לאיפה נעלם דן מרגלית? • 4 הערות על ספרו החדש של אהוד אולמרט

1.

בספרו החדש של ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט [בגוף ראשון, הוצאת ידיעות אחרונות], מופיע הרשימה – החלקית בהחלט – הזו בכמאה העמודים הראשונים של הספר, בהקשרים, אם נתבטא בעדינות, לא מאד מחמיאים:

ברוך קרא, אילנה דיין, ציפי ליבני, אהוד ברק, בנימין נתניהו, יואב יצחק, מיכה לינדנשטראוס, משה לדור, שולה זקן, דוד רוזן, מני מזוז, סיוון רהב מאיר, ארי שביט, עמוס שוקן, אורי מסר, ירון זליכה, אורי קורב, מוטי גילת, דודי כהן, שרה נתניהו, אמיר אורן, עדנה ארבל, אלי אברבנאל, רות דוד, מישאל חשין, דניאלה שריזלי, שלומי איילון.

אולמרט הוא איש מרשים, אי אפשר להתעלם מכך לאורך קריאת ספרו עב הכרס [כ-900 עמודים], אך האם הוא מודע לכך כי התקפה חריפה על קשת רחבה ולא הומוגנית של אישי ציבור מייצרת אנטגוניזם אצל הקורא הסביר? האם לא היה מי שייעץ לו כי ההתנהלות הפייסנית, סטייל דרעי של 2012 ואילך, עשויה להחזיר אותו למקום מרכזי יותר בציבוריות הישראלית?

מה הסבירות שלאחר 100  עמודי קריאה יאמר הקורא לעצמו:  ובכן, אולמרט כנראה צודק, כולם, כולם משום מה התנכלו לו?!

ואולי נכון המשפט שאמר לי איש חכם, שהכיר היטיב את האיש כשהיה מקורב מאד לאריאל שרון: “אולמרט מעולם לא ויתר על ההזדמנות להיות צודק ולא חכם”.

2.

עם קריאת הספר עב הכרס של אולמרט, 1200 עמודים בכתב יד אותם ניסח בחדר כלאו שבכלא מעשיהו, ביקשתי לקרוא את הביקורת שנכתבה עליו.

ספר משפיע כידוע, בטח כזה שנכתב על ידי איש שפעל בצמתים החשובים והרגישים ביותר במדינת ישראל, מראשות הממשלה דרך משרד האוצר וראשות עיריית ירושלים, יגרור אחריו לא מעט ביקורת.

אולם, למרות ניסיונותיי, כמעט ולא מצאתי התייחסויות ביקורתיות לספר. כשיצא הספר לאור פורסמו ממנו קטעים ב’ידיעות אחרונות’ ועוררו סערה, אך ביקורת עניינית ושיטתית על הספר כמקובל לא נכתבה למיטב ידיעתי.

איך זה יכול להיות? אולמרט בספרו מעלה טענות קשות שמחייבות לכאורה תגובה.

הנה 3 דוגמאות חשובות:

במשך לא מעט עמודים כמעט מתחנן אולמרט ממשה לדור, פרקליט המדינה שנוא נפשו, שיתבע אותו:

“משה לדור הוא עבריין, עבריין ושקרן… הוא חייב לעמוד לדין, או שייאלץ לתבוע אותי על הוצאת דיבתו” [עמ’ 52].

טקסט לא פחות חריף הוא כותב על מבקר המדינה דאז מיכה לינדנשטראוס: “אני שב וקובע כי לינדנשטראוס הוא עבריין שהיה חייב לעמוד לדין” [עמ’ 22].

בהתייחסות לאשת ראש הממשלה הנוכחי שרה נתניהו, נוקט אולמרט בטכניקה ספרותית קלאסית בה הוא מנסה לרכוש את אמונו של הקורא כשהוא חושף טפח ומכסה כביכול טפחיים: “מאחר שאני אישרתי את קבלתה לעבודה בעיריית ירושלים, ואני יודע על כך לא מעט, אני מעדיף לא לחשוף דברים מביכים. די אם אומר כי למזלם הטוב של ילדי ירושלים, הגברת נתניהו אינה מופיעה כמעט לעבודתה” [עמ’ 90-91].

שלשת הציטוטים הללו דורשים התייחסות: איך איש משלשת האישים הללו לא תבע את אולמרט לדין? נכון, לכך הוא שואף, אך עם זאת, המעבר לסדר היום בו ראש ממשלה לשעבר מכנה אותך עבריין וכו’ תמוהה בלשון המעטה.

3.

עוד אני מדפדף בין דפי הספר המתאר במידה מסויימת, את קורות חיינו בצמתים חשובים רבים, אני מחפש את שמו של אדם, שנחשב היה לאחד החברים הקרובים ביותר של אולמרט במשך 35 שנים: דן מרגלית.

צילום: כריכת הספר, הוצאת ידיעות אחרונות

מרגלית הוא דמות מעניינת, לא רק בגלל קירבתו הרבה לראש הממשלה לשעבר, אלא מפני שמשנת 2007 כמדומני, לא חדל העיתונאי הוותיק והמוכשר הזה לחבוט באכזריות בידידו לשעבר, לכנות אותו בשם מושחת, עבריין, ולדרוש את ראשו. ב-2009 הוא אפילו פרסם ספר בשם ‘התפכחות’, בו הוא מתאר את ‘ההתפכחות מהחבר הקרוב אולמרט’.

היחסים ביניהם פרנסו לא מעט תכניות טלויזיה מרתקות [כמו העימות היפהפה עם אמנון דנקנר, או טורו של ברנע שתהה על הנס הרפואי של מרגלית לפיו לא נדבק בו משהו מחיידק השחיתות – אותו לא זיהה – לאחר עשרות שנות חברות עם אולמרט].

אז מה אומר על כך אולמרט עצמו? איך הוא מגיב לאין ספור החבטות שהנחית עליו מרגלית בכל מקום אפשרי?

ובכן, בכל 900 העמודים של הספר, דן מרגלית לא מוזכר ולו פעם אחת. פעם אחת.

למה? האם אולמרט באמת לא הושפע מביקורתו של חברו הטוב בנוסח הקביעה של אריק איינשטיין שאמר פעם על מישהו כי ‘ממנו אני אפילו לא מתעלם’, או שמדובר במהלך מחושב בו הוא מעדיף להתעמת רק עם עיתונאים מסויימים, אך לא עם חבר נפשו שהקרע ביניהם גדול מטקסט כתוב?

4.

משעשע וגם מביך לקרוא בכל אוטוביוגרפיה על מעשיו הטובים של מחברה. הרבה יותר טוב היה אילו מישהו אחר היה כותב את המעשים הטובים על גיבור הספר ולא הוא עצמו.

גם אולמרט אינו יוצא דופן במובן זה, אלא שהתחושה העולה מן הדברים היא דווקא של עצב ותוגה.

כך, למשל, מספר אולמרט על ביקורו עם חלות ועוגות בכל ערב שבת בבית משפחת שמוליק מאיר ז”ל, סגנו האהוב בעיריית ירושלים, שנהרג בפתאומיות בתאונת דרכים והותיר אחריו 8 ילדים יתומים [עמ’ 470], או על שולה צמח שאיבדה את אמה וגדלה אצלם במסגרת אומנה כבת בית עד שביקשה להחליף את שם משפחתה לאולמרט [עמ’ 354].

אז למה עצוב? כי אני רוצה וגם מאמין שאולמרט היה מעדיף להותיר את המעשים הקטנים האלה בצנעה.

נכון, אנחנו הישראלים מאופיינים בציניות חסרת גבולות, ו’סיפורי הצדיקים’ של ראשי הממשלה ונשותיהם מתקבלים לרוב בלגלוג ובחשדנות. ובכל זאת, נדמה שגם אולמרט בדיוק כמו נתניהו הוא בסופו של יום בן אדם, וניכר כי אירועים מן הסוג הזה לא בוצעו על ידו לצורך התפארות או כדי להציג בפני הכל את חזותו האנושית.

אבל כשכותבים ספר ובו מנסים לטעון לחפות נוכח נרטיב שלילי שכבר התקבל בציבור, לא נותרת ברירה אלא גם להתפאר במעשים הטובים, באירועים הקטנים שהופכים את האדם לנעלה מעל שאר החי, וזו הסיבה שהפרסום שלהם, שהוא כמעט אילוץ ספרותי – כל כך עצוב.