ב’עיתון של גפני’ שומרים על נתניהו ושרה ומי לא החמיץ שום רכילות
1.
את הקטע המזעזע ביותר פגשתי השבוע בטורו של הרב משה גרילק במשפחה. לבכות.
“הם צעדו לפניי, אב ובנו הקטן. האב לבושו כחרדי מן הזן המצוי והילד בבגדי שבת.. כל רגע נחתה ידו בעוצמה על עורף הילד הקטן שנראה כבן שש או שבע. בעוד הילד האומלל לא הספיק ליישר את קומתו הזעירה שהתקפלה בגלל המכה, והנה הוא כבר חטף בעיטה עזה מאחור.. המראה לא היה קל לעיכול כי ידו ורגלו של האב לא נחו לרגע. מכה בעורף בעיטה מאחור וחוזר חלילה.
“התקרבתי קצת ושמתי לב שהילד מתאמץ בכל כוח הסבל שלו לא לפרוץ בבכי. עיניו נעו בתנועות מהירות ובעצבנות גלויה לכל עבר. עיניים דומעות המבקשות באינסטינקט מפחד לבדוק אם מישהו רואה בהשפלתו, אולי גם תחינה לעזרה.. הילד מנסה לאחוז ביד אביו כעוגן הצלה מן הגורל שנחת עליו בפרהסיית הרחוב, אולם האב דחה בשאט נפש את היד הקטנה שבעצם ביקשה להתחבר אל מי שאמור להיות מגינה”.
קשה לקריאה. ולעיכול.
רק לחשוב על עתידו של הילד. אם תפגשו אותו בעוד שנים, כשהוא כבר מעבר לגדר, כחילוני, אל תדונו.
לעולם אל תדונו.
2.
ב’יתד נאמן’ (או כפי שמכנים אותו חילונים רבים, ‘העיתון של גפני’, על משקל ‘המודיע’ – העיתון של ליצמן, ‘המבשר’ – העיתון של פרוש וכו’) ממשיכים לשמור על ליואליות לראש הממשלה, ולרעייתו שרה.
הנה מה שכותב אריה זיסמן בטורו ‘מקור נאמן’:
“במהלך השבוע נחסך מקוראי ‘יתד נאמן’ לקרוא את כל הרכילות הקשורה להעמדתה לדין של הגב’ נתניהו. התקשורת הכללית עשתה מכך כמובן כותרות גדולות נוסח ‘מדינת ישראל נגד שרה נתניהו’.
“מעניין היה לעקוב אחר העיתונאים הפרשנים משני הצדדים. אלו שתוקפים באופן קבוע את נתניהו לתומכיו הנלהבים לא פחות”.
וכאן מביא זיסמן את דעתו הוא: “לפני מעט יותר משלוש שנים פרסם מבקר המדינה את דו”ח מעונות ראש הממשלה שהביא לכתב האישום הנוכחי. באותו יום פרסם המבקר דו”ח נוסף על בית הנשיא בתקופת שמעון פרס. בדו”ח נכתב כי תקציב בית הנשיא חרג באופן סדרתי מהתקציב המתוכנן בעשרות מיליונים.. אך שום חקירה לא נפתחה. העניין גם עבר בשקט תקשורתי.
דוגמאות נוספות עלו במחקר שביצע העיתונאי עקיבא ביגמן אשתקד. ביגמן בדק את הוצאות הארוחות של ראשי הממשלה אריאל שרון ואהוד אולמרט וגילה נתונים מעניינים. התברר כי אולמרט הוציא באירוח לפסח סכום של 29,106 שקלים בהזמנות ממלון הר ציון – כמעט מחצית מהסכום שהוציאה משפחת נתניהו על מזון בשנת 2010 כולה.
במקביל הזמין שרון ב-2001 במלון הילטון מזון בסכומים של 12,500 שקלים למעון ברחוב בלפור, ו-8063 שקלים עבור ‘כיבוד לאירועים בחוות השקמים’ – כ-20,000 שקלים מזון לאירוח, בשלושה חודשים בלבד. שני הסיפורים הללו הן דוגמאות חיות עד כמה התקשורת ‘מאתרגת’ ראשי ממשלה שהולכים בכיוון הפוליטי-המדיני שלה”.
גפני מאחוריך, ביבי.
3.
לעומת ‘יתד’, ב’יום ליום’, שלא קשור היום רשמית לשום מפלגה בקואליציה, ‘החטיפו’ לגברת שרה עמוד שלם, עמוד פותח.
בעמוד נכללו כל הרכילויות:
“פעלה נתניהו.. להשיג במרמה את המימון להזמנת מאות ארוחות ממסעדות בשווי כולל של 393 אלף שקלים… פעלו בצוותא למימון על חשבון אוצר המדינה ארוחות מורכנות ממסעדות, וזאת בד בבד עם קבלת שירותיה של מבשלת במעון במשרה מלאה…
הזמנת הארוחות המוכנות והשפים מהמסעדות נעשתה ממסעדות שונות ובהן – ‘אטי’ ‘בצלים ותאנים’ ‘ספרה’ ‘המוציא’ ‘חוג’ה’ ‘מפגש האש’ ו’קרן’.
דרישה של נתניהו לארוז את חפציה בניילון עם פצפצים…
בני הזוג נהגו לקחת עמם כביסה מלוכלכת על מנת לבצע את הניקוי היבש בארץ הביקור.
לפי מה ששפר אומר, היא “פשוט אוהבת את הריח”…
דילגנו בשל ריבוי הפרטים, אבל בעיתון, לא פספסו שום פרט רכילותי.
4.
בעיני, מכובדת ורצינית יותר הייתה הידיעה-תחקיר על ש”מנהלי הסמינרים גובים אלפי שקלים לחודש, הישיבות גובות מאות שקלים אף הן ותלמודי התורה משלימים את חיסול המשכורת שלכם על מוסדות החינוך”.
לטענת הכותב, שלומי סגל, “משרד החינוך אינו מפקח על הנעשה באותם מוסדות. יכול להיות שהכול חלק, חוקי וכשר, אך האם יש מישהו שיכול להצהיר שהוא בדק את הנושא והכול מתנהל כשורה?’
מה שיפה במיוחד, הוא האופן שבו בחרו באיגוד הסמינרים להגיב לכתבה. “מכיוון שבכתבה לא התייחסנו אל מוסד לימודי ספציפי בחרנו לפנות אל מנכ”ל איגוד הסמינרים הרב יצחק אוסטרליץ בבקשה להבין האם יש להם כללים לפיהם הם גובים את שכר הלימוד מההורים”.
הנה תשובתו: “יש חוזרי מנכ”ל של משרד החינוך והם קובעים לנו כמה כסף אנו צריכים לגבות מההורים ואנו פועלים לפי ההוראות”.
לדברי הכתב, “מה שהוא שכח לספר לנו זה שמשרד החינוך קובע מהו הרף המקסימלי שניתן לגבות מההורים, ומדוע מנהלי הסמינרים גובים את הסכום הגבוה ביותר בלי להתחשב בהורים, בזמן שהם מרוויחים סכומי עתק”.
“לדברי אוסטרליץ , לכל סמינר יש את הרף שהוא גובה, בהתאם לצרכים השונים. כאשר ביקשנו את התייחסותו של אוסטרליץ לטענות הנשמעות פעמים רבות על רכבי הפאר שבהם נוהגים מנהלי הסמינרים השונים, הוא בחר להגיב כי הוא ‘אינו מכיר דבר כזה’ ועבר להאשים בניסיון לתקוף ולהשמיץ את מנהלי הסמינרים שלטענתו רבים מהם אינם מצליחים לגמור את החודש, בשל העול הכלכלי המונח על כתפיהם.
“בשלב זה הוא ביקש לסיים את השיחה בטענה שאנו דורשים תגובות על טענות לא ענייניות. כאשר ביקשתי ממנו התייחסות לנושא הצפיפות בכיתות, דבר שלטענת הגורם שציטטנו לעיל נגרם כתוצאה מניסיון מנהלי הסמינרים למקסם רווח, ביקש אוסטרליץ לסיים את השיחה בנימוק כי הוא עסוק ולא הצלחנו מאז להשיג אותו לקבלת תגובה מפורטת יותר עד לשעת הורדת העיתון לדפוס”.
התנהלות חשודה, צריך לומר.
5.
צודק צ’ שפיגלמן מיתד נאמן כשהוא עושה צחוק מפרשת ה’איומים’ נגד ח”כ איתן כבל.
“אישי ציבור נתונים לא פעם לביקורת קשה.. לעיתים הם ומשפחותיהם סובלים מהתנכלויות של ממש. אחד מאלו שעברו חוויה מפוקפקת כזו הוא חבר הכנסת איתן כבל מהמחנה הציוני, שמיהר לצייץ על כך נרגשות ברשתות החברתיות:
‘יצאתי הבוקר עם בנותיי ובטני התהפכה’, כתב כבל. ‘גיליתי שמישהו שולח לי מסר מאיים מחצר ביתי. אינני יודע מי מבקש את רעתי אך אני אמשיך עם האמת שלי בכל תחום שהוא’.
מה הייתה ההתנכלות, אתם שואלים: הפגנות סוערות? כתובות גרפיטי מאיימות? משמרות מחאה קולניות? לא ולא. ובכן, זו הייתה פחית שימורי שעועית שנזרקה על מדרגות ביתו.
אני לא אומר שזה נעים להיתקל על הבוקר בשאריות של שעועית משומרת, אבל האם לא על זה בדיוק נאמר שטויות במיץ עגבניות? שמע, איתן, כבר שמענו על התנכלויות חמורות יותר. אנשים מקבלים לפעמים לתיבת הדואר כדורי אקדח בתוך מעטפה שלא לדבר על השלכת פגרי חיות כרמז למאוויי הלב של המתנכלים.. אי אפשר לדבר על תקרית השעועית במושגים של טבח עם”…
ומה שנכון, נכון.
6.
קונספירציה מרתקת לגמרי מצאתי השבוע בטורו של יצחק פלדמן בבקהילה, תחת הכותרת מ”‘העבודה לסידור עבודה”.
נפתח בתיאור: “בזמן שאתם מכינים את עצמכם לחופשת הקיץ, מריחים את האוויר הלח ומשתזפים בשמש הלוהטת, אל תשכחו את אלו שאין להם או שמצב רוחם לא מאפשר להם ליהנות כרגע מכלום. אחד מהם הוא היהודי הנודד מבלפור שמסתובב בימים האחרונים בתחושת השפלה. לא הרבה קרבות פוליטיים הסתיימו בתבוסה כה קשה עבורו.
“להשפלה הגדולה שלו בפרשת מינוי יו”ר הסוכנות היהודית יש משמעות כפולה: זוהי תבוסה במגרש הביתי. מכה של עסקנות פוליטית שייקח לו הרבה זמן להתאושש ממנה” (אריה זיסמן מיתד נאמן מגדיר זאת מדויק יותר, לדעתי האישית: “הוא כבר לא רץ להגן על ראש הממשלה ובני משפחתו בתקשורת, כפי שנהג לעשות בעבר”, או כפי שכותב שמעון בריטקופף במשפחה: “שטייניץ לא גילה מספיק נאמנות באולפנים כשפרשיות נתניהו נערמו זו על גבי זו”).
נמשיך בתיאור של פלדמן על הסוכנות עצמה: “כיום הגוף הארכאי הזה מתנהל כמו שטיבל מפד”לניקי זקן בפאתי בני ברק רגע לפני שצעירים יוצאי גרודנא באר יעקב משתלטים עליו ומסלקים ממנו כל סממן ציוני, כולל התפילה לשלום המדינה שכבר הצהיבה משבעים שנות בכי. מקום מצוין כדי לפרוק עליו תכונות ספקניות מייסרות”.
אז לדברי פלדמן, נתניהו בחר מזמן את יובל שטייניץ, “הרעיון התבשל כבר לפני שנה. שטייניץ היה אז השר הכי מקורב לנתניהו. אפוד המגן שלו”. בין לבין, ביקש נתניהו להרוויח גם פינוי מושב בממשלה, עבור דוד ביטן.
איך כל הטוב הזה לא באמת קרה?
“יודעי דבר מטעם עצמם שמים את האצבע על הרגע שבו שטייניץ פער פיו נגד משפחת נתניהו. לא משהו דרמטי בלקסיקון השטייניצי. יש הרבה מילים, אולי אפילו יותר מדי – טוענים חברי הכנסת שנאלצים לשמוע את נאומיו הפילוסופיים הטרחניים. אבל בשום מדור באוצר הרחב הזה אין מילים שיכולות להתחבר לכדי משפט נגד המנהיג. מה שכן, הוא הביע איזו סלידה מההתנהגות שיוחסה ליאיר נתניהו. כנראה שזה הספיק”.
וככה, לדברי פלדמן, או יותר נכון לדברי “יודעי דבר מטעם עצמם”, הלך המינוי.
החרדים, אגב, צריכים לשלוח פרחים לבוז’י, שחטף את התפקיד. למה? כי “בזכותו נחסך מאיתנו המאבק על ראשות הוועדה למינוי דיינים, מאבק שללא ספק היה המעורר יצרים חדשים-ישנים. במצב הפוליטי החרדי הרגיש, זה הדבר האחרון שחסר לנו”.
ושימו לב לכיתובים מתחת לתמונות: “מילה מיותרת”, שטייניץ, “עסקנות מפוארת”, הרצוג, “מנהיגות מתדרדרת”, גבאי…
7.
כמו בכל שבוע חיפשתי גם השבוע כתבת שטח לרפואה ולא מצאתי לא ביתד נאמן ולא בבקהילה.
ב’יתד’ מופיעות לא פעם כתבות שטח, פרי עטו של שמואל גרינוולד. השבוע הוא נעדר, וזה היה בהחלט חסר. אני עוד זוכרת את הימים (הבלתי נשכחים) של מוסף ‘קולות’ בבקהילה, בהן לא היה שבוע אחד בלי כתבת שטח, בכל פעם ממקום אחר בארץ. בתקופה האחרונה העיתונים פחות מקפידים על כך, וחבל.
אין כמו מראה עיניים ותיאור מהשטח.
לכן כאן המקום לשבח את שלומי גיל ממשפחה (ואת העורך, אליעזר שולמן, שיזם) על שכיתת רגליים (הייתי שם, תאמינו לי, לא מסע קל כלל ועיקר, הרבה יותר נוח להתרווח על כסא נוח במזגן הביתי ולראיין טלפונית) עד לגבול עם עזה, כדי לתאר את מסעו של יו”ר ש”ס אריה דרעי בשדות המפוחמים.
כמי שעשתה לא מעט מסעות כאלו בכוחות עצמה, לשדרות המופגזת, לירדן ועוד, תמיד קל יותר כשמפלגה מארגנת לך נסיעה, ואתה עסוק רק בליקוט חומרים בשטח, מבלי שתצטרך לבצע את כל התיאומים. כשאתה נצמד לפוליטיקאי, גם מובטח לך שתפגוש את כל הנפשות הפועלות, והמסע הופך ליעיל כפליים.
הנה למשל משפט, שרק מי שהגיע לשטח יכול לייצר אותו: “מבת הדר יצאנו אל השטח – השדות השרופים שבמרחבי העוטף. חצינו את כביש 4, המכונה ‘דרך הים’, בדרכנו אל שמורת כרמיה, שמרביתה עלתה באש בשבועות האחרונים. עשרות עצים קמים ניצבו שם, שחורים מפיח השריפות, האדמה החרוכה סיפרה את הסיפור העצוב של האזור כולו. דרעי וראשי המועצות ניצבו ליד אחד העצים, כשבאוויר עמד הריח הנוראי של העצים השרופים”.
חשים את הריח מכה באפכם? שטח, זהו שם המשחק.
אז “בארץ האש”, היא הכותרת בעמוד השער של חדשות משפחה, “צבע שחור”, היא הכותרת של הכתבה (שתיהן כותרות מעולות, מושכות לקריאה), ולא פחות משלושה עמודי צבע מלווים בתמונות מהשטח.
שאפו, שלומי.
8.
כתבה מרתקת לא פחות, אף היא ב’משפחה’ מספרת על הרב הראשי של בריטניה, הרב אפרים מירוויס, ידידו האישי של הדוכס מקיימברדג’, שהצטרף השבוע למסעו של יורש העצר הבריטי בישראל.
מיכל איש שלום, מתארת אגדה מעניינת. אתם חייבים לקרוא:
“האגדה מספרת כי המלכה ויקטוריה כרעה ללדת את בנה הראשון כאשר הייתה בביקור בגרמניה. אך החוקה הבריטית קובעת כי המלך חייב להיוולד על אדמת אנגליה. משהבינה שלא תוכל לשוב, הייתה אובדת עצות באשר לעתידו של מי שאמור להיות יורש העצר שלה.
היה זה הרב אדלר ששמע על הבעיה שנוצרה, הגיע אל המלכה וייעץ לה לגשת אל ספינת מלחמה בריטית שעגנה בנמל. חוקית, ברגע שהיא על ספינה זו, היא נחשבת כמי שנמצאת על אדמת בריטניה, ועתידו של התינוק מוסדר. המלכה, כך מספרת האגדה – קיבלה את העצה בתודה, ואכן ילדה את בנה על סיפונה של ספינת המלחמה. לאות הוקרה, היא הזמינה את הרב אדלר להיות רבה הראשי של בריטניה”.
מעניין, תודו.
8.
מה שיפה בעיתון ‘כפר חב”ד’ הוא ריבוי הסיפורים מכל קצווי תבל.
השבוע, למשל, תחת הכותרת “מסורת בית אמא”, מגוללת יהודית רוזן, מראות מאוקראינה:
“לאביטל צ’רנוי יש שתי דלתות להציץ דרכן. האחת כאן בארץ, כשהיא באה להתרעננות מהלחות שלהם בז’פורוז’ה שבאוקראינה, והאחת אי שם באוקראינה המחוממת בידי השלוחים המסורים.
אביטל גדלה בבית יהודי אוקראיני. במהלך ילדותה למדה אביטל מושגים יהודיים בזכות אביה ששמר על הניצוץ דולק. יום כיפור נשמר בהקפדה חמורה, וגם לפסח שמר אביה עליו השלום כלים מיוחדים לחג בלבד. בהיותה ילדה ידעה אביטל שיש לחגים אלו משמעות מכיוון שהם יהודים. כיום אביטל שליחה מסורה בבית הספר היהודי בז’פורוז’ה, וכל ילדי בית הספר זוכים לקבל ממנה מושגים יהודיים חסידיים…
‘בהיותי קטנה, בכל יום לאחר שהייתי שבה מהגן או מהפארק, אמי המסורה שדאגה לי וטיפחה אותי ולא החסירה ממני דבר, הייתה מתיישבת איתי ומספרת לי סיפור.. לעיתים קרובות הייתה שרה לי שירים ומלמדת אותי לשיר איתה את השירים שאהבתי במיוחד.
‘כיום, אף שהיום של הילדים שלנו עמוס ומסתיים בשעות מאוחרות יחסית, ולא משנה אם אנחנו בארץ או במקום השליחות שלנו, אני מתיישבת עם הילדים המתוקים ומספרת להם סיפור…
‘בילדותי גרנו במזרח אוקראינה, בעיר ארטיומובסק (נקראה כך בעבר על שם ארטיומובסק, שפעל במהפכות שהיו בזמנו) היום העיר נקראת בחמוט. בכל יום חמישי נהגנו לנסוע לבבושקה ולדידושקה (לסבא ולסבתא) שהיו גרים בעיר פופסנאיה. נהגנו לשהות אצל סבא וסבתא עד יום ראשון. לאחר ארוחת בוקר דשנה שכללה פירה תפוחי אדמה וסלט כרוב, היינו יוצאים מוקדם בבוקר לשוק…
‘יש שני מאכלים שאני מכינה די הרבה וברוך השם גם הילדים אוהבים. אלו מאכלים מקומיים מאד בעלי אופי אוקראיני במיוחד: ‘בורש’ ו’פרשמק’. המאכלים מבוססים על ירקות כמו תפוח אדמה, סלק, גזר ובצל. באוקראינה תראי אותם פחות בחורף… את הבורש מכינה אביטל יום-יומיים לפני הארוחה כדי לקבל טעם עשיר יותר”.
אה. והיא גם מנדבת מתכונים:
הבורש (ולא ‘בורשט’ כמו שחושבים רובנו):
“סיר של חמישה ליטרים, עוף ובקר עם העצמות, לאחר בישול ארוך של שעה וחצי, היא מוסיפה סלק וגזר מגורד וקוביות קטנות של תפוח אדמה לא מבושל. היא מבשלת עוד 40 דקות ולאחר שהסלק מאבד מצבעו היא מוסיפה 2 כפות של רסק עגבניות. לאחר בישול של 40 דקות אפשר להוסיף שמן ומעט חומץ. לתיבול ולטעם מוסיפים סוכר, מלח ופלפל שחור… ולעיתים היא מוסיפה גם שעועית. לאחר שעה נוספת היא מוסיפה כרוב ומרתיחה עוד כמה דקות”.
פרשמק: “מאכל העשוי מדג מלוח ללא עצמות. מוסיפים לדג כמה פרוסות לחם, 2-3 ביצים קשות מגורדות, תפוח גרנד מגורד, בצל שלם מגורד ומעט חומץ. מערבבים את הכול בבלנדר ולאחר הערבוב מוסיפים שמן. אין צורך להוסיף מלח מכיוון שהדג מלוח דיו. אם רוצים לתקן את התיבול אפשר להוסיף פלפל שחור… מגישים קר כממרח או כתוספת למנה לצד פרוסות לחם”.
בהחלט מעניין. ומרענן.
תגובות
אין תגובות