יש צעקות שבונות ויש שמחריבות עולם. איך יודעים איזו זעקת אמת?

1.

באחד מאתרי הנופש בחו”ל, אליו הוזמנתי, חזר אחד האורחים למלון, לאחר טיול יומי מיגע, פצוע וצולע ברגלו.

התברר שהוא היה הראשון להתנדב לקפוץ מגובה של שני מטרים אל מזרן קפיצים שהיה מונח על הקרקעית.

המזרן אמור היה להיות מנופח ולהקפיץ את האיש לגובה, אלא שלמרבה הצער התברר שהמזרן כנראה לא היה מנופח דיו, דבר שגרם לכך שהוא קפץ על המזרן ורגליו נשברו.

מכיוון שאיש לא הצהיר על המקום שאליו נקלע כי הוא בטיחותי, לא היה לו לבוא בתלונות, אלא אליו עצמו. וזה מה שעשה האיש, שלאורך כל ימי החופשה הנותרים נשאר חבול ומסכן.

הדבר המרגיז ביותר שקורה לאנשים, זה שאין  למי לבוא בתלונות. אין למי לבוא ולקטר, אין למי להגיע ולבקר.

ראו את נפגעי תאונות הדרכים, שנרדמו בדרכם או עקפו באופן אסור את הרכב שלפניהם וגרמו לתאונה.

הם חוזרים מוכים וחבולים הביתה ואין להם אפילו על מי לצעוק, לצווח, להתאונן או למחות, אלא על עצמם, שזה ממש לא מספיק.

 זו הסיבה שלעיתים אנשים שנפגעים מחפשים מתחת האדמה למי אפשר לבוא בתלונה. כשמתלוננים, מקטרים, מצביעים בזעם ורושפים – אנחנו משילים מעלינו מעט מעיצבוננו. אנחנו מוציאים את עצבינו על אחרים וכך מרגיעים את עצמנו.

 2.

אפשר לראות את האישה שעוברת בסופר עם עגלת קניות ורומסת את הרגל של מישהו שהולך לפניה, האיש מסתובב, ובמקום לנסות להרגיע את רגלו הדואבת, הוא מתחיל לצעוק על האישה:

“את לא רואה איך את הולכת?”

לא. היא לא ראתה. היא לא ידעה בכלל מה הוא רוצה ממנה, אבל הוא השיל מעצמו חלק מהכאב באמצעות הצעקה שצעק על האישה.

ראו את האבא שהילד שלו גרר כיסא כדי להניח ליד השולחן ונתקע בו ללא כוונה. “אתה לא יכול להיזהר?” – הוא שואג על הילד שרק רצה לעזור ולא מבין על מה המהומה.

 3.

מספרים על שניים ששכבו בבית החולים מיטה ליד מיטה. האחד נפגע בתאונה, כשהוא עצמו היה אשם בה. השני נפגע בפיגוע.

מצבו של זה שנפגע בפיגוע היה גרוע מהאיש שעבר תאונה.

“אני מקנא בך” – סח האיש מהתאונה.

“מקנא? והלא מצבך טוב ממצבי!”

“כן, אבל לך יש למי לבוא בתלונות ולי לא”.

האנחה והצעקה מועילות כנראה לחלק מהאנשים. עובדה שאישה שסובלת בלידה מעדיפה לצעוק בקול גדול את צעקת הכאב, מאשר להחניק את הצעקה. עצם הוצאת הזעקה מבפנים כבר עוזר במידת מה.

אלא שעל פי רוב, אדם לא נוהג לצעוק על עצמו.

4.

 כנראה יש הבדל בין מקרה למקרה.

בשבוע שעבר ראיינתי בתכנית רדיו שלי את אדווה ביטון, אימה של אדל הי”ד, שסיפרה על האימפריה שהיא עושה למען ביתה, שנרצחה בפיגוע. זוהי דוגמה של צעקה במקומה.

זו דוגמה למקרה שבו קול הצעקה הוא קול הבנייה – אנשים שלקחו את אבלם ובקול גדול הפכו אותו לבניין עולם.

לעומת זאת, רק שלשום ראיתי ברחוב נער שרצה לחצות את הכביש, במקום המותר למעבר. כשרכב הגיח במהירות, הוא חזר לאחוריו, מבלי ששם לב לאיש מבוגר שפסע שם לתומו.

האיש קיבל מכה קטנה, לא נעימה בכלל, אבל הוא התקיף את הנער באופן שלא הייתי מתקיפה אויב שלי.

כן, ישנם מקרים שבהם הצעקה מועילה ויוצרת בניינים משגשגים, וישנם מקרים שהצעקה אמנם מקילה עלינו, אבל מחבלת ביחסינו עם עמיתנו, גורמת לאחר לצלקת עמוקה, או מביישת חפים מפשע.

אולי הגיע הזמן לבדוק את צעקותינו. האם זעקות אמת הן או שמא הזעקות שווא?