר כוח על הדברים הנאים על אומן” או “אני חולק על מה שכתבת על אומן”.

לא. כל אחד כתב מדם ליבו. או שמחה בתוקף על הדברים המחפירים שכתבתי וקרא לי לחזור בתשובה, או שהתלהב עד מאוד, ואף הבטיח לסדר לי מקלחת כולל ג’קוזי לשנה הבאה.

2.

שנתחיל?

“שלום ידידיה, קוראים לי אברהם יצחק פיירמן. כמה הערות על מה שכתבת:

א. אתה צודק. הטיעון ‘איך אתה משאיר את המשפחה לעשות ראש השנה לבד?’ הוא באמת דמגוגי ומטופש. כל אחד מסכים שיש סיבות שבגללן ראוי להשאיר את המשפחה לבד ליומיים, בין אם זה מילואים ובין אם זאת נסיעת עסקים. כל השאלה היא כמה משקל אתה נותן לסיבה שבגללה אתה נוסע. אדם שטוען טענה כזאת נגד הנסיעה לאומן מראה שהוא לא מחשיב את עבודת ה’ שלו כסיבה מספיק טובה.

ב. לצאת מארץ ישראל זה דבר קשה, רציני וכואב, לא משנה כמה פעמים עושים את זה או למה, ולא משנה לכמה כנסים מקושקשים במדריד טסים. כל יציאה פוגעת בנשמה ובקישור הקדוש של יהודי לארץ החיים. אני לא חושב שזה נכון לעודד ולתת לגיטימציה לאף אחד לצאת מלהסתופף בצל השכינה, לאמור לך עבוד אלוהים אחרים.

ג. ריגוש וחוויות רוחניות הם לא אינדיקציה לכלום, פשוט לכלום. ובכלל, מה אנחנו מחפשים – חוויות רוחניות או לעשות את רצון ה’?

ד. כתבת ‘אומן היא היום המקום עם התפילות הכי משמעותיות בעולם’. אני מקווה שכשכתבת ‘משמעותי’, התכוונת ‘מרגיש לי חשוב וגבוה’. אבל לרוב המילה ‘משמעותי’ מתפרשת אצל הקוראים כנתון אובייקטיבי. אז צריך לומר: אומן היא בהחלט לא המקום עם התפילות הכי משמעותיות בעולם, אלא ארץ ישראל (גם אם לא מרגישים בלב דבר). אולי אומן זה מקום שמצליחים להרגיש בו יותר התעוררות בלב. אבל זה לא אבן בוחן למשמעותיות או לחשיבות האובייקטיבית של הדבר.

ה. לסיכום – הטור שלך, כמו הנסיעה לאומן, מחמיצים לעניות דעתי את ההתכווננות לדבר ה’, ומתמקדים בטפל”.

3.

מתקפה מוחצת, מה שנקרא. ומנומקת. אבל אז הגיע החיבוק הזה:

“היי ידידיה, ראיתי אותך באומן בגשם ובבוץ מסתובב עם הילד שלך, והאמת שמאוד שמחתי בשבילך שהגעת בלב פתוח וזכית לטעום. אני בא מבית דתי לאומי בורגני, אבל התחזקתי בישיבה, וכבר עשר שנים שאני נוסע לאומן כל שנה. בהתחלה ההורים והמשפחה שיגעו אותי: ‘חסרים קברי צדיקים בארץ? תיסע לקבר הרמב”ם!’ וכאלה.

אבל בשנה שעברה באורח פלא, אבי היקר הצטרף אליי לנסיעה. הייתי בלחץ מהתנאים ומהבלגן שמצפים לו, אבל לא דמיינתי מה יקרה באמת. הבנאדם פשוט היה בהלם. הוא לא עצר לרגע, הסתובב ממניין למניין, מהתוועדות של הרב סבג לטיש אצל האמריקאים ללחיים עם נערים מכפר זוהרים. הוא חזר בלילה הראשון בשלוש לפנות בוקר מבושם ומדושן עונג ואני נלחצתי כמו אב לנער מתבגר.

איפה היית? והוא עונה: איפה הייתי? הייתי במניין של 5,000 איש שצועקים ‘אבא’ ביחד, ואז הזמינו אותי לקידוש ונשארתי ואז התיישב לידי מישהו וסיפר לי את כל קורות חייו וכשסיים הוא חיבק אותי כאילו אנחנו החברים הכי טובים. אבא שלי רקד ושר והתרגש כמו שאף פעם לא ראיתי אותו, בטח שלא בהקשר של עבודת ה’.

בצאת החג טסנו במונית לאודסה, להספיק לתפוס את הטיסה. התיישבנו מאחורה לבד צמודים, ושאלתי אותו: אבא, מה לקחת משלושת הימים האלה? הוא אמר לי: תשמע, בחיים לא ראיתי דבר כזה. ניסיתי לכעוס על זה שיש זבל בכל מקום ולכלוך, ועל זה שכולם מעשנים אפילו בתוך בית הכנסת. אבל לא הצלחתי. זה לא עניין אותי. היו לי תפילות כמו שלא היו לי מעולם! הדבר הזה הוא פשוט מטורף! אני לא הולך להשתנות חביבי, לא מגדל פאות ולא זקן, אבל החלטתי לנסות להירגע, לקחת את הדברים יותר בנחת”.

4.

וואו, כתבתי לו בחזרה, ריגשת אותי עד דמעות. אפשר לפרסם את התגובה שלך? אולי זה ייתן לי קצת ארטילריה מול כל תוקפיי המנומקים והרהוטים? והוא ענה:

“מוזמן לפרסם, אבל תוריד את שם הישיבה שבה למדתי. אני חושב שעיקר הכעס בתגובות שאתה מקבל נובע מפחד. פחד של אנשים מכל דבר שהוא לא ‘הגיוני’. זה לא הגיוני לנסוע ולהוציא כל כך הרבה כסף לכבוד ה’. ולנסוע לסופשבוע במלון כשר למהדרין באיטליה זה כן, זה אנושי. כשהייתי תלמיד בישיבה בשיעור א’ אחד האברכים שרק התחתן אמר לי שהוא נוסע לאומן ואני כעסתי נורא, איך אתה עוזב אותה חודשיים אחרי החתונה? אז הוא ענה לי תשובה שלא אשכח לעולם. הוא אמר לי: ‘מה אתה חושב, שאני עוזב אותה? המשימה הזוגית שלנו בעולם היא עבודת ה’, הבסיס של הקשר שלנו הוא עבודת ה’, ולכן היא שולחת אותי למקום שבו אני מוצא כוחות לעבודת ה’ שנה אחרי שנה להתחיל מחדש. אני לא נוסע לבד’.

ואני יכול להוסיף, שאני נוסע כדי להבין שאני לא המשוגע היחיד בעולם הזה שעדיין רוצה לעבוד את ה’ מחוץ לכלים ולמסגרות ולתרבות. שיש עוד עשרות אלפים כמוני שרוצים לחיות ‘כחיות הנוהמות ביער לילות שלמים’ כמו שאמר רבי נחמן”.

5.

אחר כך התחילו להגיע מיילים שתוקפים את הסגנון של חלק מהאנשים שמגיעים לאומן: “מעבר להיות אוקראינה מקום ארור ומקולל, לדראון עולם, אני לכוד בדיסוננס הזה שבין הפילוסופיה הברסלבית העמוקה שאתה מטפטף לי, ובין חלון הראווה של ההמונים שמגיעים לשם. במילה אחת: ווילדקייט (ביידיש: בהמיות). הרושם הדומיננטי שאתה מקבל זה לא קדושה או דבקות אלא ווילדקייט. אפילו המראה החיצוני משלים את הרושם.

אתה רואה אנשים שלא היית רוצה להיות במחיצתם. הם משדרים אלימות וגסות, ולא מה שאתה מצפה מיהודים שאפופים בקדושה. כל העימותים עם האוקראינים יימח שמם היו נמנעים, אם היצורים שאתה רואה בתמונות היו מתנהגים כמו שמצופה מיהודים יראי שמיים עטופים בקדושה, שבאים ‘לשפוך את צקון לחשם’, כמאמר ‘יתד נאמן’. כתיבה וחתימה טובה. מנחם דקלבוים”.

6.

בקושי הספקתי לבקש את רשותו של דקלבוים לפרסם את דבריו החריפים (“כן, רק לא את הכתובת שלי”. אל דאגה, מנחם, הטיפוסים האלה מאומן לא יגיעו אליך. הם לא קוראים ‘בשבע’) וכבר הגיע מייל מאדם שכאילו קרא את דבריו והחליט לענות לו. אבל לפני זה, הכותב המוכשר החליט לתקוף אותי מימין. כלומר, הוא זיהה בטור שלי חולשה. אני לא מספיק מאמין בראש השנה באומן.

“אתה יותר מדי מצטדק ומתרפס”, כתב לי משה שוחט. “בשלב מסוים זה מרגיש כמו ‘על ראש הגנב בוער הכובע’. אתה צריך יותר ביטחון עצמי. בכוונה תחילה איני נכנס לעצם הרעיון של הנסיעה, מדובר בדברים דקים ועדינים שאין לי את הכוח לבררם ולהעלותם על הכתב. הרי העולם מתחלק לשניים, אלו שנוסעים לאומן ואלו שמזלזלים בהם. משום מה נדיר למצוא אדם שיעלה על דעתו שיש תחום שהוא לא מבין בו ולא אמור ולא חייב להביע אודותיו את דעתו. איני רואה עניין בשכנוע אחרים בגודל עניין הקיבוץ באומן. מי שמעוניין, שינסה ללמוד ולהבין בלי דעות קדומות, מי שבא לכאן – מבין, מי שטועם – יודע”.

וכאן הוא עובר לעסוק בחומר האנושי שמגיע לאומן: “נתקלתי כמה פעמים במבטים תמהים ושואלים, מה לי לחפש באומן, הרי אומרים שהמצב שם מזעזע ויש שם מקרי פריצות והמון פשיעה. אז ראשית כול, אני לא נתקלתי כלל וכלל בדברים כאלו. התקשורת ואוהדי הרייטינג יודעים למצוא את הדברים המעניינים אותם בכל מקום, גם בהסתרה שבהסתרה. כמה חבל שהתמונות לא מתמקדות במצב האמיתי של ראש השנה, של השמחה היהודית, של הטהרה והזיכוך על הציון הקדוש.

אך מעל הכול, המבט שלי על הנושא הפוך לחלוטין: הרי אם ננסה למתוח קו משותף בין זקני חסידי ברסלב מה’שול’ במאה שערים, ובין אותו נוער חילוני שרוקד ברחוב, לעולם לא היינו מצליחים אם לא רבנו. תחושתי היא שאיחוד כל כך קוטבי שנעשה על ידי רבי אחד, מעיד לאין שיעור על עוצמתו וגדלותו. ככל שהרבי נוגע בליבו של צדיק וקדוש, ובידו השנייה חודר לנשמתו של יהודי רחוק כל כך, אתה מבין ותופס כמה גדול הוא. כמה רחב ליבו, כמה מקום יש בו לכל נשמות ישראל, ויהיו אלו נשמות טהורות וקדושות, ויהיו אלו נשמות רחוקות ושפלות.

אין באמת דבר כזה רחוקות ושפלות, כל יהודי הוא קרוב קרוב. בפנים בוערת נשמה, גם אם היא חבויה ומסותרת, רק לכלוך זמני מחפה עליה. הרבי הגדול בכוחו להבעיר את הניצוץ, להאיר ולהזריח, ומי יודע כמה גדול כוחו של רגע מואר, של רגע התעלות”.

7.

בכנות? התרגשתי מעוצמת התחושות, מלהט הוויכוח. ויותר מזה: כל כך הרבה דרשות יפות שמעתי בחיי על “מחלוקת לשם שמיים”, אבל כמה נדיר לפגוש במציאות אחת שכזאת. באמת מחלוקת, באמת לשם שמיים. והנה מצאתי אחת כזאת – במייל שלי. כל האמוציות, כל האמירות החריפות שנאמרו בלהט הוויכוח, הן לשם שמיים. יש פה מחלוקת אמיתית שעוסקת בעניין שכל כולו קודש: איפה ראוי להתפלל ביום הדין. זה האישיו. זה ואין בלתו. לא תקציבים, לא מאבקי הכוח. נטו ויכוח על מה הקב”ה רוצה מאיתנו לעת הזאת.

אבל רגע, לנשים אין מה לומר בנושא? הנה קוראת אחת שנשארת בבית, כמו כל הנשים, אבל זה לא אומר שאין לה מה לומר בסוגיה:

“תודה על טור חזק ומחזק! אני בת למשפחה שבה מובן מאליו שכולם נוסעים לאומן על זקנינו וטפינו. מבחינתי כל השנים ראש השנה היה ריגוש עצום דווקא ממקום של נשארת. והיום כשנישאתי ואני בעמדת שולחת, אני רואה את הדברים בעוד מימד. השנה בעלי התלבט מסיבה כלכלית אם לטוס, ואם כן אז בלי ה’פמליה’.

אני דווקא שכנעתי לנסוע למרות שידעתי שיהיה קשה. ואז בערב חג, בשעת צהריים, בעלי הסופר-מיושב והכי לא באורות שולח לי וואצאפ זולג דמע ואור: ‘איך עלה על קצה דעתי לא לבוא לכאן? איך? אני יושב בציון ופתאום יש לי זמן לשמוע את המיית ליבי. להסתכל בנפש פנימה. לבכות בציון. להסתכל על חיי במבט פנורמי ולראות דברים שלא רואים שם אבל רואים כאן בציון הקדוש. אני מרגיש שאני פוגש דמות קרובה ומרכזית בחיי שכל השנה אני מתקשר איתה בתפילה ובמחשבה וכאן זה פנים אל פנים’.

קראתי את ההודעה ודמעתי איתו יחד מפה, מהבית, מתוך הסירים והתבניות. הראש השנה שלי/שלו עלה על הכול”.

• הטור מתפרסם בעיתון  ‘בשבע’