זעזוע של סיפור: חני ליפשיץ מנפאל מרותקת למיטה כבר שבועיים. למה?

חברים, אני פשוט מזועזעת!

במיטה דווקא נח. אין תלונות. הכרית סבבה והמצעים  צבעונים כמו שאני אוהבת, אבל לא לזוז ממנה כל כך הרבה ימים? זה כבר טיפה יותר מידי בשבילי.

את הפוסט הזה אני לא כותבת בעצמי אלא מכתיבה לגדול שלי. אני עוד בקושי מסוגלת לפתוח את העיניים ולהביט במסך.  קל וחומר שלא יכולה עוד לכתוב. כל תזוזה ולו קלה ביותר מעצימה את תחושת הכובד והסחרחורת. את המחטים והסלעים שמטפסים לי על הראש בלי הפסקה.

•

הדבר קרה לפני שבועיים בערך..

יום עמוס בפגישות. חוזרת אל הבית כדי להתארגן לעוד יציאה. שני הקטנים משתובבים בחדר השירותים הקטן. אני קוראת לעברם לצאת והם משיבים לי בצחוק מתגלגל.

פוסעת לעברם בנחישות, פותחת את הדלת הכבדה שהם סגרו אחריהם, מספיקה עוד לראות את החיוך הממיס על פניו של הפעוט שלי ו….

בום.
חושך.
זהו.
יותר אין כלום.

באותם רגעים נטרקת לעברי הדלת בחוזקה . ישר אל תוך המוח.

מכאן זו כבר נסיעה לבית הרפואה.. בדיקות דם… סי טי ראש.. עוד בדיקות… נוזלים אל תוך הווריד… כסא גלגלים.. מיטה לבנה.. הסברים של הרופא.. עוד בדיקות… לא משנה הסדר.

אני ממילא לא זוכרת הרבה מכל מה שעבר עלי. עד לפני כמה ימים כמעט ולא הייתי נוכחת.

האבחנה היא זעזוע מוח.

בסרטים ובסדרות קמים מזה תוך רגע ועוד ממשיכים לירות תוך כדי, אבל מי שעבר זעזוע, ודאי יודע שההתאוששות לוקחת זמן וגם אין מה לעשות עם זה.

מנוחה בעיניים עצומות, שינה שהיא ספק עילפון, ושוב מנוחה, שוב שינה, ומשככי כאבים שהעולם אינו יכול להתקיים בלעדיהם (חוששתני שאזדקק לתוכנית גמילה מהמשככים בסופה של ההרפתקה הזו).

תחושת הזמן אבדה לי לגמרי. יום רודף יום ופתאום שוב לילה. וכל מה שצריך הוא לחכות – שהמוח ישוב לקדמותו.

לכו תדעו. אולי עוד יֵעשה סיבוב נכון ואני אקום נורמלית. הכל יכול להיות.

•

באחד הלילות הכואבים, כשדמיינתי את מסע ההלוויה שלי, נרעדתי מעצם המחשבה על ‘מה יגידו’.

אני – ששרדתי רעידות אדמה עם אלפי הרוגים, תאונות, סופות שלגים ומפולות בוץ, חילוצים מהרים גבוהים ומכתות משונות – וככה??? ככה לסיים??? בלי שמץ של הירואיות מתבקשת?

דמיינתי את הכיתוב על המציבה ודמעות זלגו מעיני.

בצר לי ביקשתי מאישי היקר שיכתוב שם:

“נפלה בעת מילוי תפקידה”

ובכך לא יחטא לאמת.

הרי בסך הכל הייתי בדרך לחלץ את ילדי ממשחקי האסלה קודם שפגשתי בדלת וזהו בהחלט תפקידי. ולגבי הנפילה? הרי אין על כך כל עוררין.

וזה אחרי שכבר הסכמתי לקנות יומן ולהיות מסודרת… ואם הייתם יודעים כמה תוכניות היו לי לקיץ הזה בארץ… מה לא תיכננתי?!

היו לי הרצאות סגורות לקהלים שונים ומגוונים. שיחות מתוכננות לימי עיון וערבי נשים. פרויקטים חדשים ומרגשים. פגישות עם כל כך הרבה אנשים אבל.. האדם מתכנן והאלוקים מחייך. ככה זה.

לפעמים אני חושבת שיש בזה גם שיעור בענווה.

אני במיטה – והעולם ממשיך להתנהל כסדרו, במנהגו הקבוע ובדרכו של כל יום חדש להפציע כיום האתמול. השמש ממשיכה לזרוח בדיוק באותה השעה. הירח מתמלא וחסר. הצמחים ממשיכים לצמוח, הפרחים – לפרוח.

וגם הקהל שהמתין לבואי (סליחה ושוב סליחה ,יקירים!) וודאי נהנה מהתוכנית החלופית שנרקמה עבורם.

אז אין ספק שאנחנו משמעותיים בעולם הזה, אבל הכל בפרופורציה הנכונה.

ואיך אפשר בלי תודות – לבורא עולם על שלא לקח ממני את הצלילות. לחזקי הכל כך טוב שלי וזה אך מעט מזער. לאבא ואמא המתוקים שלא עוזבים אותי. לילדים האהובים שכבר שבועיים צועדים על קצות האצבעות וכמעט שלא נוסעים בבימבות כי “אמא מזועזעת” הם לוחשים זה לזו בדאגה.

ללליטה העוזרת שלנו שהיא גם המלאך של חיי.  לאחים, האחיות, החברים והחברות היקרים שלנו. בכל כך הרבה אנשים טובים אני מוקפת. תמיד.

רק בריאות יקירים! כי זה הרי מה שהכי חשוב (חוץ מקצת מזל וכסף). תהנו מהשמש היפה הזו בחוץ, גם בשבילי…