“איזה נזק, כואב הלב”, מלמל דרעי, ממשיך לשקוע בתוך החולות • שרי רוט עם יו”ר ש”ס בעוטף עזה
1.
רגע אחרי שנחתתי בבית, עם רגליים מלאות קוצים וחול, עייפה כמו שכבר זמן רב לא הייתי, חשבתי על אריה דרעי.
הוא כבר לא ממש צעיר. איך יש לו כוח למסעות הללו? “אנחנו עושים את זה בכל יום שלישי”, אמר לי סגן שר הפנים, משולם נהרי.
בהמשך הבנתי שהמסע אליו הצטרפתי היה רק פתיח ליום גדוש אירועים: מניחום אבלים אצל הגר”י ברדא באשקלון ועד לים של שמחות עמוק אל תוך הלילה. נזכרתי באריה, מקפץ על חולות ‘זיקים’, עומד מול עץ שרוף ומקשה קושיות, אחת אחרי השניה, למח”טים שניסו לתדרך אותנו – ושאלתי את עצמי: מניין הוא שואב את הכוח?
אני לא בטוחה שיש לי תשובה. אבל, לא בשביל החידה הזו יצאתי למסע דרומה – מסע אל לב ליבו של עוטף עזה.
במשך תקופה ארוכה מקננת במוחי חידה אחרת, בה מתחבטים טובי הפרשנים גם בתקשורת הכללית: לאן נעלמו המנדטים של ש”ס?
בתקופות היפות שלה היא מנתה 17 מנדטים. כשנפטר הגר”ע יוסף זצ”ל, היו לה 11 מנדטים ביד. פטירתו עשתה, ללא ספק, את שלה והשפיעה; זה היה צפוי וזה הכי טבעי שבעולם. גם הפיצול של ‘יחד’, למרות שלא נטל ממנה, להערכתי, למעלה מ-30-40 אלף קולות (כמנדט), הוביל לנטישת ‘מסעודות משדרות’, היא וחברותיה, באשר הציבור הספרדי לא ממש בנוי למחלוקות. גם ‘נתניהו והקשית’ תרמו לזליגת קולות.
ועדיין. במשך חודשים ארוכים דשדשה ש”ס בסקרים סביב אחוז החסימה. עברה, לא עברה. תגידו שהסקרים אינם אמיתיים, לא קוראים את המפלגה נכון – ועדיין, הם מצביעים על כיוון.
לאחרונה השתפר המצב, וש”ס החלה להתייצב על חמישה מנדטים. השבוע היה אפילו סקר שהעניק לה שישה מנדטים.
ישבתי על המדוכה הזו עם כמה וכמה בכירים בש”ס, מנסה לפתור את החידה. הנה אחת התשובות, אותה העניק לי אחד מהם לפני מספר שבועות: “תשמעי. אנחנו בסיעה, לא באמת מאמינים לסקרים. אם הייתה נטישה המונית, היינו חשים בה בסיורי השטח שכל אחד מאיתנו עושה. ומי שלא מסייר בשטח, מנהל ועדות רבות משתתפים פה בכנסת, מקבל טלפונים מהשטח, חש אותו.
שעת בקשות. במועצה איזורית חוף אשקלון
“גם אם תגידי שיש נציגים בעיר כזו או אחרת, שלא מתפקדים בפול-טיים או בפול-אנרגיה, זה עדיין לא מביא לנטישה. אנחנו לא חשים שהיא מתרחשת באמת במציאות. זה הסוקרים שמפספסים פה משהו, אני בטוח בזה”.
אז יצאתי לאחד מעשרות מסעותיו של יו”ר בשטח, דווקא לא לסיור אל לב ליבו של מעוז חרדי כזה או אחר. המסע לעוטף עזה, המפגש עם ראשי הרשויות באזור, כולל עם ראש עיריית שדרות אלון דוידי, היה מבחינתי הכי קרוב למקום בו אוכל לפצח את החידה.
לאן נעלמה מסעודה משדרות. האם באמת נעלמה.
2.
השולחן היה ערוך בכל טוב.
מהי הכשרות? התלחשתי עם אחד שיודע, רגע לפני שכרסמתי עגבניה.”בית יוסף”, הוא השיב.
טוב, התחלה ברגל ימין, מבחינת ש”ס.
משולם נהרי כבר ישב לשמאלו של דרעי, לצידו בראש השולחן ישב גם נציג האוצר בש”ס, איציק כהן. מאוחר יותר, כשהילכנו על החולות, שאלתי אותו: תגיד, אתה יותר מהצד של כחלון או יותר מהצד של ש”ס? הוא צחק. טוב, איציק כהן בחיים לא יספר לכם על נאמנותו לאוצר. לא בגלל החיוך של כחלון, המצב היה זהה גם בתקופת שטיניץ, צנון באופן יחסי. זה איציק. ככה הוא משיג את מה שהציבור צריך.
אבל אי-אפשר לפתוח בלי מילה על המארחים, המועצה אזורית חוף אשקלון והבוס שלה ב-11 השנים האחרונות – יאיר פרג’ון. הוא יליד 53′ אז תעשו חשבון זריז ותגיעו לגילו. כמה שדרעי קיפץ בקלילות, זה היה כלום לעומת הפרג’ון.
הוא מדריך טיולים או מה? – תהיתי באוזני הדובר. מתברר, שדי קלעתי. האיש עבד בחברה להגנת הטבע, יזם פרויקטים שקשורים בטבע ובארץ ישראל. בקיצור, אישיות נדירה.
“החיים נראים שבים למסלולם מיד לאחר שהאזעקות נרגעות”, הסביר לשר דרעי, “אנשים חושבים שאם לא דיווחו על זה בחדשות, זה כאילו לא קיים. אז אני לא מאלו שסבורים שנשכחנו, אני מאלו שמודים לממשלת ישראל שקיבלה לפני כ-4 שנים החלטה לתמוך ברשויות עוטף עזה, אז תודה למשרדך ולכל הממשלה”.
מסביב לשולחנות הסבו הרבה חילונים, המון כיפות סרוגות. ראשי רשויות ובכירים אחרים. בהמשך, בכינוס נוסף, הגיעו גם תושבים מהסביבה. כל אחד הגיע עם ‘פתק בקשות’.
“טפל בהם”. עו”ד משה מור יוסף
הייתם צריכים לראות את דרעי חותך כמו אוחז בסכין. “מור יוסף פה. טפל בהם” (- עו”ד משה מור יוסף, מנכ”ל הרשות לפיתוח הנגב); “מרגי לא פה? נעביר לו” (ח”כ יעקב מרגי היה ‘תקוע’ בכמה דיונים בוועדת החינוך בכנסת, שנקבעו זמן רב מראש); “איציק כהן, תעביר לאוצר”…
ואני שבה ושואלת את עצמי: מישהו בכל האזור הענק הזה מצביע בכלל לש”ס? יש בדרום ערים כמו נתיבות, אופקים, שדרות ועוד, שם מתגוררים מצביעי ש”ס רבים. אבל הסיור הזה לא ממש יועד עבורם. הוא כוון לקיבוצניקים, מושבניקים, אנשים שהסיכוי שיטילו ‘ש”ס’ בקלפי כמעט שואף לאפס.
אבל ש”ס משקיעה בהם, כך מתברר. ולא כדי לצאת ידי חובה, אלא כי דרעי שר פנים של כולם. שכן, אתה לא חייב לצאת לסיור שטח מפרך, אתה יכול לסמן ‘וי’ ולצאת ידי חובה, כשפקידה במשרדך תקשיב לבקשות.
יכול להיות שש”ס הגיעה למצב אותו נוהג לתאר ח”כ מוישה גפני? בהרצאותיו הוא מספר תמיד, שאנשי פניות הציבור של ‘דגל התורה’ מגיעים לכל רחבי הארץ, מטפלים בבקשות של כל הפונים, ללא הבדל מגזר ודת. “וכי הם מצביעים לנו בסוף? לא ממש. חלקם מצביעים לש”ס, חלקם למפלגות חילוניות. אבל ‘דגל’ ממשיכה לפעול”.
כלומר, מה שבאמת קורה הוא שש”ס מסייעת כיום לכל עם ישראל, אבל בסוף, כשזה מגיע הכרת טובה בקלפי – זה לא קורה?
“עוד אין שריפות, אפשר להמשיך לדבר”, אומר המארח, ומגיש לשר ולסגן שר האוצר חוברות עמוסות מספרים. ‘ספר הבקשות’…
3.
לא תאמינו, אבל כל הנואמים חזרו על אותה אמירה. הם מבינים שהמצב הביטחוני לא הולך להיות טוב יותר, אז אם מה שצריך הוא פעולה שתגרור הסלמה שתוביל למלחמה – “אנחנו אתכם”.
הם מדברים, ומכוונים לאריה דרעי, חבר הקבינט הביטחוני. דרכו, הם מנסים להעביר את המסר. “הצקלון, ההוריקן שמתהווה כרגע, יביאו להסלמה, אנחנו מניחים”, אומר אחד מהם, וממהר להוסיף: “לא, אנחנו סומכים עליכם, חברי הקבינט, שתקבלו את ההחלטות הנכונות. אנחנו לא נותנים לכם עצות בכל הנוגע לביטחון ולמדיניות”.
כל מה שהם רוצים, הוא לישון בלילות בשקט. מה שהם מקבלים בפועל הן עוד ועוד שריפות, עוד ועוד שטח ירוק שהופך לשחור, והמון רעשי רקע ופחדים. “אתה יכול להסתובב פה 24 שעות ולא לראות אפילו שריפה אחת”, הם מכינים את דרעי לכך שיתכן שבמהלך הסיור הוא לא יצפה בהתרחשות און-ליין, “אבל אלפי בני אדם חיים פה במציאות לא פשוטה”.
“אנחנו המדינה שהכי עוזרת לתושבי עזה”. דרעי
ראש עיריית שדרות, אלון דוידי, אגב, לא הפסיק להודות. האם מסעודה בת עירו יודעת על כך? סביר להניח שביום-יום היא עסוקה במטבח ובתבשיליה ופחות מעורה בפוליטיקה. הסיכוי שהיא תדע שראש העיר שלה הודה ליו”ר ש”ס שואף לאפס.
כשהליכודניקים מסייעים לדרום, הם פוזלים לעבר חברי המרכז שלהם, צופים בעיני רוחם על הפריימריז. אבל כשש”ס, כמו גם ‘דגל’, עוזרים לשטח, יש מצב שהם נענים באי תגמול.
שאלת מיליון הדולר של ש”ס, סיכמתי לעצמי, היא איך מנתבים את העשייה, הברכות ומילות התודה למסילה אחת – שתגיע היישר אל ליבה של מסעודה.
4.
דרעי, ממש לא ניסה לדבר אליה, אל מסעודה. הוא נשא נאום בטחוני לכל דבר ועניין, ואל תחשדו בו שהוא מתכנן בעתיד לרשת את ליברמן בתיק הביטחון או לסחוב מנתניהו את תיק החוץ. הוא פשוט אוהב את התחום. עוד מתקופת השיחות אל תוך הלילה עם יצחק רבין.
“אנחנו המדינה שהכי עוזרת לתושבי עזה. מכל המדינות באזור. היו תקופות בהן הכנסנו למעלה מאלף משאיות לשם. אבל פרץ מאבק בינם לבין הרשות הפלשתינית, אבו-מאזן החליט לייבש אותם, קיצץ להם בחשמל, במשכורות, הם איבדו את תמיכת ארצות ערב, ואת מלחמתם מול הרשות, הם עושים מולנו, מול הגדר. ככה הם מקבלים תשומת לב עולמית. וכשאנחנו מבקשים להגן על חיי אזרחינו, אנחנו חוטפים ביקורת”, שטח דרעי בנאום ‘ביביסטי’ להפליא.
“ותאמינו לי, אנחנו יושבים שעות כדי לחשוב איך לשפר את מצבם. מצד שני, אנחנו חייבים לדאוג לביטחון אזרחינו”.
למי הוא מכוון בדבריו? תהיתי. המצב כיום הוא שגם אם נאומו יתגלגל אל מסעודה (וחברותיה), עדיין יצטרך להתחרות על ליבה-קולה מול משה כחלון וחיוכו המפורסם, מול אורלי לוי שמצטלמת טוב וכובשת אלפים, ועוד לא אמרנו מילה וחצי מילה על ‘ביבי, יא חביבי’.
יכול להיות שלש”ס אין באמת יש סיכוי לחזור אל השקופים? דרעי הוא חרדי, ישיבתי במהותו, חתניו ובנותיו שייכים לעולם התורה, הוא לא באמת חלק מהשקופים, משפחתו אינה נחשבת ככזו. כך גם חלק גדול מחברי הכנסת של ש”ס. אז יש לה את איציק ועקנין, איש ההתיישבות והחקלאות; את דני סיידה, עדיין חדש ולא מספיק מוכר בשטח; ואפילו יעקב מרגי הוא שקוף בנשמתו. אבל הרוח, רוח המפלגה, נוטה לכיוון החרדיות, לכיוון עולם הישיבות. מבחינת ההישגים לעולם התורה – טוב שכך. אבל אם נתמקד בחשש מפני איבוד מנדטים בבחירות הבאות, זה עלול להתברר כאסון.
שרי רוט, באוטובוס, בדרך לשמורה המפוחמת. סיורי שטח
לשדר ‘אנחנו שקופים’ שבועות אחדים לפני בחירות, זה מאוחר מדי. זה לא יצליח לכבוש את לב מסעודה וחברותיה. יכול להיות שמה שדרעי צריך לעשות אלו חוגי בית כפי שמריץ יאיר לפיד, חוגים עם משפחות מסורתיות, עם נוער שמחפש לעצמו זהות.
אני לא בטוחה שבמסגרת העיסוקים הצפופים שלו, הוא מסוגל לכך. למען האמת, זה תפקידה של ‘אל המעין’, שמביאה מאות ואלפים לאירועים שהיא מפיקה, אירועים בהם מככבים כוכבים סטייל שרית חדד ולצידה שלל רבניות צבעוניות שמפרישות חלה.
האם יכול להיות שהשילוב של כל הפעילות – דרעי והקבינט הבטחוני, סיורי השטח לאורכה ולרוחבה של הארץ, ופעילויות ‘אל המעין’ – יבשיל רק ברגע האמת בקלפי ולא בסקרים?
ימים, כפי שאומרת הקלישאה, יגידו.
5.
דרעי עלה כאחד העם אל האוטובוס, בדרכנו אל קיבוץ זיקים, הממוקם לא הרחק מקו הגבול הלוהט.
פרג’ון, כאילו היה נער בן 16, נעמד והחל להסביר בהתלהבות על כל מה שחולף מול עינינו. הנופים, הפסטורליה, ומימין, גם השטחים השחורים, השרופים. “בכבישים הללו היו נוסעות שיירות של גמלים, היום אנחנו נוסעים באוטובוסים ממוזנים”, סיפר, ואז הגיע לנקודה שלשמה התכנסנו. “משבת ועד יום ראשון היינו ב-20 שעות של שריפה. זה לא קל”.
אני מצליחה לצלם את השטח הירוק, המון חממות, אבל מהחלונות השמאליים הפסטורליה מתחלפת בשטחים מפוחמים. יש כאן כל-כך הרבה שטחים לא מאוכלסים, כאלו שבסבבים הקודמים היו חלק מה”נפל בשטח פתוח”, אבל כעת, כל אזור פתוח שכזה סופג דליקה. וזה לא קל.
אנחנו יורדים מהאוטובוס, צועדים בלב שמורת כרמיה הפסטורלית, שחלקה עלה בלהבות. “הייתה פה רוח מטורפת, וזה תפס”, מספר אחד המדריכים. בהמשך אנחנו עוצרים ליד עץ דקל גבוה, שרוף כולו. “ללולב לא קרה כלום”, דואג סגן השר נהרי להרגיע.
“השריפה התחילה בשבת בבוקר. זיהינו אותה, אבל הייתה רוח מטורפת, התחילה צפון מערבית, הפכה לצפון מזרחית, תפסנו את השמורה במהירות רבה מאד”. זהו נכדו של ‘הסנדלר’ זצ”ל, רכז משק בקיבוץ זיקים. פרג’ון מתלהב:”הוא יש לו זכות אבות, אבל הוא עכשיו צריך לצקת כדי שלילדים ולנכדים שלו יהיו זכויות בגללו.. אז בעצם, זה שהוא גר פה בעוטף עזה יש לו זכות, והוא יקרין גם על הדור הבא בעזרת ה'”.
דרעי שואל המון שאלות, יורד עד לפרטים הקטנים.
“אנחנו מעל שלושה חודשים במגמה של חיכוך, בעיקר סביב הגדר”, מסביר המח”ט. “השטח השרוף פה, ממש בלב האזור היפה, זה רק אחד המאפיינים. אבל יש גם הפרות סדר על הגדר. גם בשישי האחרון היו. יש שימוש במטענים, יש ירי על כוחותינו, ויש גם ניסיונות חדירה לשטחנו. בגדול, יש תחושת אי בטחון להתיישבות”.
דרעי מנסה לוודא. “היום, היו אירועים?”
“כן”, משיב המח”ט.
דרעי: “היו שריפות שתפסו, היום?”
המח”ט: “כן”.
דרעי: הם כובו מיד?
המח”ט: “כן. כיבוי האש הזרים לפה כמות גדולה של כבאיות ואמצעי כיבוי. בחלק מהמקרים השתמשנו במטוסי כיבוי”.
דרעי: “יש ירידה במספר הניסיונות?”
המח”ט: “לא”.
דרעי: “למרות הטיפול שלכם במצב?”
המח”ט: “כן. יש ירידה בשריפות, אבל זה לא בגלל שהם הפחיתו את הפעילות, אלא בגלל האפקטיביות של פעולות הכיבוי”.
פרג’ון מנסה להסביר. “לוחמי האש פועלים בכל הכוח. לעיתים מפעילים כיבוי על אופנועים. ואז, לכאורה, נראה שיש ירידה במספר השריפות. אבל זה מטעה”.
דרעי: “זה עדיין פעילים צעירים? ילדים?”
המח”ט: “זה גם וגם”.
דרעי: “גם הג’יאהד משתתף?”
המח”ט: “כן”.
דרעי מניד בראשו, נראה שוקל את הדברים, אבל לא אומר כלום. עם הממצאים, מן הסתם יגיע אל הקבינט וישתף את החברים.
“צריך להפיץ בעולם”. חבלה לשם חבלה
“תפיצו בעולם את התמונות, אולי הטבע ידבר לליבם”, הוא מסכם, ושב לצעוד עמוק בתוך החולות.
אנחנו שבים בדרכנו אל האוטובוס, ואני שומעת את דרעי שב ומדבר בכאב על מה שראה. “איזה נזק. כואב הלב”.
“צריך להפיץ בעולם, אולי אם לא מרחמים על ילדים הם ירחמו על עצים ועל החיות. שהרסו להם את החיים, חיים של מאות, אלפי שנים. סתם, חבלה לשם חבלה. הרס מוחלט. ברוך ה’ שאין אסונות בנפש, זה יכול היה להגיע לשם. חסדי שמים שמצליחים לכבות את זה”.
“נעשה כל מה שצריך כדי להפסיק את זה”, הוא אומר בטון די בטוח.
מה זה אומר? שואל אותו עיתונאי.
“מה שזה אומר”, הוא משיב לו, בזהירות המתבקשת.
6.
בשבילי העפר ליד קיבוץ זיקים, אנחנו חונים שוב. איש צבא מתדרך, אבל אחד מאנשי המקום ממהר להרחיק את אריה דרעי בבהלה מהנקודה בה עמד. “זה קרוב מדי לצד האויב”, הוא מזהיר. מתברר, שמתצפית של חמאס אפשר להשקיף לכאן בקלות.
אני נזכרת בסיורים שעשיתי עם קברניטי ש”ס לשעבר, אלי ישי ואריאל אטיאס. באותם ימים הוצב מאבטח לכל שר, וכל מסע כזה לווה באבטחה צמודה וצפופה. היא אולי העיקה במידה מסוימת, אבל הקלות בה יכול כיום שר בממשלת ישראל, שר בקבינט, לעמוד אל מול מטווח האויב, מטרידה לא פחות.
דרעי מתעניין במרחק בינינו לבין הרצועה. המח”ט מסביר: “לארובות באשקלון יש כ-4 ק”מ, לחוף הים רק שני ק”מ. בית חנון 300 מטר מפה”.
“הכיפה מכסה?” דרעי שואל, כשהוא מתכוון ל’כיפת ברזל’.
המח”ט: “בצורה מסוימת, לא הכל”.
הוא מזכיר שכאן בדיוק, בנקודת החוף לידה אנחנו עומדים, חדרו מחבלים ב’צוק איתן’. אחר כך, כשנשב בקיבוץ סביב שולחנות, תספר בת אחד מהקיבוצים על החרדה שאינה מרפה ממנה מאז אותו לילה.
“יש מי שרואה את הים, ורואה נוף יפה, אבל יש מי שנזכר בהסתגרות בלילה, אז, לפני 4 שנים, ואחוז חרדה. אני גדלתי על הפחדים האלו”, היא מספרת.
דרעי: “איפה המנהרה שטיפלנו בה לפני שבועיים?”
כשראש המועצה מדריך טיול. יאיר פרג’ון עם דרעי
המח”ט: “אני לא יכול לומר. השר יכול לזוז איתי לצד, ואומר”. אבל דרעי מוותר.
איפה דני? הוא הקרבי היחיד שיש לנו, אומר דרעי, ומתכוון לדני סיידה. בכלל, הוא מרבה לפרגן. “הוא ה-איש של ההתיישבות שלנו”, יגיד אחר כך, ויצביע לעברו של ח”כ איציק ועקנין.
“באנו קודם כל כדי ליהנות ממסע האלונקות שעשיתם לנו פה”, הוא מודה למארחים, רגע אחרי שסיימו לשטוח את רשימת המכולת של בקשותיהם. דרעי חותך, משימה אחר משימה.
“אז כיסינו בסך הכול את הנסיעות היום?” הוא שואל, ומחייך לפרג’ון.
תגובות
אין תגובות