מה שווה הסליחה שלי מול סליחת ישיבע-בוחרים

קַמְתִּי בְאַשְׁמוֹרֶת, לְבַקֵּשׁ עַל עֲוֹנַי.

וְנַפְשִׁי שְׁחַרְחֹרֶת, מִפְּנֵי רֹב זְדוֹנַי.

החזן מסלסל בפתיחה לסליחות. כל בוקר הוא מתייצב שם.

השעה 5:10 על השעון והם מתחילים בסליחות. משהו באוויר הירושלמי הזך, באבנים העתיקות וההיסטוריות האלו, מושך אותו למקום קסום. מקום בו הלב משתפך.

הוא מסתכל על הסובבים אותו ומגחך בליבו, על מה יש להם לבקש סליחה בכלל?!

הרי שומרי שבת הם, שומרים על הכשרות, מקיימים את המצוות?

ובכל אופן כל אחד פה כבן המתחטא לאביו, בוכה, משל הכעיס לאביו בחלק מן העבירות שהוא דש בעקביו.

•

חודש הרחמים והסליחות, ככה קורא לחודש אלול אבא שלו.

הוא כבר במקום אחר. הוא מהאנשים שכשאומרים חטאנו לפניך, הוא יודע שהוא חטא, אין לו ספק.

רוב העבירות הוא עבר ואפילו בלי מצפון. חוץ מחודש וחצי בשנה, שאז הוא צדיק.

מעולם הוא לא התחבט בשאלה אם יש אלוקים או אין אלוקים. הוא פשוט מפחד מהשאלה הזו, הוא מפחד שמא יגלה שיש, ואז יצטרך לחיות עם נקיפות מצפון ועם גבולות וסייגים כל חייו.

או שמא יגלה שאין, ואז בעצם אין לו תקווה, ואין לו על מי להישען בעיתות צרה ומצוקה.

שנים, שהוא כבר מגיע, כל חודש אלול לכותל המערבי.

הוא חייב את זה, הוא מטעין את עצמו לעוד שנה. שם הכוח שלו. יש לו כיפה מקופלת מיוחדת לחודש אלול, מיוחדת לכותל, והוא מתייצב כמו חייל, לא מאחר בדקה מעולם.

וכשמגיעים לפיוט “אדון הסליחות” – הוא מרגיש שזה הפיוט שלו, מלוא ריאותיו הוא שואג אותו.

אֲדוֹן הַסְּלִיחוֹת

בּוֹחֵן לְבָבוֹת

גּוֹלֶה עֲמוּקוֹת

דּוֹבֵר צְדָקוֹת

חָטָאנוּ לְפָנֶיךָ רַחֵם עָלֵינוּ

הוא שואג בכל כוחו, מתעלם מהסובב, מתעלם מהמסובב. הוא ורק הוא מול אדון הסליחות. כי הוא ורק הוא חטא לפניו.

•

קבוצת בחורי ישיבה עושה את דרכה אל מול כותל האבנים, מחפשת להתמקם. טרם יאיר השחר, גם היא כמהה לקירבה, צמאה לסליחה. מי הם שמעיזים להגיע ולבקש סליחה, על כלום.

שמא סח מי מהם בין תפילין של יד לתפילין של ראש שעבר בעשה?! שואל את עצמו.

אני לא חשוד על לדבר בין תפילין של יד לשל ראש, אני לא מניח תפילין בכלל! עונה הוא נכחו.

אולי חס וחלילה איחרו הם זמן קריאת שמע?!

אני בכלל לא קורא קריאת שמע!

– יגיד לי כבוד הרב, הוא פונה לזקן עטור שיער שיבה, מי צריך לבקש סליחה?! אני או הם?! כי אם גם הם צריכים לאותה סליחה שאני צריך, אז אין לי סיכוי.

גם אם אחזור בתשובה היום, עדיין לא אגיע לדרגת דיקדוקם. וזה מייאש.

– אתה רוצה לחזור?! שאל אותו הסבא החביב.

– לא, ענה רמי.

– אז למה זה מטריד אותך?! שאל הסבא. מה אכפת לך שיבקשו סליחה הם על חטאיהם ואתה על חטאיך?!

– כי אין להם חטאים. זה לא באמת חטאים. אם אבוא לבד, לבקש סליחה, יבינו שיש חטאים ואחרי שאשתדל מספיק אולי יסלחו לי. אבל כשהם באים, רואים את החטאים שלהם – שאינם חטאים. וסולחים להם. ואז, על החטאים שלי, מי יסלח? אם אלו מתחרי, אעדיף לבקש סליחה לבד….

– בוא ותשמע סיפור, אומר הזקן ורמי נעתר מיד. הוא אוהב סיפורים.

•

היה היה מלך, שאהב את נתיניו מאוד.

לקראת יום ההולדת של המלך האהוב, יצא כרוז  ברחבי המדינה: על כל נתין בממלכה להביא למלך תשורה נאה, בקבוק יין מיוחד.

כמובן, שכל אחד מהנתינים השתדל להביא את היין היקר ביותר שידו משגת.

בהגיע יום ההולדת, משעת בוקר מוקדמת תור גדול עמד בסמוך לארמון, כל אחד ניגש עם בקבוק היין שטרח וקנה ומגישו למלך, המלך הוקיר כל אחד ובירכו במאור פנים.

כל נתיני המדינה עברו אחד אחד עד שעת הלילה והביאו את תשורותיהם למלך.

כולם, חוץ מאחד. איגור שמו.

איגור היה הומלס, הניזון משאריות מזון, שאנשים טובי לב, השאירו עבורו מארוחותיהם.

כשאיגור שמע את הכרוז הוא ממש רצה להביא גם הוא יין למלך, אבל ידע שאין ידו משגת. אז בצער רב ויתר על ההזדמנות.

שעת לילה, איגור מנסה להתמקם בפינת הכיכר המרכזית והנה הוא פוגש את ידידו, סטיב, הומלס גם הוא.

– תגיד לי איגור, מה עשית עם בקשת המלך?! שואל סטיב את איגור.

– מה אני אעשה, אתה מכיר אותי סטיב, לא היה לי מה לתת.

– ואתה מה עשית?! שואל איגור את סטיב.

– תראה, גם לי לא היה מה לתת, אז לקחתי בקבוק מהמיחזורית, מילאתי אותו במים שמתי קצת צבע, והגעתי אל המלך והכרזתי הנה יין משובח למלכינו האהוב.

– והמלך, לא שם לב?!

– לא, היו כל כך הרבה, שפשוט המלך רק קיבל בידיו את התשורה והניחה בינות לשאר הבקבוקים.

איגור קפץ ממקומו, איך לא חשב על כזה רעיון. מיהר איגור אל המיחזורית הסמוכה, בחר לו בקבוק נאה, וכפי הוראותיו של סטיב, מילא אותו במים עם מעט צבע, ורץ כל עוד רוחו בקרבו אל ארמון המלוכה.

פתחו לי, דופק איגור בחוזקה על השער.

הזקיפים מביטים בתדהמה בהלך שמתחנן להיכנס. שעת לילה מאוחרת, המלך כבר עלה על יצועו. ניסו הזקיפים להניאו. אך הוא בשלו ממשיך לצעוק, הבאתי יין משובח למלך! בבקשה, פיתחו לי.

המלך שמע את הצעקות, קם ממיטתו, התלבש. ואמר למשרתיו, אדם שכל כך טרח בכבודי, פתחו לו את השער.

איגור צועד בצעדים בטוחים לתוך הארמון, אל מקום מושבו של המלך, יין משובח הבאתי לאדוני קרא איגור.

המלך מקבל מידיו את הבקבוק, הבה נטעם יין כה משובח קרה המלך למשרתיו.

הבקבוק נפתח, ופני איגור חפו.

רק טעם המלך את טעם המים המלוחים המהולים בצבע זול, התמלא חימה, והורה להורגו.

אבל המלך, צעק איגור, גם חברי עשה אותו הדבר, למה רק אני מקבל עונש מוות?!

חברך, ענה המלך, הגיע ביחד עם כולם, לא בודקים אחד אחד, לוקחים את המתנות כמות שהן.

אבל אתה שבאת לבד, שפתחו לך במיוחד את השער, סיכנת עצמך שנבדוק את התשורה שהבאת למלך.

•

סיים הזקן החביב את סיפורו, ופנה לרמי: אתה מבין?

אם תבוא לבד, יבדקו את העבירות שלך, ואוי ואבוי מה שימצאו שם. אבל כאן אתה בא עם כולם, עם אותם בחורים שעבירותיהן מצוות הן אצלך.

אתה בא בציבור, וציבור לא בודקים אחד אחד…