במה מרשים לרבנים לעסוק?

1.

פתאום התחלתי להתגעגע קצת לשנים ההן, כשאמרו בהנהגת המפד”ל “אצלנו הרבנים לא מתערבים”.

כלומר, אנחנו לא כמו החרדים. אצלנו כל אחד עוסק במה שהוא מבין. אז בבקשה אל תבלבלו לנו את המוח עם המושג “דעת תורה”. דעת תורה זה על תורה. הרבנים – שיתפלפלו בתורה בישיבה, והפוליטיקאים – שיעשו פוליטיקה בכנסת. ושאף אחד לא יתערב לשני. אני לא הפרעתי לך, אתה אל תפריע לי. הוא הדין בנושאי ביטחון, משפט, רפואה ועוד. מה לרבנים ולזה? מה הם מבינים בזה?

למה אני מתרפק על התקופה הזאת, שבעצם סגרה את הרבנים ואת חוכמת התורה בבית המדרש? כי באותם ימים לפחות הבינו שמי שמוסמך לעסוק בענייני תורה ופסיקת הלכה הם הרבנים. על זה לפחות איש לא חלק. כשמדובר בהלכה – יש רב מקומי, יש רב עיר, יש רב ראשי לישראל, והם יחליטו.

היום? איפה. אני קורא בשבוע האחרון את התגובות בציונות הדתית בנושא הגיור – ודי נדהם. על פניו, אין נושא שהוא כה חשוב וכה הלכתי כמו הגיור. הרי אנחנו לא מדברים כאן על מתן מענק קליטה לעולה לא יהודי, לא מדברים על הנחות בארנונה ואפילו לא על רישום בתעודת הזהות.

העניין הוא הלכתי לחלוטין: מיהו יהודי. עם מי אפשר להתחתן, ומי להתחתן איתו פירושו התבוללות? מי מחוייב במצוות, ומי יינו יין נסך?

אולי אני תמים, אבל היה ברור לי שבסוגיה כה הלכתית וכה חמורה, כולם-כולם – מאחרון החרד”לים ועד מועצת גדולי הלייטים – ייקחו צעד אחורה וייתנו לאנשי ההלכה לפסוק את פסקם. אפשר לכתוב טורים וסטטוסים וציוצים על אין ספור סוגיות כבדות משקל – מעצירת קידומו של עופר וינטר ועד לשאלה האם האירוויזיון חייב להתקיים בירושלים – אבל כאן זה הרי עניין הלכתי פר-אקסלנס.

תארו לעצמכם שאכתוב טור ובו אפרסם את דעותיי המקוריות על הלכות מילה בשבת? או על מליחת בשר? תראו, אמנם לפי ההלכה נפסק שצריך להשרות בשלב הראשון את הבשר חצי שעה, אבל נראה לי שעם כל הכבוד להלכה, הרבנים חייבים להבין שמול אתגרי התקופה וגודל השעה מספיק לשטוף את הבשר עם סילונית של שיניים במשך שתיים-שלוש דקות.

ובכלל, למה להשתמש במלח כשאפשר לעשות את זה עם וניש-קליה? ברור שאם אכתוב טקסט כזה, יצחקו עליי, נכון? מה אתה מבין בזה? אבל איכשהו, כשמדובר בגיור, הכול הולך. כל כותב טור צעיר שאפילו לא למד שנה במכינה, מרגיש הרב זלמן נחמיה גולדברג. סליחה, כל כותב טור צעיר מרגיש שמי בכלל צריך את הרב זלמן נחמיה גולדברג. הוא כבר לא רלוונטי כי הוא לא מבין את המציאות של היום.

אז אחרי שרוב עיתונאי המגזר פסקו שגם זו לא סוגיה שהרבנים צריכים לעסוק בה, נשארה רק שאלה אחת פתוחה: במה אתם כן מרשים לרבנים לעסוק?

2.

עשרות מיילים נחתו השבוע בתיבת הדואר שלי ובהם תגובות לטור שעסק בשיר הגאוני והמדאיג של שולי רנד, ‘צדיק’. ואלו לא היו סתם תגובות בסגנון “אהבתי” או “לא אהבתי”, “עלית על הנקודה” או “פספסת את הנקודה”. כל אחד כתב מאות מילים מנהמת ליבו ומניסיון חייו, ומדרך חינוכו, ומחינוכו מחדש.

נראה לי שאפשר לפרסם חוברת שלמה של תגובות ל’פולמוס הצדיק’. אבל עד שהיא תצא, הנה תגובה אחת של קורא אחד:

ידידיה היקר,

קראתי את המאמר שכתבת לגבי השיר ‘צדיק’. בדרך כלל אני לא נוטה לפרש שירים ולהתווכח על משמעותם. כל שיר נתון לפרשנות אישית במידה כזאת או אחרת, ובדרך כלל הפרשנות נגזרת מהמצב האישי שבו האדם נמצא בזמן שהוא נתקל בשיר, כך שאני לא הולך להתווכח עם החוויה האישית שלך.

אבל מכיוון שעלתה בטור גם נימת דאגה לדור בכלל, ולציבור בעלי התשובה המקורבים לרבי נחמן מברסלב בפרט, חשוב לי להבהיר כמה נקודות.

א. השיר לא נכתב על אדם ספציפי חס ושלום, לא על רב או אומן או שדרן רדיו. אם חשוב לך לדעת מי עמד מול עיניי כשכתבתי, עיין נא בחלק שבו אני עובר לגוף ראשון, ודו”ק.

ב. לעניות דעתי, גם תורה רפ”ב בליקוטי מוהר”ן (“אזמרה”), שמלמדת לחפש את הנקודות הטובות שבכל אדם ובעצמך בפרט, היא לא תורה שמצווה עלינו להכחיש את החלקים הפחות טובים שבתוכנו. הרי הם מציאות אצל כל אדם במידה כזאת או אחרת. מה כן? היא מצווה עלינו לברור ולשמוח במעט הטוב שיש בנו, ולראות גם במעט טוב חסד גדול מאת ה’ יתברך. אבל כשאדם מכחיש את הרע כביכול, איך ישמח במעט הטוב שיש בו? רבי נחמן ציווה על שעה ביום שבה אדם יתייחד עם ריבונו של עולם ויבכה ויתאונן על ריחוקו מהקדושה והאמת, ובשאר היום יהיה בשמחה.

ובשל מה ריחוקו מהקדושה? בגלל המשכנתא? בגלל צרות כאלה או אחרות? גם. אבל בעיקר בשל המידות הלא מתוקנות שלו, ובעיקר בשל חוסר יכולתו לקבל את החלקים הבעייתיים שלו ולהודות באמת. ואם יעשה את זה, אז יכול בשאר היום להיות בשמחה.

ג. מניסיוני, קשה מאוד לקיים את תורת “אזמרה”. שאלתי את עצמי למה. הרי היא לכאורה פשוטה ומתגמלת מאוד בהרגשה, שלא לדבר על העובדה שרבי נתן הפליג מאוד בחשיבות של ללכת ולחיות את התורה הזאת. התשובה שנתתי לעצמי, לעניות עניות דעתי, היא שלפעמים מורידים מהמשוואה את הגורם החשוב ביותר שלה: הקדוש ברוך הוא. אני טוב, ופעולותיי טובות בחסד ה’ יתברך, ויש בי פחות טוב ופעולותיי פחות טובות, וגם זה בחסד ה’ יתברך.

לגלות מי אתה – זה כואב. להודות בכך – זה כואב. לגלות את המרחק שלך מהאמת – זה כואב מאוד. וצריך לעשות פעולה פשוטה של הודאה והכרה כדי לעבור דרך הכאב הזה ולצאת לשמחה גדולה. לדעתי, השיר מציע נחמה. הוא לא מבקש ממך להתייאש מהיותך גם בעל פגמים, אלא רק להודות בזה כלפי עצמך, ומתוך כך לבוא להכרה עד כמה עצומים רחמיו של הקדוש ברוך הוא, שלמרות הכול, מחיה את האדם ואוהב אותו ללא קץ וגבול.

ד. מסופר על חסיד שבא לפני רבנו הקדוש והתחיל למנות את חסרונותיו ופגמיו, עד כמה הוא רחוק מה’ ובעל מידות רעות, שקרן ועצל. רבנו הקדוש הסכים איתו בכל מילה. הוסיף אותו אדם לחפש בעצמו חסרונות ורבנו אמר לו שהוא צודק, שהוא גרוע שבגרועים.

עד שלבסוף נזדעק אותו חסיד והתחיל לטעון: “הרי לא יכול להיות שאני כל כך גרוע!” והתחיל למנות מעט דברים טובים שיש בו. וזאת הייתה תכלית כוונתו של רבנו. שאותו חסיד יתעורר לגלות בעצמו את הנקודות הטובות.

זאת לא הייתה כוונתי, אבל אם זכיתי שאתה, ידידיה, נזעקת מהשיר שלי ישר אל דרך חיפוש הנקודה הטובה של רבנו – אז אשריי וטוב לי.

שולי.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’