למה צריך ללמוד את מורשת משה ויהודית מונטיפיורי

1.

יש הרבה מה לומר על הסיפור של גשר יהודית והעבודות בנתיבי איילון בשבת, אבל ברשותכם אני שומר את זה לפעם אחרת.

עוד תהיינה בעתיד, לצערי, אי אלו הזדמנויות לעסוק במעמדה המתדרדר של השבת במדינת ישראל. השבוע אני רוצה לדבר לא על הגשר אלא על יהודית.

אותה יהודית שעל שמה הוא נקרא: יהודית מונטיפיורי.

נתחיל בבעלה, השר משה מונטיפיורי. ספק אם יש עוד דמות מהתקופה ההיא שאנחנו יודעים עליה כל כך הרבה. ספק אם יש עוד דמות שאנחנו יודעים עליה כל כך מעט. והכול בזכות/אשמת השיר האהוב של יהורם גאון.

הנה מה שידוע לנו, ולא סתם ידוע אלא זכור בעל פה מגיל מאוד צעיר: אנחנו יודעים שהוא עזר ליהודים ברוסיה להילחם בפוגרום, אנחנו יודעים אפילו בן כמה הוא היה אז, נכון? אנחנו יודעים שעשור אחר כך, בגיל תשעים, הוא פעל לביטול עלילת הדם בדמשק אצל הפחה (הנבזה), אנחנו יודעים מה הוא אמר לסוסים שלו כשעלה למרכבה, אנחנו יודעים שהוא היה מעורב בהגבהת הכותל, בשיפוץ קבר רחל, בהבאת יהודים למשכנות שאננים, אנחנו יודעים מה הניחו מתחת לראשו במסעו האחרון.

חבל שאין עוד הרבה שירים כאלה שיעזרו לנו לשנן את דברי ימיהם של אנשי מופת. אבל מצד שני, מה אנחנו יודעים פרט לאינפורמציה שחורזה בשיר? הרי השיר הוא בסך הכול שיר. לא ביוגרפיה, אפילו לא ויקיפדיה.

השבוע, בזכות הפרובוקציה של חולדאי, יש כאן הזדמנות לעשות צדק עם מורשת מונטיפיורי. וכדאי שנעשה את זה, כדאי שנפתח את ספרי ההיסטוריה, כי אם לא נעשה את זה, יבואו אחרים וימציאו אותה.

הנה דוגמה מתוך עמוד הדעות של ‘ישראל היום’, השבוע: “היא הייתה דתייה, ושמירת המצוות הייתה חשובה לה, אך היה לה חשוב מאוד גם להבטיח את מרחב המחיה של מי שאינם שייכים לזרם המרכזי ביהדות באותה עת”, טען יוסי ביילין.

באותו מאמר הוא אף קובע ש”ברור שאי אפשר היה להקים את הגשר בימי חול” ושבכל המהלכים נגד בניית הגשר בשבת “גרמנו ליהודית מונטיפיורי להתהפך בקברה”.

אני באמת לא יודע מאיפה הוא הגיע לזה. כל שורה מהחומר העצום שנשאבתי לתוכו השבוע, אומרת ההפך הגמור. טוב שביילין לא כתב שמשה מונטיפיורי היה מגדולי התומכים במסירת קבר רחל לפלשתינים במסגרת הסכמי אוסלו ב’.

2.

בשנת תר”ן (1889), כחמש שנים אחרי פטירת מונטיפיורי, יצא לאור בלונדון ספר עב כרס, בשני חלקים, שנקרא ‘יומני סר משה והליידי מונטיפיורי’. המו”ל היה האיש הקרוב ביותר לזוג מונטיפיורי, ד”ר אליעזר הלוי.

הוא מתאר איך יהודית למדה כבר כילדה שפות זרות, ניגון, זמרה וציור, אבל “הדבר אשר הגדיל ורומם את ערך חינוכה, זו צדקתה ויראתה את ה’. כי עוד מראשית ילדותה הורוה לדעת כי ראשית חכמה יראת ה’, ומנהגי בית הוריה, אשר היו לה למופת, הועילו להשריש עמוק בליבה את התורה הזאת”.

הלוי מדגים עד כמה “דבקה נפשה במנהגי הדת, עוד בימי נעוריה”. הוא מצטט סיפור ששמע במו אוזניו ממנה: “פעם אחת, ביום צום תשעה באב, אני ואחיותיי ישבנו בחדרנו על ספסלים נמוכים, לבושים בגדי אבל, ונקרא בספר הקינות, כמשפט לישראל ביום הזה. פתאום נפתחה הדלת ושפחתנו באה החדרה, ואחריה הופיע ברגע האדמירל סר סידני סמית (הוא היה אחד מגדולי שרי הצבא באנגליה בעת ההיא ויעש לו שם גדול בגבורתו ובנצחונותיו במלחמת האנגלים עם צבאות נפוליון במצרים ובסוריא בקץ המאה הי”ח) בלוויית אחדים מאצילי הארץ.

“אחיותיי נבוכו מעט, כי רע עליהם המעשה להיראות במצבם המשונה לעיני האורחים האלה. אבל אנוכי ישבתי על מקומי במנוחה שלמה. השר סמית שאל בתימהון: למה השפלתם לשבת ככה? ואנכי עניתיו לאמור: היום הזה הוא יום הזכרון לחורבן ירושלים, ולכל היהודים המחזיקים בדתם הוא יום אבל, צום ומספד.

הגבורות אשר הראו אבותינו במלחמותיהם עם הרומאים לא נכחדו, אל-נכון, ממך השר, ומרעיך הנכבדים הנצבים עמך בזה, ולכן בטוחה אני כי תבינו ותרגישו את יגוננו הגדול על אשר לא הצליחו אבותינו להציל בגבורתם את העיר הקדושה ואת בית ה’. ואולם זכר הגבורות ההן שמור בליבנו לנצח, והוא יהיה תמיד למופת מזהיר לנו ולדורות הבאים אחרינו, להורותנו איך להילחם ולהשליך נפשנו מנגד בעד הארץ אשר נולדנו בה ואשר הייתה לנו למעון ולמחסה.

“דבריי אלה”, סיפרה יהודית, “מצאו, כנראה, חן גדול בעיני השרים, כי על כן אמרו: ‘ההרגשה אשר תמריץ את הפטריוט האמיתי להתאבל על גיבורי אומתו שנפלו בהילחמם בעד עמם וארצם, היא הרגשה נדיבה מאוד נעלה, וזכר המלחמות אשר נלחמו היהודים עם הרומאים בעד הארץ אשר נתן להם ה’ לאחוזה, לא יימח עד עולם מלב כל איש ישר באנגליה וגם בכל ארצות תבל. זכרון תהילה הוא לגבורת ישראל ולהתמכרותם הנלהבה למשפט וליושר'”.

3.

בערך על מונטיפיורי בויקיפדיה נכתב תחת הקטגוריה “חיים אישיים” – כך: “בצעירותו לא היה יהודי שומר מצוות. אך למן ביקורו הראשון בירושלים התקרב מאוד לדת ולמסורת. מאז קיימו בני הזוג אורח חיים אדוק. הוא הקפיד לקחת עמו שוחט למסעותיו בעולם כדי שיוכל לספק בשר כשר, ולאירועים ונשפים אליהם הוזמן עם שועי עולם נהג להביא מזון וכלים משלו”.

אתם קולטים? לא “והוא עלה למרכבה” אלא “והם עלו למרכבה”. מונטיפיורי, רעייתו, השוחט והסרוויס הכשר. אם כי צריך לדייק: מונטיפיורי נולד בבית דתי וכך גם חי, אבל אכן הביקור בירושלים גרם לו להתחזקות רוחנית.

כך הוא כתב ביומנו אחרי שובו בפעם הראשונה מירושלים, ביום הולדתו ה-43: “היום הזה תחל תקופה חדשה בחיי. אני נכון מעתה להקדיש זמן יותר רב לטובת העניים, ואני מקבל עליי להתפלל בציבור בבית הכנסת, מלבד בשבתות ובמועדים, גם בכל יום ב’ וה’ בשבוע”.

וכך נראה סדר היום שלו כפי שהוא מעיד לימים: “בעזרת השם, אני קם ומתפלל שחרית בשעה השביעית, ארוחת בוקר בשעה התשיעית, אל הבורסה אני הולך בשעה העשירית. תפילת מנחה ואחריה ארוחת הצהריים בשעה החמישית. קריאה וכתיבה ולימוד שפת עבר (יחד עם רעייתי) בשעה השישית, קריאה בתנ”ך ותפילת ערבית בשעה העשירית. חסל סדר היום”.

4.

מונטיפיורי כתב בלי סוף. בפירוט, אולי אפילו בפירוט יתר. עם שמות של כל המקומות, משך הביקור, חניות ביניים, אנשים שהוא פגש, סכומים שתרם. הכול מתועד, עד הבישליק האחרון.

ובתוך כל התיעוד הטכני הזה, מונטיפיורי משתף הרבה גם בהרגשות הלב. “יום השבת היה תמיד יקר ואהוב לפניי”, הוא כותב בגיל 90, ביומן המתאר את מסעו השביעי והאחרון לארץ ישראל, “בכל יום שישי לערב, בעת שקדושת השבת קרובה להתקבל, יכולתי תמיד להדליק נרות השבת במנורת שבת שלי (מדובר בשנים שאחרי פטירת רעייתו), אשר תמיד בכל מסעיי אני נושא אותה עמדי. והרבה פעמים התענגתי לראות איך שבעת נרותיה, כנגד שבעת ימי בראשית, דולקות עד חצי הלילה ומעולם לא נכבו נרותיה ממהרת תנועת מהלך האונייה.

“התפללנו תפילת שבת וקידוש ובשמחה ישבנו לאכול סעודת שבת. ביום השבת בבוקר אחר התפילה התענגתי תמיד לשמוע את ד”ר הלוי מפרש ומבאר פרשת השבוע עם ביאור מאחד ממפרשי התורה, ויתר היום עבר בדיבורים אודות החיים בארץ הקדושה”.

התיאור הזה, של השבת בספינה, הוא כסף קטן לעומת ההתרגשות של מונטיפיורי משבת בארץ הקודש: “כאשר באו אנשי המניין להתפלל תפילת שבת, אור ושמחה נכנסו בליבי, ומרגע לרגע נתגלתה ונתרחבה שמחת לבבי על גודל העונג והחסד אשר השם יתברך הניח לי לשמור את קדושת היום בארץ אבותינו, ושרתי אז את זמירות השבת בהתלהבות גדול יותר מבכול”.

5.

יש ביומנים האלה עוד מאות עדויות וסיפורים על אורחות חייהם של הזוג מונטיפיורי, על העמידה היהודית הגאה בכל מקום, על שמירת מצוות במסירות נפש, על התפילות, על קשר עם רבנים, על עשרות ספרי התורה שתרמו וגם על כך שהם לא זכו לפרי בטן. אבל מכיוון שהשבת היא הנושא שבעטיו עלה מונטפיורי לכותרות השבוע, נסיים בסיפור שמופיע בספר ‘שרי המאה’ של הרב מימון:

“מונטיפיורי מצא חן בעיני לורד אחד, מעשירי אנגליה, שהחל לעשות את כל עסקיו ביחד עמו. בליל שבת אחד, שלח אותו לורד שליח לבית מונטיפיורי וביקשו שיבוא בדחיפות אליו הביתה בגלל עסקה עצומה ורווחית.

מונטיפיורי השיב כי היום אצלו שבת קודש ובעד כל הון דעלמא איננו מוכן להיכנס בעסקי מקח וממכר ביום זה. בתשובה זו חזר השליח אל אדונו, אבל לאחר שעה בא שוב אותו שליח לביתו של מונטיפיורי והודיע לו כי העסק הוא גדול וחשוב כל כך בעיני הלורד, עד שהוא מבקש בכל לשון של בקשה שיבוא אליו בלי דיחוי. הוא גם מסר לו מכתב סגור, כתוב ביד הלורד בעצמו.

כאשר לא רצה מונטיפיורי לפתוח את המכתב מפני כבוד השבת, פתחו השליח וקראו לפניו: הלורד מתרה בו שאם לא יבוא תכף לביתו והעסק הגדול שאליו הוא נושא את נפשו יימסר לאחר, כי אז הוא מנתק את כל קשרי המסחר והידידות עמו.

אבל גם התראה זו לא עשתה עליו כל רושם. הוא השיב לשליחו של הלורד כי יגיד לאדונו כדברים האלה: ‘היהודי מונטיפיורי יודע ומרגיש כי עליו להודות הרבה למעלת כבוד הלורד על שהתקשר איתו בברית המסחר ונתן בו אמון בלי מצרים, אבל בשביל האמון הזה אי אפשר לו להתכחש לאמונתו הוא, ולא יעשה את שבתו חול להיכנס בענייני מסחר, אף אם על ידי זה יפסיד את ידידותו של הלורד שהוא חייב לו הרבה תודה וברכה'”.

6.

לאחר השבת, ביום ראשון בבוקר, בא שוב שליח מאת הלורד לבית מונטיפיורי והזמין אותו לבוא לבית אדונו. “יהודית רעייתו פקפקה אם כדאי לו ללכת לבדו לביתו, בשעה שהלה מלא חימה כנגדו”, מספר הרב מימון, “אבל מונטיפיורי ענה לה בתמימות: ‘הלא לפני מספר ימים בראש חודש אמרנו שנינו בהלל: ה’ לי – לא אירא מה יעשה לי אדם?…’. ובמנוחת לב ונפש נסע במרכבתו לביתו של הלורד”.

ומה קרה שם?

בהגיעו קיבל אותו הלורד באהבה ובידידות ואמר לו כך: “מודה אני לך על שעמדת על דעתך וסירבת לחלל את השבת גם לאחר התראתי הקשה. באמת לא הציעו לפניי כל עסק ומסחר, אבל התווכחתי עם אחד הלורדים מבני בריתי על תכונת נפש היהודים. הלה אמר כי היהודים הם אוהבי כסף בלי גבול, וכי גם גדולי העשירים שבהם מוכנים למכור את קודשי אלוקיהם בעד בצע כסף. אני התנגדתי בכל תוקף לדעתו, וכדי להראות לו כי אני צדקתי, העמדתי אותך במבחן. תודה רבה לך שאני הצלחתי בבחינה הזו”.

מעניין מה היה אומר אותו לורד בריטי לו היה שומע שבמדינת היהודים יש כאלה שמוכנים למכור את קודשי אלוקיהם, רק כדי לחסוך קצת פקקים באיילון ביום ראשון בלילה.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’